מסמרים - כתב עת - גיליון בנושא שקרים
פורסם ב- 02 יולי 2011

מוציאה לאור: נועה גלר דנצינגר | 213 עמודים


מסמרים מס' 17

גיליון בנושא שקרים

כותבים שונים

עורך ראשי: אמיר רותם

מוציאה לאור : נועה גלר דנצינגר

הגיליון באתר מסמרים: http://masmerim.co.il

 

והנה עברו להם שלושה חודשים והגיע עוד גיליון משובח במיוחד של כתב העת "מסמרים". איכשהו יצא שבזמן האחרון אני משווה ספרים לאוכל – אז מסמרים זה כמו שאתה מגיע למסעדה מסויימת, מתלבט ומתלבט מה להזמין ובסוף תמיד מזמין את אותה מנה כי אתה יודע שפשוט אי אפשר ליפול איתה. מסמרים תמיד טוב. לפעמים יותר ולפעמים פחות. הפעם זה יותר.

והפעם בתפריט – גיליון בנושא שקרים. אנשי מסמרים הצליחו להוציא תחת ידם גיליון הזוי לגמרי. יש מקומות שלא יודעים כבר מה מציאות ומה דימיון (גם הגיבורים לא תמיד יודעים). כל הדמויות בקובץ הסיפורים שלפנינו ממציאות לעצמן מציאות חדשה, לעיתים מדומה, בכל מיני אמתלות – בשביל חלקן זה בא עם העבודה, חלקן מחפשות נואשות למצוא חן, להתחבב ולחלק זה פשוט עושה טוב (גם כשהן יודעות שלא תמיד הכל אמת).

אז הנה נשנושים קטנים מהתפריט:

הוא יכול להגיע לתל אביב, למרות הכל / צבי טריגר – סוג של מדע בדיוני הזוי משהו. סיפור שמשכתב את עצמו – הווה שכותב עתיד, שכותב עבר וחוזר חלילה. מבולבלים? גם אני הייתי. לפעמים הייתי כל כך מבולבלת שחשבתי שאני לא מרוכזת וחזרתי וקראתי שוב, רק בשביל לגלות שכבר קראתי את הפסקה הזו...

קמבודיה / שגב עמוסי – אישה שממציאה לעצמה טיולים בכל העולם בשביל למצוא נושאי שיחה אקזוטיים ומעניינים עם גברים – בדמיון שלה היא כבר הייתה בהרבה מקומות וצברה הרבה חוויות. היא מעידה על עצמה שהיא "מתכנתת פנומנלית" – אבל ביננו – את מי זה באמת מעניין מה היא עושה אם אין לה מקומות מגניבים לדבר עליהם?

המחסן ברמברנדט / שי אספריל – גבר קשיש וערירי, שפעם הייתה לו אישה וגם בן, מחפש לשכור לעצמו דירה. הוא אומר שהוא מחפש "מקום לחיות בו", אבל לדייר בדירה שהוא בא לראות זה נשמע יותר כמו "מקום למות בו" והוא קצת מרחם עליו. הגבר הוא זקן חביב שמחפש אנשים לדבר איתם והסיפור מרגש עד דמעות.

אלף מילים / צילומים של פבל וולברג – אני מאוד אוהבת את צילומים של פבל וולברג (ותיקי הבלוג יודעים כבר שלמדתי צילום אז יש לי זיקה רבה למדיה הזו). לסדרת התמונות הוא בוחר לקרוא כאן "אלף מילים" ואי אפשר שלא לחשוב על המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים" כשמסתכלים על התמונות. יש בהן הומור, ציניות ואני ראיתי הרבה סוג של "החלום ושברו". למשל תמונה של לונה פארק מכוסה שלג, כשבובה ענקית של דינוזאור שכובה על גבה וברקע ממותה – ממש סוף עידן הקרח... וולברג מצלם גם הרבה בארץ ויש תמונות מהשטחים שיש בהן, כאמור, אירוניה מסויימת – למשל בתמונה שבה רואים חייל מסתתר מאחורי קוביית בטון, מחזיק אם-16 ביד ורק מחכה להזדמנות ולידו עובר באדישות ילד (אולי ילדה?) מחופש לציפור ומחזיק שקית ממתקים. הניגודיות הזו, בין שני אלמנטים חוזרת כמעט בכל התמונות ויוצרת מציאות הזויה ולא ברורה.

משפטים / שלומי נחמני – מילים ואיורים. בין הסיפורים משובצים שלושה משפטים מאיורים של שלומי נחמני. זה אולי היה הקטע שהכי פחות הבנתי בקובץ הזה. הוא לקח את המשפטים "טוב למות בעד ארצנו", "אין לי ארץ אחרת" ו-"תדע כל אם עברייה" ובעצם נתן להם סוג של פרשנות מאוירת, כשבכל דף יש מילה אחת ואיור אחד. למשל – ב"אין לי ארץ אחרת" - רואים דמות יושבת על כיסא עם מסכה של גורילה על הפנים ובתחתית העמוד כתובה המילה "אין", בעמוד הבא כתובה המילה "לי" ורואים את אותה הדמות שולחת יד להוריד את המסיכה, בעמוד הבא, המילה "ארץ" רואים את הדמות ממשיכה את תנועת הסרת המסיכה ובעמוד הבא, במילה "אחרת" – הדמות מורידה את המסיכה ונשארה עם אותה מסיכה של גורילה מתחת.

להרפות / רועי ורד – סוכן סמוי שנשלח למשימה. הקשר של סוכן סמוי לנושא השקרים הוא ברור – סוכן חשאי הרי מחליף זהויות כל הזמן, לפעמים גם מתחפש. הוא בעצם מספר כל פעם שקר חדש, בהתאם למשימה שאליה נשלח. יש המון פרטים בסיפור וקצת איבדתי את הכיוון. זה סיפור יחסית ארוך לקובץ הזה (בערך חמישים עמודים). הוא מוצא אהבה ותשוקה במקום הכי לא צפוי מבחינתו. דווקא כשכבר חשבתי לזנוח את הסיפור באמצע הוא תפס אותי וריגש אותי מאוד.

אוטומציה / רוני גלבפיש – אישה שמסתובבת לה בחום ובלחות בתל אביב וצמאה למיץ תפוזים ולמחמאות, כנראה שלמחמאות קצת יותר – אפילו אם הן לא בהכרח נכונות ואמיתיות. זה עושה לה טוב. 'תכלס? אני מבינה אותה J

לילה אחרון / ג'יימס סולטר (מאנגלית: דליה שייבר-סופר) – ארוחת ערב שאמורה להיות אחרונה לפני מוות שידוע מראש. המוות קצת מבושש לבוא וטומן בחובו הפתעות לכולם...

נקבת הקיוטי / רון דהן – הגיבורה של הסיפור הזה היא רותי. רותי רואה הרבה טלויזיה והסיפור כל הזמן שזור במה שהיא רואה, שהוא סוג של ראי לעצמה. היא משועממת. יש לה שני ילדים וכולם חיים בבית אחד בלי להכיר אחד את השני יותר מידי אבל בלי לשנוא. היא מחפשת לעצמה סוג של נקמה.

הכנפיים של מוריס / אליענה אלמוג – מוריס הוא אבא של עזרא. לעזרא יש חיים משולשים, שחלק גדול מהם הוא מסתיר מאבא שלו. מוריס גר ביפו ועומד לפני פינוי מהדירה שבה הוא חי כבר שנים.

נעל / אלון מרקוס (מחזה בשתי תמונות) – סוג של סיפור סינדרלה מתובל ב"אחווה" נשית – שתי נשים שכשהן מתחרות אחת בשניה הן נבזיות לגמרי וכשהן אחיות לגורל דומה ומר הן שבות להיות חברות. ועל זה נאמר – "נשים, נשים – שק של נחשים" ויסלחו לי הפמיניסטיות, אבל יש נימה קצת שוביניסטית בקטע הזה.

חידושים והמצאות / רון כחלילי – הסיפור מתחיל במשפט "אמא שלי אומרת שתמיד הייתי גוזמאי", זה כבר מסביר לנו למה הסיפור הזה נמצא בקובץ. נוני הוא הגיבור של הסיפור הזה והוא מספר לנו על אבא שלו (שאמא שלו טוענת שלא אמר אמת אף פעם). כולם שם מספרים כל מיני סיפורים אחד לשני כדי לייפות את האמת.

בין הסיפורים / צילומים / איורים משובצים צילומים של מירי יהודה – צילומים שמראים מציאות שונה שאין בה אנשים (ובצילום היחידי שיש אישה, הראש שלה חתוך ורואים רק את כפות ידיה שהיא מציגה לראווה). האנשים לא שם, אבל הם מורגשים, מה שנקרא "נוכח-נפקד". מרגישים את התרבות הצרכנית שלהם, את הגרפיטי שהם יצרו, את הטלויזיה ואת הכלבים שלהם.

לסיכום – אני מאוד אהבתי את הגיליון הזה. לדעתי הוא שונה מכל הגליונות שיצאו עד היום וזה בהחלט מתאים לנושא שקרים. מומלץ בחום. וכמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן לפחות דבר או שניים שהוא יאהב ויתחבר אליו.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה מתאימה מאוד כי גם היא סוג של שקר. כשלראשונה הסתכלתי עליה התלהבתי כי היא פשוט יפייפיה בעיני. אבל בראייה חטופה לא הבנתי מה הקשר לנושא הגיליון. מרחוק – ראיתי יד של בובה, כמו בובה של חלון ראווה, עם קצה של שרוול, מוטלת על הרצפה. האימג' בפני עצמו היה יפה בעיני. ואז, בהסתכלות שנייה פתאום קלטתי שזה בכלל ציור. ערן רשף הוא האחראי לציור המקסים הזה והוא נראה כל כך ריאליסטי, שממש נושק לצילום.  זהו גיליון השבע-עשרה במספר של מסמרים וזו רק הפעם הרביעית שבה יש אימג' על הכריכה שאינו מופיע בתוך הקובץ או שעבודות נוספות של אותו אומן לא מופיעות בפנים. דווקא במקרה הזה ממש מעניין אותי לראות עבודות נוספות של אותו ערן רשף. עטיפה יפה מאוד ומתאימה להפליא.


ציטוטים:

"ערפל של קיץ, ככה צריך לקרוא לאד החם הזה, שעולה מין המדרכות ומבשל את שוקיה. זה נשמע כמעט חורפי, כמעט רומנטי, כמעט כאילו ציירת אנגליה דקת גו תפסע בעוד רגע ברחוב המיוזע, בשמלה ארוכה, ומבטה מסתורי ומצועף. ערפל של קיץ. המילים כמעט הצליחו לצנן מעט את רחוב דיזינגוף, שהתעלף לרגליה. החלונות המאובקים סירבו להציג בפניה את הסחורה. העקבים היו טעות. כפכפים, כולם מתכפכפים פה בשלווה בטוחה, ורק היא נדחסת בכובד משקלה לתוך חרטומי הנעליים הצרים". (מתוך "אוטומציה")

"בעתם שפשפשה בארנק כבר השחילה את הרגליים בחזרה לכלאן. הזרתות - לא, בהבונות החמישיות - התעוותו לפינתן בכאב. אסור להוריד את הנעליים אפילו לרגע. זה רק מחמיר את המצב. ככל שהכלא קבוע יותר, כך קל יותר לחיות בו". (מתוך "אוטומציה")

"אפשר לחשוב שזו חוכמה גדולה, להגיד את האמת בפרצוף; לומר לאדם, בין שהוא קרוב ובין שהוא קרוב מדומה, מה שאתה חושב עליו באמת. ואת מי האמת הזאת, הנכלולית, החמקמקה, רבת ההבעה והעמוקה כשאול, משרתת? אותה עצמה? את חסידיה הרגעיים, שיהיו מוכנים - בכל רגע ובכל מקום - להקריב את חייהם למענה, וכעבור רגע למען אמת אחרת, נכונה ומוסרית יותר? את מגלי האמת, שהיום נחשבים לנביאים ומחר ייסקלו אותם באבנים קשות? את השקרנים המועדים, שרק בזכות האמת יש להם קיום?

ומהי האמת? מישהו יודע? כמה זמן היא מחזיקה? רגע? דור? מיליון שנה? עד שהאמת הבאה נגלית? ואיך מזהים את נושאי האמת, וקשה מזה, את נביאי השקר? וממתי, לעזאזל, האמת היא מעלה אמיתית ולא אידיאל נכסף, שלעולם נחתור אליו ואף פעם לא ניגע בשולי אדרתו? הרי כל בוגר בר דעת מבין, או יודע, שאין אמת אחת. האמת שלי היא לא האמת שלה ולא האמת שלך. היא האמת שלי בלבד". (מתוך "חידושים והמצאות")

"הרי האמת היא רגעית, נאמתי בלחישת ליה, ידי מעל לשמיכת הפוך, מנופפות באוויר, האמת היא מציאות של אמיצים בודדים, יחידי סגולה, סתגלנים כרוניים, היא דורשת כוח נפשי ועוצמה אינטלקטואלית שלא כל אחד התברך בה. לכן, סיכמתי, היא נחשפת רק לרגע, מגיחה ונחבאת מיד, עד לאמת הבאה. האמת מכאיבה מדי, חושפנית מדי, אפורה וחודרנית, נטולת זוהר, אכזרית במידה שלא תיאמן". (מתוך "חידושים והמצאות")


 

תגובות 

 
1 גלעד: 2011-07-03 04:14
את האמת:) סקירה מעולה!!
 

רוצה להגיב?