רביעי בערב / יעל הדיה
פורסם ב- 11 נובמבר 2011

הוצאת עם עובד | 464 עמודים


לפעמים, כשאני מקבלת לידי ספר או מרימה אחד באיזו חנות, אני מסתכלת על הכותרת ומנסה לנחש לבד על מה הספר. בלי להסתכל על הכריכה האחורית. לרוב אני לא מצליחה. לפעמים אני ממש לא מבינה מאיפה הנפיצו את השם הזה. לפעמים, אגב, אני שואלת את זה גם אחרי שסיימתי לקרוא את הספר...

אז הסתכלתי על השם הפעם – "רביעי בערב". אותי אישית זה ישר זרק ליום רביעי שלי – שזה אומר שאני הולכת לסטודיו סי. שזה אומר ערב *לא* טוב במיוחד (אני שונאת ספורט!). לשמחתי הדמויות בספר לא נפגשות בסטודיו סי ברביעי בערב, אלא במעין טיפול קבוצתי לכל מיני הורים שיש להם בעיות שונות עם הילדים שלהם. הם מגיעים לטיפול אצל עלמה, שנראית טוב לדעת כולם, שנחשבת לסוג של "קוסמת" בתחומה (עשו עליה כתבות ב"הארץ"), שנעזרת בשיטות לא קונבנציונליות וגם לא ממש חוסכת מהאנשים שבטיפול מה היא חושבת עליהם.

הספר מחולק לכמה חלקים, כשבכל חלק יש כמה פרקים וכל פרק מסופר בעצם מפיה של דמות אחרת – זוהר שהחליטה להביא לעולם ילדה בלי אבא. היא רתמה לשם כך את יונתן, בחור שרק הכירה, שהסכים בתנאי שלא יהיה מעורב. כך נולדה אביגיל – עם הרבה אהבה ורגשות אשם על חוסר באב. אילן שנשוי כבר 11 שנים לענת, אב לשני ילדים – מיכאל ההיפר אקטיבי עם הפרעות הקשב והמופרעויות השונות ועילם, שהוא סוג של "תיקון". הוא בכלל לא בעיניין של הטיפול הזה, ענת סחבה אותו. דני – אבא לשתי בנות ולשתיהן הוא דואג מאוד. לסיון כי הוא חושד שהיא אנורקסית (הוא טוען שהיא לא אוכלת מספיק ושהיא יותר מידי רזה באופן כללי) ונטע, שכבר מקיימת יחסי מין מלאים עם החבר החייל שלה. נשוי לרונית, וכמובן שגם כאן היא זו שסחבה אותו לטיפול. הוא בעלים של חברת פוליש מצליחה ועדיין חושב שכולם מסתכלים עליו מלמעלה כל הזמן.
גליה – בחורה שסובלת מעודף משקל. אני מזכירה את זה כי היא עצמה מדברת על זה כל הזמן ובכל הזדמנות. בת 42. מכירה את זוהר מהיסודי והן במקרה נפגשות בסדנה. נשואה לרון (שלא מגיע איתה לטיפול) ואמא לנועם (8) ואמירי (4.5). שותפה במשרד לעיצוב גרפי עם בחור בשם דורי (הכירו בבצלאל), שגם הוא מגיע לטיפול. דורי – מעצב גרפי ושותף במשרד עיצוב יחד עם גליה. הוא אבא ליהלי, שהוא כמעט בן שנה. יהלי גר יחד עם אמא שלו, שירה. דורי הוא בחור גיי שהחליט להביא ילד יחד עם שירה, בחורה סטרייטית בת 40 שחיפשה אבא לילד שלה.

כמובן שגם עלמה, המטפלת היא דמות מורכבת מפני עצמה וככל שהספר מתקדם אנחנו מבינים שגם אצלה לא חסרות בעיות ועיניינים לא פתורים עם ההורים.

כל האנשים הנ"ל נמצאים בטיפול הזה בשביל הילדים, בשם הילדים. לכל אחד מהילדים יש איזו בעיה שצריך לטפל בה. אבל בעצם, בסופו של דבר (וזה הכי ברור) – הבעיות הן גם ובעיקר אצל ההורים, ואולי הילדים הם רק תירוץ על מנת לנבור בבעיות שלנו?

בין הפרקים מופיעים קטעים קצרים שכתובים בפונט אחר, מעין קטעי מעבר. נראה כאילו כל פעם מישהו אחר מהמשתתפים כותב אותם ולא ממש ברור מי. הטקסטים הם מאוד חזקים, שהשאירו אותי לא פעם נסערת. כמו הקטע הבא:

"ופתאום עלה על דעתנו שכשנעשינו הורים נעשינו שותפים למעשה של הונאה עצמית. כמה מאיתנו הביאו ילדים לעולם כדי לחזק את היסודות שלהם, לשפר את היציבה הנפשית שלהם (הנה, ביטויים פסיכולוגיסטיים כבר לא זרים לנו, אנחנו שוחים בהם) כמו פילאטיס או פלדנקרייז, והיו שלא חשבו על זה בכלל – הילדים באו, אחר כך באו הצרות – והיו שאצלם הסדר היה הפוך: הצרות הן שהולידו את הילדים. כמה מאיתנו השקיעו מעט מדי מחשבה בהפיכתם להורים, והיו שחפרו בנושא עד בלי די. כך או כך, אף אחד לא תיאר לעצמו מה הולך להיות. אף אחד מאיתנו לא ידע שהילד הוא מין מכונאי שמפרק אותך לחלקים ועוזב אותך ככה, מפורק" (עמוד 228).

זה ספר עם תכנים לא קלים, במיוחד להורים. הוא הכניס אותי להרבה סרטים ומחשבות. הדיה נוגעת בהרבה דברים שהם טאבו, שכאילו אסור לדבר עליהם. כולנו יודעים שהרבה פעמים כולם עסוקים בלצייר הכי טוב שאפשר את הילד שלהם ואת האהבה לילד שלהם. אבל כולנו יודעים שזה לא תמיד ככה, שיש רגעים קשים. שיש רגעים שאנחנו כבר מטילים בספק את האהבה שלנו, שהסבלנות נגמרת פתאום, שהעייפות מביאה אותנו לרמות עצבים שלא ידענו שאנחנו יכולים בכלל להכיל, וכן, שיש פעמים שאנחנו שואלים את עצמנו "למה היינו צריכים את זה בכלל?!". כאן הכל צף ובגלל שהיו רגעים שהזדהתי עם משהו והזדעזתי מההזדהות – נכנסתי לסרטים.

הספר כתוב מקסים לדעתי ויש לי המון ציטוטים. כמעט כל עמוד שני טען בחובו קטע שהייתי חייבת לסמן לי. הדבר היחיד שטיפה הפריע לי הוא שהדיה משתמשת בשורש ז.י.נ על כל הטיותיו די הרבה. כעיקרון אין לי ממש בעיה עם זה כשזה משרת את המטרה. אבל לא הייתי בטוחה אם זה תורם לסיפור או שזה סתם כדי לעורר פרובוקציה. בכל מקרה, זה לא העיב על איכות הסיפור עבורי.

מומלץ להורים שלא מפחדים להתעמת עם הרגשות שלהם!


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה ורודה (אירוני משהו?) עם איורים מינימליסטים של יקיר הבלוג, אמרי זרטל. רואים שתי דמויות יושבות על כיסא, אחת נראית כאילו היא מקשיבה למי שיושב מולה ומדבר, הדמות השניה היא גבר שיושב מהורהר עם ניירות, הם בגבם אחד לשניה ובתחתית העטיפה, בצד ימין למטה אנחנו רואים ילד, שמסתכל למעלה, אל עבר הדמויות, ולא ממש מבין מה רוצים ממנו. לי זה הרגיש כאילו בסופו של דבר אנחנו לא מחפשים לפתור את הבעיות של הילדים, אלה את אלו שלנו. אני אוהבת את העטיפה, את המינימליזם שלה שמצליח להעביר כל כך הרבה, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים.


ציטוטים:

"אנחנו מביאים ילדים לעולם ואחר כך הציורים שלהם תלויים לנו על המקרר. הכל נהיה הם. המקרר, מה שמוצמד אליו במגנטים, מה שבפנים: הדברים שהם אוכלים, הדברים שלא. טביעות האצבעות שלהם בכל מקום – עלינו, על הקרות, על מסך הטלויזיה, על המקלדת, על השמשות, על הברזים – אנחנו שולחים אותם לשטוף ידיים לפני האוכל, או אחרי שהם מציירים. אם יש לנו זמן אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו שאלות, אבל אין לנו, כי מהרגע שנולדו ילדינו, הם הזמן. טביעות האצבעות שלנו בכל מקום. אנחנו הדבר שהם אוכלים, אנחנו הדבר שהם לא. הציורים שלנו תלויים עליהם, מבחוץ, מבפנים, במגנטים שבכוחם לתלוש החוצה לבבות.

אם היה לנו רגע, אולי היינו שואלים את עצמנו: מי הביא את מי לעולם?"

"אבל לכעוס תמיד אפשר, בייחוד במשפחה שבה הכעס הוא ברירת מחדל. מין כעס גנטי כועסים אצלם, כעס דמוקרטי, המתים והחיים כועסים ונכעסים באותה מידה. עובדה שככל שעבר יותר זמן ממותו של אביו, כעס עליו יותר ולא פחות, כפי שמקובל, ועכשיו, חודשיים לאחר מות אימו, החל לפתח ניצנים של זעם גם כלפיה, ועל תמי כעס תמיד".

"אבל עכשיו כשצפים, זה לא הזמן לחשבונות. חשבונות מוסיפים משקל. היא יודעת שעלמה מביטה בה, מבפנים מביטה ומשוטטת לה בקישקעס – ויש אצלה הרבה קישקעס לשוטט בהם – צפה לה בדם על רפסודת טריגליצרידים. הכול כל כך חלק ושמנוני אצלה, שתענוג לשוט. אבל זה לא הזמן לציניות עכשיו, לא, גם ציניות תוסיף משקל, תפוגג את ענן שערות הסבתא שהיא רוכבת עליו".

"אין לזה מילה בעברית. דרייב.
כי זה, היא חושדת, הדבר שחסר לה: הדחף, למרות שהמילה דחף לא מדגדגת אפילו את קרסוליה של המילה דרייב. בדחף יש משהו רפואי קצת, היא חושבת, כאילו מדובר באיזה צורך פיזי, כמו להקיא או לחרבן, ואילו דרייב, לדעתה, מכיל בתוכו את המסע עצמו, את תחילתו, לפחות, ואם היא רוצה לעשות משהו בקשר לזה, לברר לפחות אם יש לה את זה, כדאי שתצא כבר מהחניה".

"הורה טוב הוא הורה שלא נותן לילדים שלו סיבות לשנוא אותו, ואבא שלו נכשל בהורות לא מפני שעזב, אלא כי נתן לילדים שלו סיבה ממש טובה לשנוא אותו, והשנאה, זה ידוע, היא כמו סרטן. מתחילה מאיזו נקודה ומתפשטת לתחומים אחרים בחיים, והבן אדם מוצא את עצמו שונא כל מיני דברים שלא קשורים בכלל למה שקרה לו בילדות – שונא כאורח חיים".

"...אין שנים בלבלה בין שינה עמוקה למוות – כי זה מוות, אמרה, להיות אחת שלא נוגעים בה. נגועה באי – הנגיעה".

"עלה בדעתי, אמרה, כשכאנחנו מביטים בהם והם לא רואים אותנו, אלה רגעי האושר האמיתיים שלהם, כשאנחנו נמוגים לתוך הנקודה העיוורת שלהם, הרגעים שבהם אנחנו לא קיימים מבחינתם".

"כעס הוא מותרות, ידעה עכשיו, כעס הוא עיניין מדויק וצבעוני, ובאמת, ככל שהתבגרה התחלף הכעס במשהו אפור יותר, מטושטש ורך כמו צבעי הספיה שבתצלום הישן של אביה, זה שאביגיל כל כך אוהבת. ועכשיו ברור גם מדוע הוא מרתק אותה וגם מרגיע אותה" אין בו שום דבר מובהק או מדויק, אין בו רגש אחד שאפשר להיאחז בו שנים על גבי שנים".

"הנה עכשיו הולך מוחה של אימהּ ומתרוקן, וכל מי שהייתה פעם, מה שאהבה ומה ששנאה, הבחירות והחרטות, כל אלה הולכים ומתכסים קטרקט – מזדגגים כאילו היו חייה של אמה עוגה שנמרחת בציפוי אחרון, עכור כמו החפצים שעל המדף בשירותים, שהכתמים הלבנבנים שעל המראה שם מתכתבים באופן כמעט מושלם עם החורים השחורים שהולכים ונפערים באונות מוחה – אלצהיימר, אבל מה זה משנה איך קוראים לזה – הרי בקרוב לא תזהה גם אותה, את עלמה, ובליבה צמחה כמיהה שזה יקרה סוף סוף, הרגע הזה, שאמהּ תביט בה ולא תדע מי היא, כי הרי קיוותה לשחרור המוחלט". 


 

תגובות 

 
1 שירלי שגב: 2011-11-12 15:48
שלום לקואלה, תודה על ביקורת כתובה היטב. בהחלט הצלחת לעורר את סקרנותי. אלך לחפש את הספר.
תודה
 
 
2 עופר D: 2011-11-20 08:06
תודה על ההמלצה, שרון.
יש לי הרגשה שכבר קראתי עליו דברים טובים.
בוקר טוב ושבוע טוב לך
 
 
3 Sharon: 2011-12-25 07:57
Quoting שירלי שגב:
שלום לקואלה, תודה על ביקורת כתובה היטב. בהחלט הצלחת לעורר את סקרנותי. אלך לחפש את הספר.
תודה

תודה שירלי,
אני אשמח לשמוע מה את חושבת אם תקראי :)
יום טוב!

Quoting עופר D:
תודה על ההמלצה, שרון.
יש לי הרגשה שכבר קראתי עליו דברים טובים.
בוקר טוב ושבוע טוב לך


היי עופר, תודה רבה!!
 

רוצה להגיב?