לָאמָה – לִימָה רוֹצֶה אֶת אִמָּא / אנה דיודני (ספר ילדים)
פורסם ב- 17 נובמבר 2011

הוצאת כנרת | נוסח עברי - לבי דאון


אתחיל בגילוי נאותספרים שמחברים ילדים עם האימהות שלהם עושים לי את זה. מה אני אעשה, אני משוחדת. אז אם "לאמה לימה רוצה את אמא" – אמא רוצה את הספר הזה. אני מתרגשת כל פעם מחדש כשנוצר מצב שבו הדרדס מעדיף אותי על פני משהו אחר. נוסיף לעצם השם של הספר את העובדה שהדרדס הולך לגן בעוד חודש וחצי וביחד תקבלו את כל הסיבות שאשים עין על הספר.

אז לאמה-לימה הקטן מתחיל היום גן. אמא באה להעיר אותו בבוקר ויחד הם עוברים שגרת בוקר חינוכית (לסדר את המיטה, לצחצח שיניים, לקנח את האף, לאכול ואפילו לשטוף את הצלחת) ונוסעים יחד לגן. הכל מאוד מוזר ללאמה-לימה - הזברה הגננת ושאר הילדים (טלה, סוס עגל וכו'). הוא מאוד מתבייש ולא מכיר אף אחד ויש הרבה רעש. הוא מרגיש אבוד ולא רוצה להצטרף לילדים האחרים ועומד בצד אומלל-

"לִימָה, שֵב אֶל הַשֻּלְחָן,
כִּי הָאֹכֶל כְּבָר מוּכָן.

לָאמָה–לִימָה נֶאֱנָח,
הוּא מַרְגִּיש בוֹדֵד כָּל כָּךְ.

"אִמָּא, שוּבִי בִּמְהֵרָה,
כִּי אֲנִי עָצוּב נוֹרָא."

אין ספק שהפרידה קשה לו. הגננת מרגיעה אותו ומבטיחה לו שאמא עוד מעט תחזור. מעודד מההבטחה הוא מחליט להצטרף למשחקים של שאר הילדים והזמן עובר לו בנעימים עד שאמא חוזרת. יש לו הרבה סיפורים לספר לה והוא מבין שאפילו שהוא מאוד אוהב את אמא, גם הגן לא כל כך נורא ואפילו די כיף.

הסיפור חמוד ומתאר מציאות אמיתית ומוכרת לכל אמא ששולחת את הילד שלה בפעם הראשונה לגן (אני מניחה, דברו איתי עוד חודש). אין כמו חיות כדי לשבות את הלבבות הקטנטנים ולהעביר על הדרך מסר חינוכי, שאולי יקל במידה מסוימת את הכניסה לגן (עבור שני הצדדים כמובן).

האיורים מקסימים והם פרי ידה של המחברת, שאגב כתוב על הכריכה שמדובר בסדרת ספרים שתורגמו לשפות רבות והיו לרבי מכר של הניו יורק טיימס, אז בהחלט מעניין אותי לראות עוד דברים שלה. באיורים ממש אפשר כאילו לראות את הבד שעליו צויירו וזה מרגיש לי יותר "אמיתי" מאשר איורים שישר רואים שנעשו בתוכנת מחשב מסויימת. אמנם רוב המאיירים היום משתמשים בתוכנות גרפיקה למינהן, אבל כאן יש חשיבה מעבר לאיור עצמו, לטקסטורה שלו, וזה מוסיף חום לאיורים.

אני אהבתי וההקראה הראשונה לדרדס עלתה יפה. בתקווה שזה יקל עלינו את ההסתגלות לגן. אמן.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את לאמה-לימה יושב אל החלון עצוב ומחכה לשובה של אימו. בחוץ נושרים עלי שלכת ובפנים אפשר לזהות צללים של שאר ילדי הגן ישובים לשולחן. האיור לא מופיע בתוך הספר, והוא בהחלט מתאים לסיפור. אני אוהבת שמשקיעים מחשבה בעטיפה ולא פשוט "ממחזרים" איור מתוך הספר. באיורים ממש אפשר כאילו לראות את הבד שעליו צויירו וזה מרגיש לי יותר "אמיתי" מאשר איורים שישר רואים שנעשו בתוכנת מחשב מסויימת. אמנם רוב המאיירים היום משתמשים בתוכנות גרפיקה למינהן, אבל כאן יש חשיבה מעבר לאיור עצמו, לטקסטורה שלו, וזה מוסיף חום לאיורים.


 

רוצה להגיב?