רומן וינאי / דוד פוגל
פורסם ב- 29 דצמבר 2012

הוצאת עם עובד | 300 עמודים


מי מאתנו לא היה רוצה לעזוב את הכל (במיוחד כשהיינו יותר צעירים), לעבור לעיר אחרת לראות איך נצליח להסתדר בלי שקל?

יש את אותם אנשים שפשוט תפורים לזה - שיש להם יכולת מדהימה לרתום אנשים אחרים, שלא מכירים אותם בכלל, לעזור להם בלי לעשות יותר מידי. אנשים מאוד יפים, למשל, בין אם הם גברים או נשים, מצליחים להשיג הרבה בחיים בלי לעשות יותר מידי, מספיק להיות שרמנטי ולחייך מכל הלב.

מיכאל רוסט, צעיר בן 18, עוזב את בית הוריו ועיר ילדותו ועובר לווינה. הוא סקרן ורוצה לנסות ולטעם מהכל. וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת לבאמת כמעט הכל. הוא מפתח שיחה עם כל מי שנקרה בדרכו וכך הוא אפילו מקבל סכום כסף לא מבוטל, סתם ככה, בלי לעשות שום דבר. מיכאל הוא בחור שרמנטי ויפה תואר. הוא מפלרטט עם כל בחורה שהוא נתקל בה, לא משנה מה גילה או מה עיסוקה. זו יכולה להיות נערה צעירה בת 16 או אישה מבוגרת או זונה שפגש בקרן הרחוב. בדרך כלל הן מתעצבנות עליו ואיכשהו אחרי כמה דקות של שיחה פשוט נופלות בקסמו. הוא לא עובד והוא גם כנראה לא ממש צריך, כי הוא פשוט מוצא כל הזמן אנשים שמממנים אותו. מגדיל ועושה בחור בשם פיטר דין, שמיכאל נתקל בו ופותח אתו בשיחה, שנותן לו סכום כסף לא מבוטל בלי שיצטרך לתת לו שום דבר בתמורה.

בעזרת הכסף שקיבל רוסט מפיטר דין הוא שוכר חדר באזור טוב של העיר אצל בעלת בית בשם גרטרוד שטיפט. בעלה נמצאה הרבה בנסיעות עסקים ודי מהר מתפתח רומן בינה ובין רוסט. מיותר לציין שפער הגילאים ביניהם הוא גדול אבל זה לא מפריע לאף אחד מהם. למעשה, רוסט הרבה יותר קרוב בגיל לביתה של גרטרוד – ארנה, שהיא נערה בת 16. לרוסט אין כמובן שום סנטימנטים ובמקביל מתחיל רומן גם עם ארנה. אין לו סייגים כלשהם ואין לו בעיה לפגוע בשתיהן.

במקביל מתוארים חיי הלילה של וינה – זונות, סוחרים, אנשים מפוקפקים וביקוריו של רוסט בבר ביחד עם חבורת מקומיים, כל אחד והסיפור שלו.

הספר בעצם מתאר את המפגשים האקראיים של רוסט ואת החוויות שאלו מזמנים לו בין אם הן חוויות חברתיות, מיניות או אפילו אינטלקטואליות. בחוויות האלו הוא נזכר שני עשורים אחר כך כשהוא נמצא בפריז ושוב אינו יודע מה יהיה אתו בעתיד הקרוב.

פוגל כותב מקסים. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת. יש לו יכולת מדהימה לתיאורים של סיטואציות, של עיר ושל אנשים. לדוגמא בעמוד 127: "זוזי מרטין לא גרעה כל הזמן עיניה מקרל גריינר, עיני דג בולטות בפנים תפלים ומשעממים. לא יפה ולא מכוערת, בלי כל קסם ובלי מזג רוח מסוים; בהביטך עליה נתמעטה לך במחי אחד דמותם של החיים. הם נעשו צרים, מוגבלים, נטולי ערך וטעם. כל מה שדיברה ועשתה זוזי מרטין היה נעדר חשיבות, לא הסיטה את העניין הלאה אף כמלוא נימה. מצדה שוב לא היה אפשר לקוות לשום הפתעה, נידון היית להישאר עמה תמיד באותו מקום בלי לזוז, כטובע ברקק".

למרות שדמותו של רוסט עיצבנה אותי לא פעם ולא פעמיים מאוד נהניתי מהספר. גם זה סוג של גדולה של סופר מבחינתי – לגרום לדמות שתצליח להכעיס אותי ברמה כזו שאם היה רוסט עומד לפני סביר להניח שהיה מקבל ממני סטירה רצינית. סביר גם להניח, לפי ההכרות עם רוסט בספר – שמהר מאוד היה מפייס אותי... נהניתי מהספר ונהניתי מהאופן שבו פוגל מצליח להעביר את ההוויה של העיר התקופתית, התיאורים המקסימים של העיר ושל האנשים ואפילו שהשפה לא פשוטה, בהיותה ארכאית משהו, עדיין מדובר בחוויה.

בסוף הספר מובאת אחרית דבר מאת לילך נתנאל שמספרת על התגלגלות כתב היד הזה שהתגלה בדרך מקרה בארכיון "מכון גנזים" – מסמך מעניין לכשעצמו. parameters-article


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

לא גיבשתי לגמרי את דעתי על העטיפה עדיין. היו פעמים במהלך הקריאה שאהבתי אותה והיו פעמים שדווקא לא. היה נראה לי שלפעמים היא זורקת את העלילה לכיוון של הזנות, בגלל האימג' של הרגל הנתונה בגרבי רשת ונעל עקב. כשהיו קטעים בספר שרוסט נפגש ותיאר זונות – זה אכן התאים, אבל זה לא העיניין העיקרי בספר ואולי אנשים יחשבו ככה לפי התמונה. הצבע הכתום בולט מאוד וזה דווקא משחק לטובתו, זה מאוד מבליט אותו ליד הספרים האחרים.


ציטוטים:

"המיליון הראשון הוא הקשה ביותר. האחרים נגררים אחריו ככבשים אחרי המַשכּוּכִית".

האדם, יחיד הוא תמיד בצערו, בשעמומו, בשמחתו, ומכאן אותו בולמוס מנוסה מפני עצמו ויחידותו אל כל מה שתרצה, ועתים אפילו אל המוות. היסוד העיקרי באדם הוא הפחד, וכל התאמצותו היא להסיח ממנו את הדעת, להתחבא".

"שוב ראה לפניו את אִמו. עכשיו הריהי מין הסתם כבר מתכוננת לשכיבה. נצטייר לעיניו חדר המשכב המודע לו כל כך, על מיטות העץ הכבדות והנושנות. אִמו שהרהוריה נתונים בלי ספק לו בשעה זו, לבנה האוהב. הרהורים ערטילאיים בלב נחמץ, תלויים על בלימה, הואיל ואינה יודעת את מקומו, את צורת המסגרת שהוא נתון בה, בשביל לקושרם בה. זע בקרבו רגש חם אל אֵם זו, שאה בעליל על תנועותיה כבחזון, איך שהיא פושטת את שמלותיה, סותרת שערותיה, סורקתן וקובצתן לצומת זהבהב, פותחת אחר כך כהרגלה ספר לקרוא אגב שכיבה לפני הירדמה, ודמותו מבצבצת לה מתוך כל שורה ושורה, דמות בנָה שעזָבה, עש ששוב אין היא מבחינה את הכתוב. כך הוא גורלן של אימהות – העולם גוזל מהן את בניהן".

"החיים ניצבו לפניה כחומה גבוהה וחלקה שקשה לטפס עליה ולעוברה. עדיין הייתה צעירה מאוד, עדיין לא ידעה שמאחורי אותה חומה אין כלום, האָיִן המוחלט. לא ידעה שעתם החיים, העיקר, הוא החיפוש".

"גילו היה אותו גיל שאניני הרגש מגיעים בו לנקודה של אכזבה מוחלטת לאין כל מוצא, והקנאים שבהם, הללו שאינם נוטים לפשרות, מסיימים כאן חייהם. כל ברייה סופה למות, כל הקיים סופו לבלות, ולאורה של ודאות זו נפסלים כל הערכים".

"צריך לחיות חיים יפים, עשירי תוכן," אמרה פרידל, "כדי שאפשר יהא לחיותם שנית ברוח, בימי הזִקנה, ליהנות מהם עוד פעם על פי הזיכרון. שאם לא כן, הזִקנה ריקה, שוממת למעמסה".


 

תגובות 

 
1 yaelzn: 2012-12-31 06:50
בוקר אור!!!
מה שלומך..?
הספר עצמו נשמע מאוד מעניין.. אני אנסה אותו
תודה, עשית לי חשק..
שנת 2013 מוצלחת שתיהיה לך!!!
 

רוצה להגיב?