עיר בלהבות / גארת ריסק הולברג
פורסם ב- 17 דצמבר 2016

הוצאת מודן | 889 עמודים | מאנגלית: קטיה בנוביץ'


קודם כל, רק שתדעו שמדובר בעוד כמה עמודים מעבר ל-889 שמוצהרים. העמוד האחרון הממוספר הוא אכן 889, אבל אחריו באים עוד כמה עמודים ללא מספרים, ואז "תודות" והסבר על המקורות, אז קחו בחשבון 900. אבל זה בקטנה...

לפני חודשיים בערך נכנסתי לחנות ספרים כדי "להרוג זמן" פנוי שהיה לי. הספר הזה קרא לי. יש משהו בספרים עבי כרס שעושה לי את זה. קראתי את התקציר שעל הכריכה וגיליתי שכל הסיפור מתרחש בניו יורק, שזה עוד משהו שעושה לי את זה. דפדפתי וראיתי שבתוך הספר, בין הפרקים, יש קטעים שנראים כגזירי עיתונים וחלקים בפונט שונה. זה מאוד סיקרן אותי. בכל זאת יצאתי מהחנות בלי לקנות והחלטתי לברר קצת על הספר (בכל זאת, ספר כזה עולה לא מעט).
לא מצאתי כלום על הספר בשום מקום. אף אחד לא הכיר אותו (כנראה כי בדיוק יצא), אף אחד שאני מכירה לא קרא אותו ולא מצאתי עליו ביקורת בשום מקום. אנשים כנראה מפחדים ממחויבות של כל כך הרבה עמודים מסופר שהוא לא מוכר כל כך.
אז כמו שאתם מבינים, בסופו של דבר הספר אכן נרכש ונקרא מכריכה לכריכה והנה אני כאן לספר לכם עליו. אגב, גם היום, לפני שהתיישבתי לכתוב, חיפשתי ביקורות עליו ברשת ואין.

אם ננסה רגע לפשט את העלילה לכמה משפטים אז אפשר להגיד שהכל מתרחש בניו יורק של שנות ה-70, תקופה בה פערי המעמדות מאוד מורגשים וחלקים שלמים מהעיר מוזנחים ואלימים. בחורה צעירה נרצחת בסנטרל פארק. אף אחד לא ממש מבין מי היא ומה היא ומי רצח אותה. רוצים לדעת? תשרדו 900 עמודים.

זה לא ספר מתח קלאסי, שגורם לך לקסוס ציפורניים ולהמתין בציפייה לפרק הבא. יש לו קצב משלו. הוא מתפזר לכל הכיוונים.
הבחורה שנרצחה, סם, היא תלמידת קולג' המושפעת מסצנת הפאנק בעיר. יש לה כל מיני חברים אנרכיסטים, שקוראים לעצמם "הפוסט הומניטריים" והיא מפרסמת מין עלונים פאנקיסטיים בהם היא כותבת הגיגים, סוקרת מוזיקה ומעבירה הרבה ביקורת חברתית. אז מי היא סם? בדרך שלנו להכיר אותה, אנחנו מכירים שלל דמויות. כל דמות, כולל סם, מקבלת סקירה מקיפה של העבר וההווה שלה, כדי להבין מי היא ומאיפה באה. כל פרק בעצם מספר על דמות אחרת ויש רוטציה – בין הדמויות ובין ההווה לעבר. זה נשמע קצת מסובך, אני יודעת. ובהחלט אפשר להגיד שזה ספר למיטיבי קריאה. לא פשוט לתמרן בין כל הדמויות והזמנים ולהבין מי נגד מי. הקשרים בינהם היו לי סופר מורכבים ולא פעם התחשק לי לקחת דף ולשרטט מי קשור למי ואיך.

יש לנו את ויליאם וריגן, אח ואחות, צאצאים לאחת המשפחות העשירות באיזור. יש את קית ומרסר, שהם הגברים שבחייהם (קית נשוי לריגן ומרסר הוא בן זוגו של ויליאם). יש לנו את צ'רלי, שהוא ידיד של סם ויש את אבא של סם, שהוא זיקוקאי. יש לנו את ריצ'רד העיתונאי, שכותב בין היתר כתבת תחקיר מקיפה על זיקוקאים, דוקטור זיג שהוא שדרן רדיו פרובוקטיבי  ויש לנו את פולאסקי, בלש משטרה חולה פוליו. אם ככה, כל פרק מספר לנו לסירוגין על כל אחת מהדמויות, החיים שלהן, המשפחות שלהן, העבר וההווה וכמובן הקשר שלהן לנרצחת.

ניו יורק עצמה היא לא פחות גיבורה מכל הדמויות כאן – גזענות על רק צבע עור, על רקע נטיות מיניות, סמים, נוער אנרכיסטי, מוזיקה, הבדלי מעמדות, מה שבא לכם.
העלילה מגיעה לשיא שלה, סוג של קתרזיס אפשר אפילו לומר, במהלך הפסקת החשמל הגדולה שהתרחשה בניו יורק ב-1977. הפסקה שבה נפסק זרם החשמל לניו יורק למשך 25 שעות.

עוד דבר מעניין הוא שבין הפרקים שזורות מעין אתנחתות – מכתבים, חלקים מכתבי היד של ריצ'רד, מניפסטים, העלונים של סם וצילומים. כל אלו מובאים בפונט שונה וסקרנו אותי מאוד. חיכיתי לרגע שאגיע אליהם. הם היוו דרבון בשבילי להמשיך לקרוא ולהגיע אליהם.

בסך הכל הספר מאוד עניין אותי, אבל אני בהחלט חושבת שאפשר היה לקצר אותו ברבע. יכול להיות שזו רק אני אבל החלקים על החבורה הפוסט-הומניטרית הזו פשוט התישו אותי. דפים על גבי דפים של מניפסטים, שאם לא הייתי עקשנית לקרוא הכל, בטח הייתי מדלגת עליהם.

יחד עם זאת, יש לציין שנראה שנעשה תחקיר פסיכי על הרבה דברים – על ניו יורק בשנים האלו, על זיקוקים (שזה דווקא מאוד עניין אותי), על מוזיקה ועוד נושאים שקשורים לרוח התקופה.

אני מרגישה שכתבתי הרבה, אבל כאילו לא סיפרתי לכם כלום. אהבתי את הספר. כן, היו רגעים שהייתי קרובה להתייאש וצריך לקחת בחשבון שזה ספר שמצריך סבלנות וריכוז, בגלל הקפיצות בזמנים ובין הדמויות. אבל אני שמחה שהחזקתי מעמד וסיימתי. ללא ספק, היו רגעים שנהניתי יותר והיו רגעים שפחות.

ממליצה למי שאוהב את ניו יורק, את התקופה, מוזיקה ואנשים פסיכים. אה כן, ושיש לו סבלנות.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה מושכת מאוד את העין. היא אדומה, יש בה אימג' שנראה כלקוח מתוך קומיקס (הוא מופיע שוב בתוך הספר), בחלק העליון יש זיקוקים מעל עיר שאני מניחה שהיא ניו יורק ובמרכז מגדל שנראה כמו מגדל שמירה. שם הספר והסופר כתוב באותיות שנראות כמו גזירי עיתון ומתוכן מבצבץ טקסט. הכריכה המקורית די דומה מבחינת האימג'ים, אבל עם סקלת צבעים קרים יותר – אפורים, כחולים ושחורים. אהבתי את הכריכה המקורית, אבל אני חושבת שהאדומה הרבה יותר קופצת לעין כשאתה מסתכל על ערימות של ספרים המונחים על במות בחנויות.


ציטוטים:

" הוא העפיל לאורך פרוזדורים בסגנון ברוטליסטי ומדרגות בסגנון ביזנטי, מרגיש כאילו זרועותיו נמשכות מתושבותיהן, בעוד עיניו סובלות מהיובש הייחודי להסיעה באוטובוס. אבל יותר מכל, ניו יורק הייתה אנשים. הוא מעולם לא ראה רבים כל כך כמו אלה שהתייצבו לפניו באותו בוקר. מולו על המדרכה, בגובה ראשו, היו ראשים רבים מספור, שנעו מעלה–מטה עם הגופים המחוברים אליהם, כמו פירות בשלים מקפצים בתוך חבית. פרצופים שמנים, פרצופים רזים, פרצופים ורודים, פרצופים חומים, מזוקנים ועירומים, חבושי כובעים וקירחים, זכריים ונקביים, וכל מה שביניהם. מוכה אלם, ליבו מבצע תרגילי התעמלות בחזהו, הוא היה מכשול, והסחת דעת; ההמונים יכלו לרמוס אותו אילו רצו. תחת זאת הם עקפו אותו בשנייה האחרונה, הודפים אותו בגופו אולי, אך לא נוגעים במהותו של מרסר גודמן. ובמילים בוטות, למי לעזאזל בעיר ההומה הזאת אכפת בכלל מהי מהותו של מרסר גודמן? זה, לא פחות מכל דבר אחר, גרם לו להרגיש שהוא בחלום".

"מניסיונה עם גברים בעיר הזאת, שיחה על עבודה היא המקבילה הדיבורית להרדמה כללית".

"נראה בלתי אפשרי שהוא בחר לחיות כאן, בקו רוחב שבו האביב הוא וריאציה סמנטית על חורף, ברשת רחובות שאת הגאומטריה הנוקשה שלה רק יוונים או בנאי בתי-סוהר עשויים לאהוב, בעיר שהפכה לרוטב של עצמה כשירד גשם"

"יש תקופה, מיד אחרי שההרס נגלה לעין ורגע לפני שהוא מתרסק אל קליפת חייך, שהיא הכי קרובה לחירות שאפשר להגיע אליה. החלטות הרות הגורל התקבלו כולן על ידי דמות היסטורית מרוחקת כלשהי, 'אתה' שכבר לא קיים. והאתה שבסופו של דבר יצטרך לשרוד אותן גם לא ידמה בשום מובן מלבד הכללי ביותר לאתר שהיית היום".

"בלילה הראשון אחרי עזיבתה הוא התעורר מחלום נפילה מבניין, וגילה שהתגלגל אל השקערורית שהיא השאירה אחריה. לרגע, בחושך, חשב שהיא עדיין לצידו. ואז נאלץ לאבד אותה מחדש".

"לפעמים בשעות הבוקר המוקדמות היא מרימה את עיניה מהמגזין ומוצאת את קית בכיסא מולה, פשוט מסתכל. "מה?" היא שואלת, והוא אומר, "כלום", אבל במעין השתאות. אפשר לבנות חיים שלמים על זה: שני אנשים שמכירים זה את כישלונותיו של זה בוחרים בכל זאת לשבת יחד, בגרביים, באור מנורה, לקרוא עיתונים, מנסים לא להסתכל הרחק מעבר ליום שחלף, או לזה שעומד להגיע".


 

תגובות 

 
1 הלנה מגר-טלמור: 2016-12-17 22:36
שאפו!
אחת הביקורות הנפלאות שלך. ויש לא מעט מאלה.
מרתקת, מאירה זוויות יוצאות דופן, משקפת הכלת קריאה ותבונה סיפורית מעוררת השתאות.
רכשתי מיד עם תום קריאת הרשומה,
ושוב הבנתי כמה ראוי לחכות לביקורות שלך.
 
 
2 yaelzn: 2016-12-19 17:55
תודה לך.. אחלה סקירה
כמו תמיד מחכה להמלצות שלך
למרות שנתת לו 3 ו- 1/2 קואלות אני אנסה..
 

רוצה להגיב?