ארבעה אבות / אמיר זיו
פורסם ב- 31 מרץ 2017

הוצאת עם עובד | 313 עמודים


איזה ספר! איזה כיף היה לי בשבוע הזה (טוב, אולי קצת פחות) שהוא ליווה אותי! אמנם זה עלה לי בלא מעט שעות שינה, ואפילו כמעט תאונה קלה שהייתה לי כי קראתי בזמן הליכה ברחוב, משהו שלא קרה לי הרבה הרבה זמן.

אז אחרי שסיימתי לעוף על הספר, אני אספר לכם על מה הוא בכלל – לפנינו שלושה סיפורים, המתרחשים בתקופות שונות, אחת בשנות ה-60, אחד בשנות ה-90 והשלישי בשנת 2004. כל סיפור מייצג תקופה אחרת בחיים של הגיבורים שלנו ובסופו של דבר הם משתלבים אחד בשני. בניגוד לספרים אחרים שבהם מתנהלים כמה סיפורים במקביל, פה הבחירה הייתה ממש להפריד (זאת אומרת לא פרק אחד על דמות אחת ופרק אחרי על דמות אחרת בתקופה אחרת), מה שעשה את העיניין הרבה יותר פשוט ולא מבלבל. זו בחירה נכונה לאנשים עם הפרעות קשב כמו שלי. כל סיפור בפני עצמו נתן לי את ההזדמנות להתחבר לדמויות, להתעמק בהן, לראות את השינוי שהן עוברות ולעקוב אחריו. לבכות, לצחוק ולהתרגש איתן.

הסיפור הראשון הוא על אליהו בוכמילר. הסיפור כולו מובא כהתכתבות ענפה בינו ובין מהנדס העיר בגין בניה בלתי חוקית (לטענו של בוכמילר) שנעשית על ידי השכנה שמעליו. ההתכתבות מתחילה כמשהו רשמי ולאט לאט נהיית אישית ואינטימית. דרך המכתבים אנחנו לומדים פרטים על בוכמילר ועל אותו מהנדס עירייה, על השכנה שלמעלה ועל משפחתו של בוכמילר.

הסיפור השני מתחיל עם גיורא. גיורא נשוי לשרון ויש להם ילדה בת שש בשם נירה. הוא וטרינר. הסיפור הזה הולך קצת קדימה ואחורה וזה לגמרי משקף את הנפש המבולבלת של גיורא. זה מתחיל כשהוא אוסף את נירה מהגן, מלא כתמי דם ומתחיל בהכנות לקראת יום ההולדת שלה בגן שחל למחרת. הוא מכין עוגה, זר לראש ומגהץ שמלה. ככל שהסיפור מתקדם אנחנו מבינים מה קרה בשעות שקדמו לרגע הזה ואיך נראו הנישואים שלו לשרון במהלך השנים. אני לא רוצה להרוס לכם, אבל יכולה רק לספר שגיורא מגלה להפתעתו שאישתו היא לא בדיוק מה שהוא חשב שהיא.

הסיפור השלישי הוא על נירה בבגרותה. כל פרק משקף פוסט שהיא כותבת בבלוג, שפתחה לצורך העיניין. היא מנסה להבין מי היא ואיך נראתה הילדות שלה. כל ה"אבות" שאנחנו נחשפים אליהם במהלך הספר (בוכמילר האב, בוכמילר הבן, גיורא ועוד אחד שאני לא אספר עליו כדי לא להרוס) מתכנסים להם בסיפור האחרון וכל הקצוות נסגרים ומובנים.

זה ספר מקסים וממש מפתיע שהוא ספר ראשון של אמיר זיו, כי הוא כתוב פשוט מצוין. השפה משתנה בין הסיפורים בהתאם לדמויות בצורה מאוד אמינה. זיו מצליח לבנות מתח בצורה עדינה, שגרמה לי פשוט לא לרצות להניח את הספר מהיד.

אני מרגישה כאילו לא סיפרתי לכם כלום וממש בא לי לספר עוד ועוד פרטים, אבל אני לא רוצה להרוס את חווית הקריאה ובטח לא להסתכן בספויילרים, אז פשוט תאלצו לסמוך עלי הפעם.

בשורה התחתונה, למי שעדיין לא הבין – מומלץ בחום! תעשו טובה ותתנו למישהו מתנה לחג ספר במקום עוד כלים למטבח או עציץ – ושזה יהיה הספר הזה.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הכריכה קנתה אותי כבר מהשניה הראשונה שעיניי נחו עליה. מבחינת הגוונים – זה בדיוק מה שאני אוהבת ועובד טוב – כחול ואדום (דיברתי על זה כבר בפוסט הקודם), עם קצת לבן. מבחינת האיור המהמם של רות גוילי – אני רואים דמות, נראה כמו נערה, לבושה בטי שרט לבנה, מכנסיים שחורים ונעליים גבוהות אדומות. לנערה יש ראש של קרנף. יש לזה הסבר טוב וזה מאוד מתכתב עם הסיפור, אבל גם כאן לא הייתי רוצה לספר לכם את הסיבה ולא להרוס. בלי קשר למשמעויות נסתרות או לא, האיור מקסים בעיני ובכיף הייתי מדפיסה בגדול ותולה בבית.


ציטוטים:

"נימי נפשותינו נתפסו אלה באלה באופן שאינו ניתן להתרה עוד, ושאינו מותיר אף לא נימה אחת לאחרים. גוף אחיד, מלוכד ורב-כוח, כמו יסודות הבטון המזוין שבבסיס הבתים שאני מאשר את בנייתם, בטון אפור דחוס שעוטף מוטות מצולקים של פלדה כהה, ומרגע שיבש עליהם לא ניתן עוד להפריד ביניהם או לכופף אותם. כפי שחוברו כך יישארו. לא האמנתי שכך נראית אהבה".

"אמי לימדה אותי שגויאבה היא פרי בוגדני. הבטחה שלעולם אינה מקיימת. הריח שלה כל כך עז ומעורר את החושים, עד שטעמה אינו יכול להשתוות לו. נגיסה בפרי הגויאבה, רבת טעם ככל שתהיה, לעולם תוביל לאכזבה. בבליעה השנייה כבר נדמה שטעמה תפל, ולאחר השלישית רוב בני התמותה פשוט נפטרים ממנה, אינם מבינים מה הביא אותם לנגוס בה מלכתחילה. כל אדם נתקל בימיו בגויאבה שלו, ומתרחק. אתה מתעקש להיקבר תחתיה".

"התשוקה הקדימה את הפחד, מגע מסמרר של עור, בגדי שניהם כבר היו מופשלים חלקית ושניהם מתנשמים ומסתבכים בבגדים שפשטו הדדית, מסורבלים כמו ילד לפני מקלחת, מיד מצמידים זו לזו כל פיסת עור שנחשפת, עד שלא נשאר עוד פחד בחדר, רק מגע טהור, מזוקק, מפוקק עצמות, כשגופם נמתח בהנאה שאיש מהם לא חווה עם אדם אחר".


 

רוצה להגיב?