פתח גדול מלמטה / אסתר פלד
פורסם ב- 21 אפריל 2017

הוצאת בבל | 224 עמודים


אני אתחיל מהסוף (אולי כי אני לא באמת יודעת איפה להתחיל לדבר על הספר הזה), סיימתי את הספר הזה בשלושה ימים. זה מהר מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שלא קורה בספר הזה כלום. כלומר, "כלום" במובן של עלילה מפותלת עם הרבה גיבורים וזה. לעומת זאת, בתוך ראשה של הגיבורה שלו מתרחש המון. המון. ואני מתכוונת ממש המון. ברמת החפירות. ובכל זאת – הספר נגמר בשלושה ימים. אז מה זה אומר עלי? שאני אוהבת חפירות? שכל הנשים אוהבות חפירות? אני לא בעד הכללות, אבל המוח שלנו בהחלט עובד אחרת. לרוב טוב יותר.

תצטרכו לסלוח לי – אבל אם הספר חופר, אז גם הסקירה שלי תחפור... מי שאין לו כוחות לזה, מוזמן לנטוש כבר עכשיו, כי גם ככה הספר לא יהיה בשבילו.

אוקי, אז כותרת המשנה של הספר היא "סיפורים מאוד רומנטיים" והוא מחולק לשלושה "שערים". כל שער מדבר על תקופה אחרת של הגיבורה שלנו בחייה. אנחנו לא יודעים את שמה. השער הראשון מדבר על נישואים ולאחר מכן גירושים ופרידה. השער השני מדברת על מערכת יחסים חדשה ועל מיניות והשער השלישי מדבר על בחירה של אישה לחיות לבדה ואיך החברה רואה ומתייחסת לדבר הזה.

אין דיאלוגים בין הדמויות. כל הדיאלוגים הם פנימיים, בתוך ראשה של האישה. זה כמו להיות זבוב קטן המטייל לו בין האונות וקורא מחשבות. אנחנו כמעט לא יודעים עליה פרטים יבשים, מעבר לעובדה שהיא בשנות החמישים לחייה. כמה ילדים יש לה מהנישואים הראשונים? אנחנו יודעים שהיא גרה במושב ועובדת במרכז – אבל איפה בדיוק? במה היא עובדת? איך היא נראית?.
ככל הספר מתקדם מבינים שזה לא באמת חשוב. כי אלו לא הדברים שאנחנו צריכים לדעת כדי באמת להכיר מישהו, נכון?. הרבה יותר מעניין ואינטימי לשמוע את הדעות שלו על מערכות יחסים, את הדיאלוגים הפנימיים שמנתחים כל משפט או ג'סטה שהצד השני עושה.
והתמודדות. הרבה התמודדות. עם הפרידה, ואז עם חדשה, ואז עם הלבד, ואז עם החברה ששופטת אותך על הבחירה הזו. כי "לא טוב היות האדם לבדו" וזה.

הכותרת "סיפורים מאוד רומנטיים" היא צינית קלות. בכלל, כל הגישה של הכותבת למערכות יחסים ולצורך המתמיד של בני האדם לא להיות לבד היא סרקסטית. בשער הראשון, בו היא מדברת על הפרידה, ממש צחקתי. אולי זו לא ממש הייתה הכוונה, אבל עברתי גירושים והדיונים האלה של "מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו?" הם כל כך נכונים. עצובים ומשעשעים גם יחד.

היא מנתחת הכל. כשהיא מגלה שלאקס שלה יש בת זוג חדשה בשיחת טלפון שעשתה אליו ברגע של חולשה, היא מנתחת כל משפט שאמר, ומשפט אחד אפילו באופן מיוחד, ומקדישה לזה כל כך הרבה זמן ומביאה בחשבון בערך ארבעה אפשרויות של מה זה אומר לגביה. בשלב מאוחר יותר, כשכבר לה עצמה יש זוגיות חדשה, עם שכן שגר קרוב ביישוב, היא מנתחת למה הוא מחנה את הרכב שלו כל כך קרוב לשער הכניסה לביתה שלה, והאם הוא בעצם מסמן ככה בעלות עליה.

אני יודעת שכל זה נשמע טרחני, וזה אכן לא ספר לכל אחד. אני מאמינה שהוא ידבר יותר לנשים מאשר לגברים (המחברת לא תאהב את המשפט הזה, אני בטוחה), או לגברים שבאמת מעניין אותם לדעת מה עובר לנשים בראש. זה לא "ספר נשים" בהגדרה של ספרות מתקתקה, או קומדיות רומנטיות אם תרצו, אלא ספר כבד בהרבה, שבודק ושואל את השאלות שנשים צריכות להתמודד איתן. ובכלל, המקום שלנו בעולם ובחברה והציפיות מאתנו.

אפשר להאשים את התקופה שבה הספר נקרא או את העבר שלי, אבל אני מצאתי את הספר מאוד מעניין. נכון, הוא לא פשוט כי אין בו מתח קלאסי או משהו שיחזיק אותך במתח, אבל הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים וזה היה מרתק מבחינתי. בהחלט ספר שונה. הכתיבה מדהימה לדעתי, עם הרבה משחקי מילים וציניות.

מומלץ בהנחה שאתם יודעים מראש למה אתם נכנסים.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש - אהבתי נו)


פינת העטיפה:

אהבתי את העטיפה מהרגע הראשון, אפילו שהאימג' די מתבקש משם הספר. זה באמת קשה לחשוב על כריכה לספר כזה. מצד אחד השם הפומפוזי ומצד שני, להעביר את השניות. השם של הספר הוא ממש מה שנקרא in your face וצריך למצוא דרך קצת לרכך את זה. יש איור יפיפייה של רגלי אישה ושמלה מתנפנפת סטייל מרילין מונרו. אני מניחה שמונרו ממש לא מייצגת את רוח הדברים שבספר, אבל הקישור די מתבקש. הכל בגוונים של ורוד, שהוא ללא ספק, הצבע שהכי מזוהה עם נשים (לא בצדק לדעתי, יש לציין). ואולי בכלל עם ילדות? אבל זה לדיון אחר. הכיתוב על החלק האחורי מאונך לספר. זאת אומרת שצריך לסובב את הספר על מנת לקרוא אותו. אני לא זוכרת כרגע את זה ככה בכל הספרים של בבל, אבל בכל מקרה, אני ממש אוהבת את זה.


ציטוטים:

"עכשיו, אחרי שנפרדנו, עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מין ההזדקנות. לאלתר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it  ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל כעשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש".

(זו, אגב, הפסקה הפותחת את הספר).

 

"אני יושבת כאן לבדי וחושבת, האם באמת חייב אדם לחיות עם עוד מישהו. האם זה נורא לוותר על האפשרות לחיות עם ידיד או ורע. מה גם שהחיים עם ידיד או רע בדרך כלל נגמרים לא טוב, כלומר מישהו נעשה חולה ואז צריך לטפל בו, או מישהו נעשה חולה ומת ואז צריך להתאבל עליו. יש עוד וריאציות כמובן: מישהו למשל עוזב אותך כי מצא חבר חדש מעניין יותר, או מישהו הולך וכבה, ובטח יש עוד. עושים עניין גדול מכל הדבר הזה. בכלל, האנושות עושה עניין מכל מיני דברים. בזה אני חושדת כבר זמן רב. עושים עניין מהחיים בשעה שהם לא כזה עניין, ועושים עניין גם מהמוות.
עושה רושם שאם לא יעשו מכל זה כזה עניין, נישאר עם כמה דברים פשוטים מאוד, כל כך פשוטים שלא נדע מה לעשות עם עצמנו. נראה לי שזה כל העניין, שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו. קיבלנו במתנה תודעה ואנחנו מסתבכים איתה כי ככה יותר מעניין".

"היום ממש הרגשתי שאני איתו. זה לא קורה כל יום, זה לא דבר רגיל. היום זה קרה, וזה קרה כי לא הייתי איתו, אף לא רגע הייתי איתו, ובכל הרגעים שלא הייתי איתו לא רציתי להיות איתו. זה מה שהמחיש לי באופן כה בלתי מעורער שאני איתו".

"ההקשבה לדיאלוג פנימי של אנשים בשעת פרידה תמיד מעוררת בי אי נחת. זה תמיד מפורַר, מפורק, תמיד עצוב. לא כל שכן ההקשבה לאדם שזה עתה ויתר עליו מישהו; מה שזה מחולל בנפש הוא בלתי נסבל. יש איזו התנפלות פנימית על מה שהיה, כאילו אסור בשום פנים ואופן להותיר אותו שלם, יש לעכל, לאכל, לפרק. אש נפשית כזאת. שורפת. אילו הקשבתי לו בקפידה הייתי חוטפת כווייה, לכן לא הקשבתי".


 

רוצה להגיב?