הטַבָּח / הארי קרסינג
פורסם ב- 16 יוני 2017

הוצאת הוצאת תשע נשמות והכורסא | 264 עמודים | מאנגלית: תומר בן אהרון


יום אחד מגיע לעיירה בשם קוב גבר שאף אחד לא מכיר. זו מסוג העיירות הקטנות האלה שכולם מכירים את כולם והתושבים מתים על רכילויות. מתברר שלבחור קוראים קונרד והוא מפוצץ ביטחון עצמי. הוא נכנס לכל מיני עסקים ודי עולב בעובדים שם ומזלזל בסחורות שלהם. אי אפשר להתעלם מהופעתו שכן הוא מתואר כגבוה מאוד, מעל לשני מטרים, רזה מאוד, לבוש כולו בשחור ובעל אף מעוקל ונשרי משהו.
קונרד הוא טבח והוא הגיע לעיירה כדי להציע את עצמו למשרת הטבח הבכיר אצל אחת משתי המשפחות העשירות בעיירה – משפחת וייל ("עמק" באנגלית) או משפחת היל ("גבעה" באנגלית).

שתי המשפחות מסוכסכות ביניהן כבר הרבה שנים ומתחרות אחת בשנייה בכל דבר. בין היתר בשאלה למי מהן יש טבח יותר טוב. קונרד שם פעמיו לכיוון אחוזת היל, מגובה בהמלצות של אנשים יודעי דבר. כמו שכבר ציינתי – הוא  מלא בביטחון עצמי וגם כריזמה לא חסר וכמובן שהוא מקבל את העבודה.

כבר מהרגע שנכנס קונרד לעיירה, היה ברור שהוא מכוון מטרה, רק שאנחנו לא בדיוק מבינים מהי. ההתנהלות שלו רחוקה מלהיות אדיבה וחברותית. למען האמת, נראה כאילו ממש לא אכפת לו מה יחשבו עליו תושבי העיירה או הקולגות שהוא עובד עימם. הרבה אנשים יגידו לכם, שכאשר אתם מגיעים לעבודה חדשה "תשמרו על פרופיל נמוך" עד שתבינו מי נגד מי. אז קונרד? הוא לא מכיר את העצה הזו ומתעמר בכולם. הוא לא חוסך מאף אחד. חוץ מאולי המעסיקים שלו.

לאט לאט (וממש לא בזהירות) קונרד משתלט על כל סביבתו. נראה כאילו כולם סרים למרותו ואיכשהו כל דבר שקורה בעיירה קשור אליו. הוא סמכותי, מניפולטיבי ומאוד אסרטיבי. לידו כולם נראים עצלנים ובטלנים. הוא משנה את כל סדרי העבודה במטבח, משנה תפקידים ואפילו ממליץ לפטר חלק מהעובדים כי הם מחוסרי יכולת לטענו.

יש שטוענים ש"הצבא צועד על קיבתו" ואני אחת הראשונות להעריך אוכל משובח. עושה רושם שהאוכל שקונרד מכין, בשילוב האישיות שלו גורמים למשפחת היל להיות מאוד מרוצים ולאפשר לו לעשות מה שבא לו בלי לשאול יותר מידי שאלות. כך למשל הוא בונה דיאטות מיוחדות לדיירי האחוזה וגורם להם לרדת במשקל ולהיות בריאים יותר באופן כללי. כמובן ששמו מתחיל ללכת לפניו בעיירה ומשפחת היל נודעת בקרב הציבור כזו בעלת הטבח הטוב ביותר. ללא ספק, כבוד גדול, שמייחסים לו הרבה חשיבות בעיירה כמו קוב.

ככל שהסיפור מתקדם אנחנו מגלים עוד ועוד צדדים באישיות של קונרד, חלקם טובים יותר ורובם טובים פחות. המתח נבנה מתוך העובדה שהקורא לא באמת מבין מה מטרתו הסופית ולאן הוא עוד שואף. לעיתים נראה כאילו הנה מישהו הולך לקום כנגדו, להיעמד על רגליו האחוריות ולשים לו גבולות. אבל לא, איכשהו קונרד מצליח להזדחל לכל חור ולהשיג את כל המטרות שלו.

יש משהו מטריד בספר, מעבר לקונרד עצמו כמובן. זה מראה בין היתר כמה אוכל טוב משפיע על אנשים, אבל עבורי זה ספר על גבולות ועל אנשים שאם לא שמים להם את הגבול בזמן הנכון גדלים להיות מפלצת ענקית. אולי בכלל הכוונה הייתה להעביר ביקורת על החברה. הספר אמנם נכתב במקור בשנות ה-60 של המאה שעברה, אבל בהחלט מתאים גם לימינו אנו. וזה מפחיד. ומטריד.

הדבר היחיד שהפריע לי בספר הוא, שאם שם כזה – "הטבח" – הייתי מצפה להרבה יותר תיאורי אוכל והכנה של מנות. אבל כנראה שהאוכל פה הוא רק תירוץ ואלגוריה למשהו אחר. האם באותה מידה זה היה יכול להיות "החייט" או "הסנדלר"?

ממליצה באופן מטריד משהו.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

אני הרוסה על העטיפה של הספר הזה!. הסיבה הראשונה שבגללה קניתי אותו בכלל היא בגלל הכריכה. קודם כל, האיור עצמו מצליח להעביר את האווירה הכללית שעולה מתיאור הדמות של קונרד, ואפילו שהיא די מינימליסטית, רק עכשיו קלטתי שקצה הכובע שעל ראשו הוא בעצם טירה. תגלית מרעישה בהתחשב בזה שאני סאקרית של כריכות ולא שמתי לב לזה עד עכשיו. בנוסף, אני אוהבת את העובדה שהחלקים הנימיים של עטיפת הספר לא מוזנחים וזוכים גם הם להתייחסות. אני מניחה שזה מייקר את העסק, אבל החשיבה פה היא מעבר וזה מבורך. כך בחלק הפנימי של הכריכה הקדמית מופיעה אחת הסקיצות לכריכה שאיירה שרית עברני (וברקע של ממשיך הגוון הירוק, רק בהיר יותר, ואיורי הסכינים בתחתית ממשיכים את הקו), ובכריכה האחורית הפנימית מופיע דיון קצר ומשעשע של שני משפטים בין אוריאל קון והילית חמו-מאיר, העורכים של הספר. גם פה ממשיך הקו העיצובי הירוק, הסכינים בחלק התחתון וסקיצה נוספת של שרית עברני. כל בשלן יודע שספר בישול טוב – תמיד מלוכלך, לכן גם אהבתי שיש פה ושם "לכלוכים" על העטיפה. מקסים.


 

רוצה להגיב?