לא לזוז / דניס ג'ונסון
פורסם ב- 02 אוגוסט 2017

הוצאת בבל | 192 עמודים | מאנגלית: ברוריה בן ברוך


כשהתיישבתי לכתוב סקירה על הספר הזה קצת נתקעתי. זה ספר חמוד, שנקרא בקלילות ולספרי פשע שלא לוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות יש אחלה פוטנציאל מבחינתי. ואכן יש לו כזה בזמן הקריאה, אבל ברגע שהוא נגמר – שם הוא נשאר. לא הרהרתי בו אחר כך או שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. וזה בסדר. כי זה כנראה מה שהוא – ספר כייפי וזהו.

עוד עובדה מעניינת על הספר הזה, שפורסמה בגב הכריכה, אז כנראה שיש לה חשיבות כלשהי ואולי מעידה על אופיו הקליל של הספר, היא שהסיפור פורסם בארבעה חלקים בירחון פלייבוי. נראה לי שסיפורים שמפורסמים בהמשכים לא יכולים להיות כבדים ומסובכים מידי כי עובר זמן בין פרסום לפרסום. למיטב ידיעתי פלייבו מפורסם אחת לחודש ועל כן הציפייה מהקוראים לזכור מה קרה חודש לפני היא די מופרכת. לכן האופי הקליל של הסיפור, שגם אם לא זוכרים בדיוק מה קרה, זה לא באמת משנה. כמו סרט אקשן, שלא משנה באיזו דקה מצטרפים אליו, עדיין מבינים מי נגד מי ומה קורה.

ואחרי החפירה הזו (מפתיע בהתחשב בזה שחשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב), אני אספר לכם על מה הספר – ג'יימי לונץ הוא בחור די נורמטיבי שיוצא מתחרות זמר שהלהקה שלו לוקחת בה חלק. מחוץ למועדון מחכה לו גמבל, גובה כספים של מאפיונר יותר רציני בשם חוארז. ג'יימי חייב להם כסף והוא קצת מתעכב עם העיניין הזה. חוארז וגמבל ידועים בתור כאלה שאוכלים את אשכיהם של הקורבנות שלהם. כיף.

גמבל לוקח את ג'יימי לנסיעה (חטיפה אולי?), אך במהלך הדרך ג'יימי מצליח לירות ברגלו ולנטרל אותו. מכאן מתחיל מסע בריחה רווי אקשן ודמויות הזויות. כדי להזרים את הקלישאות, נכנסת גם אישה יפייפיה לסיפור, שגם לה סיפור משל עצמה והשניים בורחים יחד ממקום למקום.

הספר מציג כמה קוים מקבילים – הצד של ג'יימי, הצד של גמבל הפצוע והצד של האישה הנוספת – אניטה. ויש גם את מרי, היא זו שמטפלת בגמבל הפצוע. כבר לא ברור מי הרעים ומי הטובים בסיפור הזה ואפשר להתחבר לכולם. היכולת לזגזג בין הדמויות היא קולנועית ממש, מה שמוסיף לכיף של הקריאה.

יש משהו מאוד "אמריקאי" בספר הזה. החל מהדמויות שבו, שכולן סוג של אנשים שנמצאים בשוליים של החברה, ועד הלוקיישנים – מוטלים, פונדק אופנוענים, הרבה אלכוהול וסיגריות, נשקים ואפילו קריוקי.

ספר פשע קליל – יש דבר כזה? מסתבר שכן והנה הוא לפניכם.

כשקראתי קצת על הספר בכל מיני מקומות ברשת, כולם התייחסו לאם זה כן או לא "נואר". חלק כתבו שזה חיקוי על חיקוי, חלק כתבו שכן וחלק כתבו שממש לא. אני מודה שאני לא מספיק מבינה בזה כדי להחליט. אבל ת'אמת? זה באמת לא משנה לי. אני מבינה בהנאה שלי בקריאה. ואני נהנתי אז לא ממש אכפת לי לאיזה זרם זה משתייך או מתיימר להשתייך.

למי שמעניין אותו – הנה לינק להגדרה ל"סרט אפל" בויקויפדיה.

בקיצור – מומלץ לימים חמים בחדר ממוזג, עם ויסקי ביד אחת וסיגריה בשניה.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

אני מתה על הכריכה! האיור הזה מזכיר לי קומיקסים של פעם. עשיתי פעם עבודה על ההיסטוריה של הקומיקס ונתקלתי הרבה בדימויים האלה. אהבתי גם את הצבעוניות. זה גרם לי כל הזמן לחשוב על רוג'ר רביט כל הזמן. הסגנון הזה ממש מתאים לאופי הספר והצבעוניות מאוד מושכת ומזמינה. זה לגמרי ספר שהייתי מרימה ליד בחנות ספרים.


 

רוצה להגיב?