המקום המסוכן ביותר בעולם / לינדזי לי ג'ונסון
פורסם ב- 22 ספטמבר 2017

הוצאת הכורסא | 350 עמודים | מאנגלית: ענבל שגיב - נקדימון


נוער, נוער, נוער.

אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בלהיות אמא, זה איזה מין נער הילד שלי יגדל להיות. הוא גדל בתקופה שונה לגמרי ממה שאני הכרתי ואני מודה שאני לא יודעת איך להתכונן לזה. אמא שלי טוענת שגיל הטיפש-עשרה שלי נמשך עד גיל 27 ואני בעצמי יודעת שעשיתי להם לא מעט צרות. ילדה עצמאית, דעתנית ואחת שצריך לשים לה ברקסים על הפה בכל הזדמנות. והנה עכשיו אני אמא בעצמי ואני מפחדת פחד מוות. איזה מין נער הילד שלי יגדל להיות? איזה מין גבר? היא יכבד אנשים, נשים, את חבריו הטובים? הוא יהיה מנומס? הוא יהיה בן אדם טוב?. ברור שעיקר ההשפעה מגיעה מהבית ומחינוך. והייתי רוצה להאמין שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי שיגדל עם הערכים שאני מאמינה בהם, ושחונכתי על פיהם. מין הסתם, גם ההשפעה הזו היא מוגבלת. יגיע גיל שבו הוא יחשוב שאני לא מבינה מהחיים שלי ואם היום כל מה שאני אומרת נראה לו קדוש, אז יגיע היום שבו כל מה שאני אומרת זה שטויות.

בשנים האחרונות אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של נוער שמתנהג בצורה לא מקובלת, זה מתחיל בבריונות ושיימינג ברשת (משהו שהדור שלי לא חווה בכלל), ממשיך לבני נוער שתולשים חזיות לבחורות שרוקדות על במה בכרתים ומגיע עד מקרים קיצוניים כמו רצח הילי סובול. פחד אלוהים. לפעמים אומרים ש"הכתובת הייתה על הקיר" ולפעמים אומרים שהנערים האלה הם "בני טובים" ואף אחד לא מבין מאיפה זה הגיע.

ואני אומרת – יש שלב שבו לרובנו כנראה אין מושג מה קורה עם הילדים שלנו. הם מגיעים לגיל שהם מספרים פחות ומתביישים יותר. אנחנו מביכים אותם. פקטור של לחץ חברתי נכנס לתמונה. הם יותר לבד, כבר לא צריך לקחת אותם ממקום למקום, ולפעמים פשוט אין לנו מושג איפה הם נמצאים. ברור שלא אצל כולם זה ככה. אבל גם ברור שאין לנו מושג מה יהיה. אי אפשר לעטוף אותם בצמר גפן, לנעול אותם בחדר ולשחרר רק כשאנחנו חושבים שאחרית הימים הגיעה והעולם מקום טוב יותר.

ואז בא ספר כמו "המקום המסוכן ביותר בעולם" ומזכיר לנו ולנוער בדיוק, אבל בדיוק, כמה יכול להשתבש בדרך.

מיל וואלי היא עיירה בארה"ב, אפשר להגיד שבעיקר גרים בה בעלי אמצעים. היא נחשבת מקום טוב מאוד לגדל בו ילדים. כאילו...תלוי את מי שואלים, כן? כי הילדים עצמם לא בהכרח מרגישים ככה. ההורים של רובם לא נמצאים הרבה בבית ויש להם המון זמן פנוי. יש להם רכבים, יש להם גישה לאלכוהול ולחלקם יש גם גישה לסמים. התוצאה של המשוואה הזו ידועה מראש.

עבור הילדים התיכון הפך להיות מקום מסוכן.
הספר מתחיל בכיתה ח' וממשיך לאחר מכן לכיתות יא' ו-יב'. כשהיו בכיתה ח' אחד הנערים, טריסטן בלוך, התאבד בקפיצה מגשר הזהב. טריסטן סבל מבריונות בפייסבוק ובמסדרונות בית הספר וזאת לאחר שכתב מכתב אהבה לאחת הבנות והוא הופץ קבל עם ועדה. הוא לא הצליח להתמודד עם זה והחליט לשים לזה סוף ולקח את חייו. הדבר הזה השפיע מאוד על כל השכבה. במיוחד על אותה נערה לה כתב את המכתב – קאלי ברודריך. היא סוחבת את האשמה על גבה לאורך כל הספר.
לתוך כל הבלגן הזה נכנסת מורה חדשה – גברת ניקול. היא צעירה וחדורת מוטיבציה ואין לה מושג לגבי מה שקרה. היא מנסה להגיע לנערים האלה בכל דרך ולפעמים נקרעת בין הרצון להיות חברה שלהם לבין הצורך להיות מורה ודמות מחנכת.

כל פרק מובא מנקודת מבט של דמות אחת מתוך חבורת הנערים והנערות האלה ובין לבין ישנם פרקים מנקודת מבטה של גברת ניקול. מתוך הפרקים אנחנו למדים כמה מעט יודעים על הילדים. גם האנשים הכי קרובים אליהם, ואפילו המשפחות שלהם, שלא מודעים בכלל למה שמתחולל אצלם בראש, במסדרונות בית הספר, בשעות אחר הצהריים וברשתות החברתיות.

זה ספר חשוב ומטלטל (וממש לא מצחיק כמו שכתוב בציטוט על הכריכה הקדמית). הוא מתאים לבני נוער בוגרים יותר (כיתה י' ומעלה לדעתי), ולמבוגרים, שעדיין לא מבינים את הפוטנציאל ההרסני של השטויות שהם עושים. נכון, זה גיל של שטויות. גם אני עשיתי הרבה שטויות בגיל הזה וקיצרתי להורים שלי את החיים בכמה שנים, ועדיין, צריך לקרוא כדי להבין.
אנחנו, כמבוגרים שקוראים את הספר, מזהים את הטעויות עוד לפני שהן קורות. נוער שיקרא את זה יחשוב שזה אולי מגניב לנהוג בשכרות, אבל כשייחשף לתוצאות הטרגיות, אולי יחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אולי הוא יבין שכמה מילים ברשת חברתית אכן יכולות להזיק ולגרום לנער אחר ליטול את חייו. אולי הוא יחשוב שוב? אולי הוא לא ייכנע ללחץ החברתי? אין לדעת. אבל שווה לנסות.

אנחנו רוצים חברה טובה יותר. אנחנו רוצים לשלוח את הילדים שלנו לתיכון ולא לפחד מאיך שהם יצאו ממנו. אנחנו רוצים שהם יתעסקו בלהיות ילדים ובשטויות שמתאימות לגיל שלהם. לכן אני ממליצה על הספר בחום. הוא טלטל אותי וגרם לי לחשוב עליו הרבה תוך כדי הקריאה וגם אחריה. זה חשוב. לכולנו.
 


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה של הספר די פשוטה. רקע כחול כהה עם דפוס עדין של ציפור מקופלת מאוריגמי. זה הדבר הכי ילדותי בכריכה ויוצר דיסוננס. שם הספר כתוב בגדול, חלק מהאותיות מחוברות וקצת מקשות על הקריאה. אהבתי את זה. מאוירות ארבע דמויות של בני נוער – נער ונערה מסתודדים, נער אחד עם אזניות שמסתכל אחורה ובחלק האחורי של הכריכה ישנו נער שיושב ושקוע בטלפון הנייד שלו. הכריכה שונה לגמרי משתי הכריכות האחרות שראיתי ברשת לספר. היא דומה לאחת מהן בצבע הרקע, אבל בזה נגמר הדמיון. בכריכה השנייה שמצאתי היא בכלל צילום של נערה לוחשת באוזן של דמות אחרת. פה קשת הצבעים שונה לגמרי. בסך הכל הכריכה לפנינו היא עדינה ונעימה לעין ומסתירה יפה את מה שקורה בפנים (למעט שם הספר כמובן). הציטוט בכריכה הקדמית מיותר ואפשר היה להעבירו אל החלק האחורי, עם שאר הסופרלטיבים.


ציטוטים:

"זאת הייתה מיל ואלי. חלום שהמציאו כדי לשמח בני שמונה. אם היו מספרים לניק שהילדות שלו הייתה חלום, אולי הוא היה מאמין. כל עצי הסקויה הענקיים. עצים שמריחים את השמיים. ההר המתנשא לגובה בקצה שדרות מילר, מעוטר עצים וערפילי פנינה, או צבוע בכחול תחת ענני צמר גפן. ההיפים העשירים מתנהלים לאורך משלוש השדרות, מריעים לעצמם כי חוץ מהריינג'רובר רכשו גם פריוס, וקונים תפוזים אורגניים במחיר מופקע בחנויות טבע. וכל הילדים מאמינים שאלה החיים. וילדים כמו טריסטן בלוף חושבים שהם צריכים למות כי אחרת אין דרך לצאת מזה".

 


 

תגובות 

 
1 Yaelzn: 2017-09-22 13:21
בדיוק היום כתבתי סקירה על הספר.. אני נהניתי ממנו.. אומנם אינני מדרגת את הספרים אך בהחלט מסכימה איתך..
 
 
2 אלון: 2017-09-22 17:06
הילי סובול, לא?
 
 
3 Sharon: 2017-09-23 08:05
Quoting אלון:
הילי סובול, לא?

צודק. תוקן.
 

רוצה להגיב?