לווייתנים שרים בעמק / רונה שפריר
פורסם ב- 05 אוקטובר 2017

הוצאת עם עובד | 307 עמודים


קיבוץ יכול להיות דבר נחמד. תלוי למי כמובן. יש לי חברה טובה שעברה לקיבוץ אחרי עשרות שנים של חיים עירוניים וברחה משם כל עוד נפשה בה אחרי מספר מועט מאוד של שנים. מצד שני, יש אנשים שלא יחליפו את הקיבוץ בשום דבר שרק מריח מעירוניות. האידאולוגיה שאיתה קמה התנועה הקיבוצית כבר לא כל כך קיימת בצורתה הראשונית ונראה כאילו הקיבוצים מנסים להתאים את עצמם לחברה המתחדשת ומתקדמת תדיר.

הקיבוץ הוא כר פורה להרבה ספרים ויוצאי קיבוצים אוהבים לנתח אותו מכל כיוון ולפעמים להעביר ביקורת. על בתי הילדים והלינה המשותפת, על הקרובים לצלחת שלוקחים יותר לעצמם ושאר ירקות. כיוון שהקיבוץ מושתת על יתרון השיוויוניות וכולם די תקועים אחד בתחת של השני, להיות שונה, או אנדר – דוג, לא תמיד בא טוב לאנשים. וגם אם ננקטת גישה סבלנית כלפי אותם אנשים, היא תמיד מלווה בליחשושים ורכילויות (לא מדברת ממקום ראשון, אלא מדברים שקראתי ושמעתי). זו האוירה שמלווה את הספר שלפנינו.

במרכז הספר עומדות שתי דמויות שונות, חריגות, בעלות חשיבה ייחודית, שלרוב לא מקובלת על דרי הקיבוץ בו הן גרות. מרגלית – נכדה של בת קיבוץ ותיקה, אשר נולדה מחוץ לקיבוץ לאם נרקומנית שלא יכלה לטפל בה ושבה אליו בלית ברירה, בגיל עשר. אביעד – בן לאבינועם ונכד לגבריאל, שהוא אחד מעמודי התווך של הקיבוץ וממקימיו. אביו של אביעד נפטר מול עיניו מדום לב כשהיה בן עשר ומאז התכנס בתוך עצמו. עולמו מועשר בחיפוש ומחקר על ליוייתנים וצלילות חופשיות בבריכת הקיבוץ. מרגלית כבר השלימה עם העובדה שלעולם תהיה שונה ולא "כמוהם". היא מיתמרת לגובה רב ומתעלת את כל התיסכול לאימונים של אומניות לחימה. ברבות הימים היא ואבינועם מנהלים רומן. כאשר אבינועם נפטר, היא מגלחת את ראשה והופכת לעוד יותר חריגה בנוף – גבוהה, אימתנית, גלוחת ראש ומאופרת בכבדות. לפני שנפטר הספיק אבינועם (שמעבר להיותו בן קיבוץ אמיתי לאחד מהמייסדים, גם נשוי למיכל, שנחשבת ל"הכי יפה בקיבוץ") לארגן למרגלית את החלום שלה – לנהל את המזנון בבריכה. שם, בבריכה, מצלטבות דרך קבע דרכיהם של אביעד ושלה.

סבו של אביעד, גבריאל, ממקימי הקיבוץ ומראשי התומכים בחברה שוויונית, מרגיש שהוא לקראת סוף חייו. הם מאוד קרובים וגבריאל מבקש מאביעד בקשה תמוהה, אשר מעידה על התנהלות מוזרה בחממת הפלפלים שבקצה הקיבוץ. אביעד משתף את מרגלית והשניים, זוג מוזר לכל הדעות, מחליטים לחקור את העיניין. אני לא יכולה לספר לכם מה בדיוק הם מוצאים שם בחממה מחשש לספוילרים, אבל סמכו עלי כשאני אומרת שהעיקרון הקיבוצי מקבל שם תוקף הזוי לחלוטין.

חלק גדול מהכתוב הוא דיאלוגים פנימיים בראשם של מרגלית ואביעד והפרקים מובאים לסירוגין פעם שלה ופעם שלו. מאז נפטר אבינועם, מרגלית מנהלת איתו שיחות. היא מרגישה את הנוכחות שלו כל הזמן סביבה ויודעת בדיוק איך יגיב למעשים שלה. היא אפילו מתווכחת איתו.
לאביעד היה חבר אחד בבית הספר – גלעד. מיום שגלעד הגיע השניים נהיו נפשות תואמות, קצת מוזרות ומשונות, אבל לפחות הם היו יחד. גלעד הוא חסיד נלהב של עקרון הקיבוץ ואילו אביעד קצת פחות, והשוני הזה באידאולוגיה מביא לפער שכבר אי אפשר לגשר עליו וגלעד עוזב לקומונה בקיבוץ אחר. גם אביעד מנהל איתו שיחות ומתגעגע לחברו עד מאוד.
החסך הזה מחבר בין היתר בין מרגלית לאביעד.

מעבר לאביעד ומרגלית, יש בספר שלל דמויות צבעוניות יותר ופחות. ישנו כמובן גבריאל, סבו של אביעד. גבריאל הוא אביה של מיכל. מיכל היא אימו של אביעד והיא עורכת הדין של הקיבוץ. היא מאמינה בערכים עליהם חונכה, אפילו אם אלו שהנחילו לה את אותם ערכים, כבר לא כל כך מאמינים בזה בעצמם. היא היפייפיה של הקיבוץ ובינה ובין אביעד קיימים יחסים קרירים ומתבססים על מעט מאוד מילים המוחלפות בינהם במהלך היום. ישנו הרב שמעון, מין גורו ניו אייג'י שכזה, הגר בקיבוץ השכן. הוא התאמן עם מרגלית באומנויות לחימה ומשם הם מכירים. הוא מין "ערס" לא מזיק, שלוקח הכל די בקלות, גם את מעמד הגורו שניתן לו בלי שביקש. הוא מנהל שיחות עמוקות עם גבריאל והוא זה ששתל במוחו את הרעיון "להתכונן" למוות ובכך גרם לזוג המוזר לחקור את הנעשה בחממה. ישנם עוד כמה אנשים שמושכים בחוטים בקיבוץ – אהרון, ניצה, אבנר, אבל ניתן לכם להכיר אותם לכשתקראו.

הביקורת על הקיבוץ אפילו לא מנסה להיות מוסווית כאן. היא ברורה וצועקת מכל שורה.

הספר כתוב נפלא ולראיה מספר הציטוטים שהבאתי ממנו. יחד עם זאת הקריאה הייתה לי אישית לא קלה. אני לא בדיוק יודעת למה. אני חושבת שזה ספר שמתאים ל"מטיבי קריאה", שמורגלים בשפה מליצית, משפטים ארוכים ושלל מטאפורות. יש הרבה טקסט בכל עמוד ולא כל הפרקים קצרים. היה לי קצת דיסוננס כי יש פה תחושה של ספר מתח, של תעלומה שצריך לחקור, אבל מצד שני הקצב הוא יחסית איטי וטומן בחובו הרבה זכרונות, חזרות אחורה בזמן ודיאלוגים פנימיים. זה נכון שהכוח, כביכול, המניע את הסיפור הוא אותה חממה שיש לחקור את הנעשה בה, אבל זה לא היה העיקר מבחינתי. המאבק הפנימי של הדמויות, אחת בשניה וגם בינן לבין עצמם, היה יותר מורגש ונכנס לי ללב.

לסיכום – אני ממליצה, אבל לא לכל אחד.
מי שמתלבט – שיקרא את העמודים הראשונים ויראה אם זה בשבילו. מה שבטוח – צפויה לכם חוויה מבחינת השפה.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה מהממת לדעתי. אני מאוד אוהבת את השפה העיצובית שהיא משדרת ונראה שהושקעה פה מחשבה. הצבע השולט הוא כחול, על שלל גווניו. כל האימג' הוא בעצם בריכה, שבה רואים בחור צולל ובחלק התחתון של התמונה נמצא הסולם ממנו נכנסים ויוצאים מהבריכה. באמצע הכריכה מופיע מעין משושה בעל צלעות לא שוות. הוא לא חלק מהאימג' והוא נשתל שם בכוונה. לא כל כך הבנתי את הקטע, אבל זה משתלב טוב. חשבתי על כל מיני רעיונות, על איך שהדמות שצוללת נראית כאילו היא יוצאת מתוך המשושה סטייל "לחשוב מחות לקופסה" וברגעים מסוימים זה בכלל היה נראה לי כמו צורה של ארוך קבורה. אני בטוחה שיש לזה משמעות כי אותו משושה מופיע גם בצידה האחורי של הכריכה. אני עוד אמשיך להרהר בכך. בכל אופן – העטיפה יפיפייה לטעמי ואם הייתי נתקלת בה בחנות ספרים, אני סמוכה ובטוחה שהייתי מרימה את הספר כדי לראות על מה הוא.


ציטוטים:

"...וצריך להבין את זה. האנחנו היה מה שלא רציתי. לא רציתי ביחד, לא רציתי עם כולם, כמו כולם, להתערבב אתם עד שאתה לא יודע איפה הגוף שלך מתחיל ואיפה המחשבות של השני נכנסות. האנחנו. כולנו. שיודעים, שאומרים. שעושים כי כולנו. זה מה שלא רציתי.
ואז היינו.
כי הוא בא, והתיישב לידי, ואחרי כמה דקות הרגשתי את השיר שלו, עצוב וארוך וחד ופועם".

"הבוקר הוא אהבתם של אחדים ושנאתם של אחרים. מרגלית נמנית על אלו שבקרים מעליבים אותם: ישנו עלבון המאבק העלוב בין השעון המעורר ובין נפשו חפצת החלום של האדם. האחד עושה את מלאכתו והאחרת מתחננת, עוד קצת, עוד קצת. ישנו עלבון ידיעת האיוולת: הרי תמיד זו איוולת להישאר במיטה, ואז לזנק ממנה כנשוכת נחש, ולשטוף את הפנים במים קרים, ולהביט בראי, אירוע לא נחוץ כשלעצמו. הרי עדיף לקום בנחת עם הצלצול הראשון של השעון, ובנחת לחמם מים ולהרתיח קומקום. אך האיוולת נותרת על מקומה לנוכח הצורך הדחוף יותר – להישאר עוד רגע ב"לפני". לפני שקמים, לפני שמבינים, לפני שהיום מתנפל ודוחק ומעצים".

"נשכבתי על המים הרדודים, מכאיב לעצמי עם כל הצדפים שמתחת ומרגיש כאילו כל הגוף שלי איננו ואני רק הכאב על מה שחסר".

"...אבל הוא מזדעק אליה בלי מילים, כל כולו דגל גדול ואדום, והיא רואה: שלא ידעו, שלא יראו, שלא יגידו, שלא ידעו, שלא יראו, שלא יגידו. השילוש הקיבוצי שמנהל כמו תפילה את חיי התושבים כולם, שהם גם הרואים, היודעים והאומרים, וגם הפוחדים עד מוות פן יראו, פן ידעו ובעיקר פן יאמרו".

"אחרי שהחזרתי את כל הדברים למקומם, הרגשתי שהגוף שוב רועד בגלל ההד של הדברים שקראתי. מתברר שגם לדברים שקוראים יש הד שמגיע אליך, אם אתה ערני מספיק. יצאתי לרוץ כדי לנקות את השאריות מתוכי אבל זה לא הספיק. אז במקום לחזור לחדר החלטתי לנסוע לסרט לבד, כמו שאני אוהב. ישבתי בקולנוע עם כל הערסים המקומיים, וביחד ראינו את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". הם התפקעו מצחוק ואני התפקעתי מצער. כשאתה מדוכא, אין דבר עצוב יותר מסרט מצחיק".


 

תגובות 

 
1 לי יניני: 2017-10-05 15:04
שרון סקירה נהדרת.
רשמתי אותו אם כי הספרים שלפניו רבים כל כך שאני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל
 
 
2 Yaelzn: 2017-10-05 23:27
תודה רבה... אנסה אותו
כמו תמיד, סקירה מעניינת וייחודית
 
 
3 ענבל רוזן: 2017-10-07 18:17
אכן ספר נפלא ומיוחד במינו.
בעיני הקיבוץ הוא לחלוטין שולי ולא העניין עצמו.הקיבוץ כאן הוא בסך הכל מטאפורה לחברה בעלת מוסכמות (כל חברה), ולקולם של יוצאי הדופן בתוכה.
 

רוצה להגיב?