יקיצה / ניר ברעם
פורסם ב- 19 ספטמבר 2018

הוצאת עם עובד | 388 עמודים


זהו ספרו השביעי של ניר ברעם. אני חייבת לציין שלא יצא לי לקרוא אף אחד מספריו הקודמים, למרות שחלקם יושבים ומחכים פה על המדף כבר די הרבה זמן. אז אני לא יכולה לעשות השוואות. בכל מיני מקומות ברשת כתוב שזהו ספרו האישי ביותר. אין לי מושג. אני יכולה רק לכתוב על הספר כבודד, העומד בפני עצמו. ותכלס, ככה אני גם חושבת שצריך לשפוט ולבקר אותו (כל עוד הוא לא חלק מסדרה מסוימת כמובן).

הספר נפתח בחדר במלון במקסיקו, שם נמצא הסופר לרגל כנס סופרים. הוא מתעורר בלי לזכור מה קרה בלילה הקודם, איך הגיע למלון או מדוע בגדיו מכוסים בוץ. לאט לאט דברים חוזרים אליו והוא נזכר, בין היתר, שסיפר לבחורה שפגש שחברו הטוב ביותר מת. לא ברור למה אמר דבר כזה, שכן חברו עדיין חי.
בשלב הזה חשבתי משום מה שזה הולך להיות מעין ספר מתח, שבודק איך הגיע הגיבור למלון, מה קרה במהלך אותו לילה ולמה סיפר שחברו הטוב מת, אבל זה ממש לא היה הכיוון. מכאן מתחילה חקירה אחורה, אל העבר, של מערכת היחסים של הגיבור עם חברו הטוב ביותר, יואל, בכמה נקודות במהלך חייהם – כשהם ילדים הגדלים בשנות השמונים בשכונת בית הכרם בירושלים, כשהם מתבגרים וכשהם כבר "מבוגרים".

בהווה – הגיבור חסר השם שלנו הוא סופר ויואל הוא עורך דין. בעבר – הם חברים טובים שמתבגרים יחד וחווים את כל מה שמתבגרים חווים – שטויות שילדים עושים, התאהבות במלכת הכיתה, בילויים משותפים, תגרות עם ילדים אחרים, יחסים (או חוסר יחסים) עם ההורים, בחולי ובבריאות. הכתיבה הצליחה להחזיר אותי לשנות השמונים, למשחקים ולמוזיקה של אותה התקופה.

לאורך השנים החברות בין השניים יודעת עליות ומורדות ואנחנו חווים אותן יחד עם הגיבור. כמו שהגיבור מקיץ באותו חדר במלון במקסיקו, כך הוא חווה עוד כמה יקיצות/התעוררויות לגבי מערכת היחסים שלו לאורך השנים עם יואל.

חברות זה דבר מאוד מעניין בעיני. עברתי לא מעט עליות ומורדות עם חברות במהלך השנים ואני די רגישה לעיניין. אני זוכרת שלפני יותר מעשר שנים קראתי את הספר "אותה האהבה, כמעט" של מירי רוזובסקי, שגם הוא מלווה חברות לאורך שנים והוא נגע בי מאוד. היום, כשאני נושקת לארבעים אביבים, זה מעניין להסתכל אחורה על חברויות שהיו ונגמרו לעומת אלו שדווקא החזיקו מעמד.

היה לי לא פשוט עם הספר הזה. ברעם כותב מאוד יפה. השפה עשירה ואולי אפילו עשירה מידי בשבילי. היו רגעים שהלכתי קצת לאיבוד בתוך שלל התיאורים המפורטים. גם חוסר השם של הגיבור הביא אותי לא פעם לתהות בקריאת דיאלוגים, מי המדבר באותו המשפט. הקצב של הספר הוא לא מהיר ולעיתים היה נדמה לי שאני "נתקעת" ולא מצליחה להמשיך כי אני מותשת. לכן קריאת הספר נמשכה קצת יותר זמן מהצפוי.
הייתה חסרה לי עוד התרחשות ותיאורים הנוגעים למקסיקו. המיקום הזה נראה גיאוגרפי ותו לא, בלי קשר ממשי לעלילה. כאילו זה היה יכול להיות לצורך העיניין בכל מקום אחר.

לסיכום – הספר ללא ספק מעניין וכתוב בשפה יפה ומפורטת, אבל מבחינתי זה גם החיסרון שלו – אותה שפה עשירה ויפה, אותם תיאורים מקסימים, גורמים לעיתים לחוויית הקריאה להיות איטית יותר ולא פשוטה, לפחות עבורי. אני מניחה שזה תלוי בתקופה שבה קוראים את הספר וברמת החום שבחוץ.
זה ספר עם הרבה מחשבות. גם מחשבות של הגיבור על האירועים שהוא עובר וגם מחשבות של הקורא אחרי סיום הקריאה. יכול להיות שגם זו הייתה סיבה לקריאה האיטית יותר שלי – הייתי צריכה לעכל, להפנים.


דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הציור בכריכה נחתך מתוך ציור שנקרא Fledgling, של צייר בשם דיויד גרהם בייקר. לא ברור לי למה הוחלט לחתוך את הציור בצורה כזו, הוא היה יפה ומתאים גם בגרסתו המלאה.
בציור רואים ילד שעומד בין שתי מיטות בחדר (שאפשר בהחלט לשייך אותו למלון) ומביט בהשתקפות שלו מראי אשר תלוי על הקיר. הגיבור שלנו התעורר בחדר במלון כשהוא מבוגר והוא בוחן את יחסיו עם יואל מאז שהיו ילדים. כמו אותו ילד בציור. אולי הלך לישון מבוגר והתעורר ילד? אולי הילד הוא מטאפורה לאותו ילד שהיה המספר בתקופה בה הכיר את יואל ואשר בה הכל החל?.
יש משהו עצוב בציור הזה. יש שתי מיטות, אבל הילד לבד. הבעת הפנים שלו בהשתקפות נראית בוגרת יותר מכפי גילו.
אהבתי את הציור והסתכלתי עליו בכל פעם שפתחתי את הספר. לדעתי הבחירה כאן חכמה ומתאימה לסיפור.


ציטוטים:

"...הצטללה לפניו הוודאות שאלה הן רק מילים המקשטות את הרגע הזה, ואחר כך יהיה רגע אחר; כאלה תמיד היו המילים שלהם, שיקוף פורח באויר של סערת הרגע, נשבעות בשמו, מתמסרות אליו, ובחלוף הימים חומרתן מתעמעמת, מי כמוהם ידע את זה: מילים בוראות עולם ואחר כך הוא קורס או מוכרז משעמם, ועולם אחר נברא. כאלה הם בחרו להיות: אנשי הנאמנויות הארעיות. מובן שרצה להאמין ליואל, ובכל זאת ידע שמחר או מחרתיים יימס הרגע הזה אל שגרת הבדידות, שכבר התרגל אליה, ואולי עדיף שלא היו נפגשים כלל היום, כי כשזמן האשליה פוקע אתה מוטח שוב בקרקעית התהום, והיא כבר עמוקה יותר.
יואל אחז בכתפו ביד אחת, ובאחרת פרע את שערו. זה היה מוכר. אתה, הוא רצה לומר ליואל, אתה אחר עכשיו, אז תפסיק להיות כל כך מוכר. כל הזמן חשש מפס בהירות בשמיים – הלילות התקצרו לאחרונה – שירמז על השחר המתקרב, שכן העדיף שלא יצאו מן הלילה הזה, לילה שהוא מעין קרקע רפאים, קצת כאן וגם בכל הזמנים האחרים שלהם, הרי בסופו של  חשבון כל פגישה שלהם היא התכת כל הזמנים כולם לרגע אחד מתהווה – אלף צווחות-עבר כנגד פעייה רפה עכשיו – ובו, כשהוא לעצמו, כבר אין די". עמ' 166-167


 

תגובות 

 
1 טרי: 2018-09-20 06:03
היי, תודה לך על הסקירה. את לא היחידה ש"הולכת לאיבוד" בקריאת ספרו זה של ברעם. באופן כללי, הזדהיתי עם הביקורת שלך. מאחלת לך שנה טובה ופורייה.
 
 
2 לי יניני: 2018-09-25 17:35
יופי של סקירה.
הספר רשום לי ברשימות שלי
תודה וחג שמח
 

רוצה להגיב?