שנת המתנות / יובל אברמוביץ'
פורסם ב- 30 דצמבר 2018

הרשימה הוצאה לאור | 270 עמודים


לפני חמישה ימים, בשעת צהריים, דפק מישהו בדלת. אני בחופשת לידה ולכן ביקורים בשעות צהריים, כשכולם עובדים, הם די מפתיעים. הסתכלתי בעינית וראיתי שליח מחזיק ביד משהו שנראה כמו קופסת שוקולדים. כשפתחתי הוגשה לי קופסה לבנה ולא גדולה במיוחד, החלק העליון היה שקוף והיא הייתה עטופה בסרט אדום. "זה מיובל אברמוביץ'" אמר השליח. "מי?" אמרתי אני. לא כי לא שמעתי אותו או כי אני לא מכירה את השם, פשוט זו הייתה הפתעה שלא ציפיתי לה. נכנסתי לי עם החבילה הביתה. הורדתי את הסרט האדום ופתחתי את הקופסה. בפנים נח לו הספר "שנת המתנות", מלא בקונפטי מנצנץ. בתוך הספר אפילו חיכתה לי הקדשה אישית מיובל. יובל לא מכיר אותי, אני אפילו לא יודעת אם הוא שמע על הבלוג שלי. אני מכירה את השם והספר שלו "הרשימה" גם נמצא אצלי על המדף כבר כמה שנים. אפילו קיבלנו מהגן את אחד מספרי הילדים שלו.

אז אם יש משהו שהבנתי על עצמי באותו הרגע הוא שאני סאקרית הרבה יותר גדולה של עטיפות ממה שחשבתי. המחווה הזו כל כך שימחה אותי, שאפילו לא התרגזתי על העובדה שכל הבית התמלא בקונפטי שהיו בקופסה, שגם היום, חמישה ימים אחרי, עדיין מסתובבים פה בכל מיני פינות. התיישבתי על הספר ודפדפתי. הדפים מאוד איכותיים, יותר מושקעים משל ספר קריאה רגיל. גם הפונט שונה ודי מרווח, מה שגורם לטקסט להיראות מאוד מאוורר ולא גוש שחור של מילים ואותיות מצומצמות. אפילו הכותרות בצבעים. נראה היה שמישהו ממש השקיע כאן בעיצוב וזה היה שינוי מרענן. אז כיוון שאני כזו שטחית ונכנעת בקלות לעטיפות, נצנצים, הקדשות ופונט – פשוט התחלתי לקרוא. שכחתי שיש ספר שיושב על השולחן מולי ומחכה שאסיים אותו. אז לפני שעה קלה, חמישה ימים אחרי, סיימתי.

אני אתחיל מהדבר הכי פשוט – הסיפור הכללי בספר. מיכל היא הגיבורה שלנו והיא בת 39. בעלה רונן עוזב אותה במפתיע ביום הולדתה ורוצה להתגרש. זה נופל עליה כרעם ביום בהיר ואין לה מושג למה. היא עצמה כוכב עולה - פרסמה ספרים מצליחים, מעבירה כמה הרצאות ביום בנושאי העצמה ועצמאות כלכלית וחיה ברווחה כלכלית שרובנו יכולים רק לחלום עליה. ולמרות כל זה – לא טוב לה.

היא מחליטה לצאת למסע בו היא תכיר את עצמה טוב יותר, תעבוד על עצמה ותשפר מה שהיא חושבת שצריך שיפור. היא פותחת מחברת חדשה ומתחילה לכתוב את המתנות שהייתה רוצה להעניק לעצמה בשנה הקרובה, עד ליום הולדתה הארבעים. המתנות האלה יכולות להיות כל דבר – קרואסון שמנוני בלי רגשות אשמה, חופשה מושחתת בחול או סיבוב קניות. זה גם יכול להיות דברים כמו "לחייך" או "להפסיק לרחם על עצמי".

היא כותבת דברים ומוחקת אותם, לפעמים כותבת דברים אחרים במקומם ולפעמים פשוט בוהה. ברקע החיים קורים. העבודה נמשכת, מעגלים נסגרים ונפתחים ואנשים נכנסים ויוצאים מחייה. היא שואלת את עצמה שאלות ומחפשת תשובות ללא הרף.

אני לא אספר לכם מעבר מה קורה כי הספר הזה הוא התהליך של מיכל ותכלס הוא התהליך של כל אחד (סיכוי סביר שזה גם התהליך שעבר יובל אברמוביץ' בעצמו).
כן, אפשר להגיד שזהו ספר מסע והעצמה. היה נראה לי שיובל לקח את הספר "הרשימה", שהוא יותר ספר עיון, והפך אותו לסיפורת. למקרה שיש אנשים שלא הצליחו להתחבר לרעיונות שבבסיס "הרשימה" או שלא מתחברים לסוג הספרים הזה – הסיפור ב"שנת המתנות" מנגיש את הרעיונות ומאפשר לכל אחד להבין מה הוא צריך לעשות בכדי לעשות שינוי.
זה קצת הזכיר לי את "לאכול, להתפלל, לאהוב" – אישה מצליחה ומאושרת לכאורה שמחליטה להתגרש ולצאת למסע של הגשמת חלומות וגילוי עצמי. גם אצל מיכל עולים במחברת רעיונות שקשורים לאוכל (כאמור – קרואסון שמנוני ומסעדות יוקרה), צד רוחני – הרצון לעשות מדיטציה ולהירגע וכמובן – אהבה. הצורך לדעת למה רונן עזב והאם אי פעם תמצא אהבה חדשה.

זה ספר קצת חופר, או שאולי אני צריכה להגיד שמיכל עצמה די חופרת ובעמוד 200 שאלתי את עצמי 'מתי כל זה אמור להתקדם לאנשהו?', אז ככה שהספר לא מתאים לאנשים שאין להם סבלנות לדברים האלה. יחד עם זאת, אני חושבת שכל אחד יכול למצוא את עצמו במיכל (במיוחד כל אחת). אצלי זה בא לידי ביטוי באזכור הגירושין. היו קטעים שקראתי עם דמעות בעיניים.
למשל בעמוד 19 - "אבל לא רציתי לקחת הפוגה. פחדתי מהפוגה. מהשקט. מהריק. הרגשתי כאילו אני ישובה בגלגל ענק של רגשות, שכפתור ההפעלה שלו התקלקל והוא מסתובב בלופ אין-סופי. רגע אחד כעסתי, ובמשנהו שטף אותי גל של רחמים עצמיים מלווה בתסכול, והרגשתי עצב גדול ומנקר עצמות. כעבור שעה הייתי מוצפת באושר לא הגיוני, נרגשת מהמחשבה על הגברים שמסתובבים שם בחוץ ומהאופציות העומדות בפניי ומצפות לי – ואז היו עולים בי שוב תיעוב, שנאה, כעס, גועל, רתיעה וחרדה, וחוזר חלילה".


רכבת הרים רגשית. ככה לפחות אני הרגשתי. יובל מתאר את זה בצורה נפלאה. אני יכולה רק להניח שהוא עבר משהו דומה. אני תוהה מדוע בחר בדמות ראשית נשית ולא גברית. אולי לא רצה דמות שתהיה מזוהה איתו? על אף שגם כאישה, ראיתי את יובל ואת הקריירה שלו בתוך הדמות של מיכל.

לסיכום – אני אהבתי. אולי זה גם כי אני שטחית והשקיעו בי שליח, קופסה, קונפטי והקדשה. אבל לא ממש אכפת לי, כי אחת המתנות שאני נתתי לעצמי בזמן האחרון היא – להגיד את האמת בלי להתנצל יותר מידי. נהניתי מהספר, היה לי כיף, אפילו שהוא קצת נמרח וחופר. עובדה שסיימתי אותו תוך חמישה ימים (זה משהו שאפילו קונפטי לא יכול לעשות בחופשת לידה).
מומלץ למי שמחפש את עצמו וגם למי שחושב שמצא, למי שבא לו לחשוב ולהסתכל פנימה ולמי שיש סבלנות לכל זה.

 

למידע נוסף – כאשר יצא הספר אברמוביץ' הוציא לפועל אתגר שנקרא "שנת המתנות" באמצעות אתר ייעודי. בכל יום, במשך שנה, יקבלו הנרשמים לאתגר מסרון בו אברמוביץ' יציע להם מתנה שהם יכולים לקבל או לתת למישהו אחר. להצטרפות לאתגר – https://www.theyearofgifts.com/


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

אם הספר היה נמכר בחנויות כמו שאני קיבלתי אותו – בקופסה שקופה עטופה בסרט אדום – זה היה מעלף. אבל כיוון שזה לא המצב, הכריכה עצמה יצאה לצערי די בנאלית. תמונה מתוך מאגר תמונות של אישה (הראש חתוך כי זו כמובן יכולה להיות כל אחת) בשמלה פרחונית ואופטימית סטייל שנות החמישים, אוחזת מזוודה, מאחוריה רואים חלק אחורי של קטנוע ישן (בהתחלה חשבתי שזה רכב, אבל אז הבחנתי בקסדה), שעליו מונחים עוד מזוודה, פרחים וקסדה. הכל מאוד רטרו. די ברור שהאישה הזו נוסעת למקום מרגש. חבל שהעטיפה לא מרגשת באותה מידה. דווקא החלק האחורי יותר מעניין וכמעט לא מורגש – מאחורי הטקסט שבכריכה האחורית ישנו אימג' דהוי של מגדל אייפל ואיזושהי מפה של פריז או ערך על פריז מאיזה ספר. כמו כן – כל הכריכה, הקדמית והאחורית, כחולה. לצילום מקדימה הוענקו גוונים חזקים של סיאן או כחול ואני לא מבינה את המטרה של זה. זה גורם להכל להיות מאוד קר.


ציטוטים:

"אין מנוס מלהודות בפני עצמי שהגעתי לגיל שבו קרואסון שנכנס אל הפה הוא כמו בקבוק פלסטיק בלב האוקיינוס. מסרב להתפרק."

"אדישות כלפי אדם שאהבת פעם, ובוודאי כלפי אמא שלך, היא הרגש הנורא מכל שאדם יכול לחוש. זה גרוע אפילו יותר משנאה. בשנאה יש שמץ של רגש ושרידי אהבה. אדישות היא מדבר צחיח נטול כל רגשות או תחושות. היא גשר שכל קצותיו נשרפו. היא סוף התקווה."


 

רוצה להגיב?