צבע הרצח של בי לרקאם / שרה ג' האריס
פורסם ב- 04 מאי 2019

הוצאת אריה ניר ומודן | 430 עמודים | מאנגלית: דורון דנסקי


ג'ספר הוא לא נער רגיל בן 13. הוא מיוחד. מאוד. הוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי ובנוסף, לא יכול לזהות פרצופים (פרוסופגנוזיה) וחווה את העולם כפרץ של צבעים המתורגמים מהקולות שהוא שומע (סינסתזיה). אביו יכול לעמוד מולו וג'ספר לא יזהה אותו. מה שהוא כן יזהה, זה את קולו ואת הבגדים שהוא לובש. הוא מוצא לעצמו סימנים מזהים כי אנשים משנים את לבושם מין הסתם ומחלות יכולות לשנות את גוון הקול. לפעמים זו הליכה מסוימת או תספורת אבל בעיקר הוא זוכר את צבע הקול ואת ההרגשה שזה עורר בו. כך למשל לאימו המנוחה היה גוון קול של כחול קובלט וזה הצבע האהוב על ג'ספר. וגוון קולו של אביו הוא חרדל בוץ. כמו רוב האנשים שנמצאים על הספקטרום, ג'ספר לא מסוגל לשקר ומבין את הנאמר לו כפשוטו, כך כשמישהי אומרת לו שהיא "לא רוצה שישבו לה בתוך הוריד", הוא לא מבין איך יש שם בכלל מקום לשבת.

לאחרונה ג'ספר נרדף על ידי צבע חדש – צבע הרצח. הוא לא מבין אותו והוא לא אוהב אותו. אבל הוא יודע שהוא קרה. הוא רק לא יודע על ידי מי ואיך. קצת קשה לזהות רוצח כשאינך יכול לזהות פרצופים בכלל. מי ייקח את דבריו ברצינות?

לאחרונה הגיעה לרחוב שכנה חדשה והשתכנה בבית מול ג'ספר ואביו. שמה בי לרקהאם. הוא שומעת מוזיקת האוס בקולי קולות ובאופן כללי מעצבנת כמעט את כל תושבי הרחוב. לא את ג'ספר. היא מזכירה לו את אמא שלו (גuון קולה כחול שמיים וזה קרוב מאוד לכחול קובלט) ותוכים החלו לקנן בעץ שמול ביתה. ג'ספר הוא צפר נלהב ואם יש משהו שהוא אוהב יותר חוץ מאשר את אימו, זה תוכים. הוא צופה בהם באדיקות בעזרת משקפת מחלון חדרו ומתעד במחברותיו כל מה שקורה איתם.

יום אחד בי נעלמת וג'ספר משוכנע שהיא נרצחה. הוא גם די בטוח שהוא יודע מי רצח אותה, אבל יחד עם זאת – לא יכול לתאר אותו או לזהות אותו. הוא בטוח שגם הוא הוא עצמו קשור לרצח, אבל לא מצליח לשכנע את השוטרים להקשיב לו. הוא נחוש למצוא (ולזהות) את הרוצח – איך יעשה את זה?!.

כביכול זה ספר מתח, אבל האמת היא שמדובר בספר שונה ומיוחד מאוד. ספרי מתח מאופיינים לרוב בקצב מהיר. פה הספר מתנהל לאיטו, די בעצלתיים אפילו, עד מאה העמודים האחרונים. הקריאה מצריכה לא מעט סבלנות, בדיוק כמו שג'ספר עצמו מצריך סבלנות, בהיותו הנער שהוא. זו בעיקר הסיבה שהמשכתי לקרוא. בימים כאלה, בהם 9 מתוך 10 אנשים לא היו רוצים שילדים בעלי מוגבלויות ישולבו בכיתות של ילדיהם – הקול של ג'ספר צריך להישמע. הילד הזה מבריק והייתי שמחה אם הבן שלי (בן ה8.5) היה יושב איתו לשיחה.

העלילה מתחילה בחקירת המשטרה את היעלמותה של בי וזזה קדימה ואחרונה בזמן, בין האירועים שקדמו להיעלמות ובין השיחות עם השוטרים. הכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ספר.
הדיסוננס בין בי עצמה וכל מה שקרה, לתמימות המחשבתית של ג'ספר הוא פשוט מדהים. היו רגעים שאני, כקוראת "נורמטיבית", הבנתי דברים שג'ספר הבין רק כמה עמודים (אם לא עשרות) אחרי. החוויה שעברתי בעקבות הקריאה, דרך נקודת מבטו של נער כזה, תישאר איתי עוד זמן רב.

שווה להתעקש, אפילו שהספר קצת איטי, כי לקראת הסוף מתחיל רצף של אירועים מהירים, עד שמגיע הקתרזיס הבלתי נמנע.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש - ספר מרגש, נוגע ללב וחשוב, שנישאר איתי הרבה זמן אחרי שסיימתי)


פינת העטיפה:

הפעם אני רוצה להתייחס גם לבחירת הדפים בספר. רוב הספרים בעברית מודפסים על דפים לבנים שנקראים נייר "נטול עץ" ורוב הספרים באנגלית מודפסים על נייר ממוחזר, שיש לו גוון קרמי יותר והוא גם דק וקל יותר. פה בחרו בנייר ממוחזר. אני אוהבת את הבחירה מאוד והלוואי ועוד הוצאות ישכילו להשתמש בנייר הזה. הדבר הראשון והכי בולט – הוא קל ממש. פה מדובר בספר של למעלה מ-400 עמודים ובזכות בחירת הנייר הוא מרגיש ממש קליל (אני עוד זוכרת שקראתי את "עלובי החיים" על נייר "רגיל" וכמעט קיבלתי נקע). מעבר לזה – לי הוא הרבה יותר נעים לקריאה ולמגע.

ניגש לכריכה עצמה – לדעתי נעשתה כאן עבודה מצוינת. במרכז העטיפה ישנה צללית של דמות ועליה כתוב שם הספר והסופרת. מסביב כתמים, מעין שפריצים, של המוני צבעים וגוונים (היה צריך יותר כחול קובלט) וסילואטים לבנים של תוכים בתעופה. הייתי שמחה אם הצללית הייתה קצת יותר קטנה ומפנה מקום ליותר צבעים, אבל אני מבינה את האילוץ כי שם הספר די ארוך. זו כריכה שמושכת את העין והיום כשנכנסתי לחנות ספרים במקרה, הספר הזה ישר "קפץ" לי לעין (על זה אגב, היה ג'ספר אומר שספרים לא יכולים לקפוץ).


 

תגובות 

 
1 רות: 2019-05-26 11:54
היי, את בדרך כלל גם שמה ציטוטים שאהבת מהספר, הם חסרים פה, אשמח עם תוכלי... זה תוספת מאוד טובה לביקורות שלך:)
 
 
2 Sharon: 2019-05-28 12:30
Quoting רות:
היי, את בדרך כלל גם שמה ציטוטים שאהבת מהספר, הם חסרים פה, אשמח עם תוכלי... זה תוספת מאוד טובה לביקורות שלך:)

את צודקת. במקרה הספציפי של הספר הזה, פשוט לא היו לי ציטוטים מעניינים לשים. לפעמים אני נהנית מספר, אבל לא מוצאת ציטוט להעתיק לכאן.
 

רוצה להגיב?