היא לא שם / טמזין גריי
פורסם ב- 16 מרץ 2019

הוצאת אריה ניר | 414 עמודים | מאנגלית: דורון דנסקי


ג'ונה ורפאל (רף) הם שני ילדים בבית ספר יסודי בדרום לונדון. ג'ונה הוא הבכור בן 9 ורף הצעיר בן 6 (כיתה ד' וכיתה א'). לאמא שלהם קוראים לוסי ולאביהם רולנד. הם ילדי תערובת – לוסי מזמביה ורולנד בריטי ולבן. יום אחד הם קמים בבוקר לבית הספר ולוסי לא נמצאת. הם לא יודעים איפה היא ושום דבר גם לא מסתדר להם כי כל הנעליים שלה נמצאות בחדר, הנייד שלה נמצא בעציץ בחצר ונראה שגם כל הבגדים שלה נשארו במקומם. איפה היא?.

נראה שלוסי, גם כשהיא בבית, לא ממש דואגת לסדר ולניקיון ולכן הבית הפוך כולו ומטונף. יש ערימות של כלים בכיור, הפח מסריח ועולה על גדותיו עם רימות ואין לילדים אפילו בגדים נקיים ללבוש לבית הספר. אביהם של השניים מרצה עונש מאסר בגלל עבירת אלימות. ועכשיו הם צריכים להסתדר. לבד.

ג'ונה מחליט שעדיף לשמור את עובדת היותם לבד בסוד, שכן אם יגלו למישהו, המשטרה תתערב, אותו ישלחו ל"סבתא סיוט" ואת רף לבית יתומים. "סבתא סיוט" היא אימו של אביהם, שבעבר ניסתה לחטוף אותם, אחרי ה"שבת העצבנית". והיא לא מעוניינת ברף בגלל עורו השחום ושיערו המקרוזל, ולכן יגיע רכב של בית יתומים ויקח אותו. זה מה שהשניים חושבים בכל אופן.

בדרכים יצירתיות הם מארגנים לעצמם אוכל, מרוויחים כסף ומצליחים לשמור על הסוד.

כל הספר מובא מנקודת מבטו של ג'ונה. השפה היא שפתו, השגיאות בהיגוי מילים מסוימות, וכל מחשבה שעוברת לו בראש – עוברת אל הקוראים בצורה הכי אמתית ותמימה שיש. אפילו השיחות שהוא מנהל בראשו עם לוסי.
הוא מנסה להבין לאן נעלמה ומתי תחזור. הוא ממש בולש בבית בחיפוש אחר רמזים ואפילו שוקל לשמור בקבוק יין ריק שמצא בחדר השינה, כי אולי "יש עליו דנ"א וזה ראיות". הוא לא מבין איך הגיע הנייד לעציץ, מי הביא ללוסי מנגו ופרחים, מה הם ראשי התיבות שכתובים על לוח השנה ומה זה המקלון שמצא בכיס של החלוק שלה?.

הספר הזה קרע לי את הלב.

זה לא קל, במיוחד כשאתה הורה, לקרוא על שני ילדים קטנים (יש לי ילד בגיל של ג'ונה והוא עדיין לא נשאר לבד יותר מעשר דקות), שנשארים לבדם וצריכים להסתדר. העובדה שהכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ונה, רק עושה את זה יותר קשה. הוא תמים, הוא לא יודע הרבה על העולם, הוא לא מבין מבוגרים והוא לומד על בשרו לקחים שרובנו לומדים רק בגיל הרבה יותר מאוחר. זה עצוב ומזעזע וכשסיימתי את הספר נשארתי עם מועקה נוראית בבטן. אני מניחה שזו הייתה הכוונה. ואם כן – אז היא הושגה על הצד הטוב ביותר.

למרות כל הקושי, הספר גם מספק שלל רגעים מרגשים ומשעשעים, במיוחד בחסות רף השובב, שדעתו מוסחת בקלות מהדברים ה"חשובים" לדברים ה"באמת חשובים" כמו יום ספורט או מופע כישרונות.

אהבתי מאוד את הספר ואני ממליצה, על אף שמדובר בבעיטה בבטן הרכה שלי כאמא. כשסיימתי לקרוא, באמצע הלילה, הלכתי בקצות אצבעות לתת נשיקה לילדים ולהגיד תודה לאל שהם (עדיין) לא צריכים להתמודד עם כאלה קשיים, לפחות כל עוד אני כאן.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. אני חושבת שאפשר היה טיפה לקצר)


פינת העטיפה:

אני מאוד אוהבת את הכריכה, הסתכלתי עליה הרבה במהלך הקריאה ורק כשסיימתי את הספר הסתכלתי מי עיצב אותה וגיליתי את יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מעריצה מושבעת שלו וחובבת גדולה של הכריכות שהוא מעצב ולכן לא הפתיע אותי לגלות שהוא אמון על הכריכה המקסימה הזו.
רואים מעין קיר עץ, עשוי קורות, שהצבע מתקלף ממנו ומעליו, בצורה אנכית, ישנה קורת עץ נוספת ועליה צללית של שני ילדים מחובקים. יש משמעות לפיסת העץ הזו, אבל תצטרכו לקרוא על מנת להבין למה היא חשובה. העץ המקולף מראה על הזנחה מסוימת ומתאר את ביתם של הילדים ובכלל, הסביבה שהם חיים בה.
הגוונים הם כחול בהיר ולבן ושם הספר כתוב באדום, אבל לא משתלט על הכל. הכל מאוד נעים בעין ויחד עם זאת מטריד.


 

רוצה להגיב?