בואו נתחיל מהפרטים היבשים – אסנת ודרור הם זוג הורים צעירים לשתי בנות. הם קנו בית פרטי (ושיפצו אותו כמובן) בשכונה "שלוש חמש" שבדרום תל אביב, שכונה שבעוד כך וכך שנים תהיה להיט והיום עדיין המחירים סבירים. דרור לא הכי מתלהב מהמעבר וטורח לעקוץ את אסנת בכל הזדמנות. יש הרבה חששות שמלוות מעבר – איך תהיה השכונה? איך יהיו השכנים? איך הילדים האחרים? בחוגים? (הם מחליטים להשאיר כרגע את הבנות במסגרות הישנות עם החברים) ועוד הרבה שאלות פתוחות, שיענו לאט לאט.

בבית הצמוד אליהם גר שכן לא סימפטי במיוחד – ישראל. בין דרור ובינו מתגלות מחלוקות מיד בהתחלה. ישראל טוען ששטח המדרכה שמול ביתו הוא שטח חניה פרטי שלו ואילו דרור טוען שהכל אפור והוא לא מבין מה הבעיה. מריבות טריטוריה מישהו?.
נראה שההתחלה שלהם קצת חורקת כשקורים עוד דברים לא נעימים – מישהו מחבל בתיבת הדואר שלהם, פותח מכסה של ביוב בחצר וגורם למכת ג'וקים ועוד כהנה וכהנה.
מצד שני נרקמות חברויות חדשות של אסנת ודרור עם עוד שני זוגות. דבר משמח, אך גם הוא מעלה תהיות וספקולציות לגבי העיסוקים שלהם ומערכות היחסים שלהם.

אסנת היא זו שמספרת לנו את רוב הסיפור, כך שאנחנו חשופים לכל המחשבות והחששות שלה. נראה שהרבה דברים עולים לפני השטח בגלל המתח שהמעבר מייצר – תהיות לגבי הנישואים, לגבי האינטימיות בינה ובן דרור, לגבי חינוך הבנות, מערכות היחסים עם החברים ועם השכנים ואפילו איזה אוכל צריך להכין לארוחת ערב.

זה אולי נשמע לכם משעמם, אבל זה כל כך לא. זה נדוש, אבל זה באמת הרגיש לי כמו "אנשים כמונו". או לפחות כמו שהיינו רוצים להיות. הביקורת מגיעה בין הפסקאות. ב"כמונו" אני מתכוונת למעמד בינוני פלוס, שעובד קשה, רוצה שיהיה לו בית, חולם על הימורים נדלני"ם, פלוס ילדים שעדיין במסגרות, שמתנשא על אנשים אחרים, אבל בפועל מתנהג בדיוק כמוהם. שמרכל על החברים שלו, שמפקפק בכולם, שחושב שהילדים שלו הכי מדהימים…אני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה.

מצד אחד, כשקראתי את הספר העברתי לעצמי בראש ביקורות על הדמויות ואז פתאום תפסתי את עצמי ו-וואלה, מה זה שונה ממני?. רציתי לקנות דירה בתל אביב לפני עשר שנים וכמובן לא היה לי כסף עבור זה, אז קנינו ברמת גן. ואז גם בא עלי שכן מתנכל. והתחילו המסגרות של הילדים, ואז מכירים חברים (שלרוב מתוודעים אליהם דרך הילדים), ותוהים לגביהם וחרושת שמועות…בקיצור – הרבה קווי דמיון. כשמסופר על זוג חברים של אסנת ודרור שלילדים שלהם קוראים תובל ושרף, מסופר בעצם על הילדה בגן של הגדול שלי שקראו לה זארה. כן, כמו החנות. האנשים האלה שאנחנו אוהבים להתנשא מעליהם.

אסנת מודעת לעצמה, היו רגעים שהיא נראתה לי פאתטית והיו רגעים שהתחשק לי לחבק אותה. נראה שתוך כדי היא מנסה לעבוד על עצמה ולשפר דברים. הייתה לי לפעמים ממש תחושה של "אחות לנשק".

דבר מעניין בכתיבה של ידלין – הדיאלוגים. אני לא יודעת אם זה כך גם בספרים הקודמים, כי זה הראשון שלה שאני קוראת, אך הדיאלוגים כתובים בגוף שלישי ולא בצורה 'המקובלת' של פתיחת ציטוט בגרשיים. אלא כמו שמספרים לחברה – הוא אמר…היא אמרה… ("הוא אמר לחמוטל, מה את אומרת על הבנות האלה, ואסנת תיקנה, נשים, ודרור שאל שוב, מה את אומרת על הנשים האלה, וחמוטל אמרה, מה אני אומרת מה, ואסנת אמרה, את יכולה להתאמץ טיפה יותר, אולי? לבנות משפט?" עמוד 24). בהתחלה זה היה לי ממש מוזר, אבל מהר מאוד התרגלתי לזה ואפילו זה זרם לי יותר. אולי בגלל שזה הרגיש לי כאילו מדברים איתי, ולא כאילו אני זבוב על הקיר.

יש כאן ביקורת, ללא ספק. היא הזדחלה אצלי לאט לאורך הקריאה. בהתחלה זה היה נראה כמו דאחקה על חשבון האנשים האלה, שגם הצחיקה אותי. ואז הבנתי שזו ביקורת, ואז הבנתי שאולי הביקורת היא גם עלי, על "אנשים כמונו".

זה לא נגמר בילדים כמובן. הספר מתעסק בנישואים, במערכות יחסים, בהורות, בנדל"ן וגם ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית והמורחבת.

אהבתי מאוד את הספר. במסווה של קלילות, הוא מצליח להגיע למקומות כואבים ורגישים ונכונים, שלא תמיד קל לדבר עליהם. זה לא קל לקבל ביקורת, השאלה איך היא נעשית. וכאן, לדעתי לפחות, היא נעשתה בצורה טובה.

---

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

---

פינת העטיפה:

הכריכה שחורה ברובה ועליה איור של כלב מסוג דוגו ארגנטינו מביט למעלה, כשעל אפו יש כתר המולבש עליו כמו רסן. יש משמעות לכלב בסיפור וזו אחלה בחירה. גם הבחירה לצבוע בצהוב חזק לכתר וללמינציה הסלקטיבית עליו מעולה בעיני. זה החלק הכי בולט בעטיפה. האימג' הזה גם חוזר בחלק הפנימי של העטיפה, בסוף. מזכיר לך אותו בשנייה שאתה מסיים לקרוא את הספר. גורם לך להרהר בו שוב. אני חושבת שהעטיפה יפיפייה וכמובן שלא הפתיע אותי לגלות שאמון עליה יקיר הבלוג, אמרי זרטל.

---

ציטוטים:

"…ואסנת חשבה שהוא השאיר את ההומור בבית, ואולי אפילו לא בבית, אם חושבים על זה, אלא בארגזים, ארוז, עוד לא פרק אותו את תוך החיים החדשים."

"עכשיו לעגה פתאום לכל האקסיומות, פתוח זה יפה, לכל העקרונות העיצוביים, לאופנות שמתחזות לכתבי קודש, תחשבי על זה, כל הקיר חלון, תחשבי מה זה, ולעגה לכולם המצייתת לכולם. פתוח זה יפה? גם סגור זה יפה. סגור זה מהמם. פתוח זה יפה רק אם אין בחוץ כלום, רק עוד ועוד אנשים כמוך, חסידים של אותה הדת, דת הפרופיל הבלגי. קולה של מעצבת הפנים התנצל בדמיונה: אני עשיתי לכם את הבית הכי יפה שיכולתי לעשות. אני הנחתי שהאזור…את יודעת."

---