ארוחת הערב / הרמן קוך
פורסם ב- 01 אוגוסט 2019

הוצאת עברית וכתר | 262 עמודים | מהולנדית: ענבל זילברשטיין


החדשות בזמן האחרון עושות לי לא טוב, בלשון המעטה. היו לא מעט בני נוער שעלו לכותרות בהקשרים שונים של עבירות מין (אונס ילדה בת 11, אונס לכאורה של תיירת בקפריסין ועוד). "בני טובים". צמד המילים הזה חוזר בכל פעם. "בני טובים" לא מוצאים את עצמם מסתבכים בפרשיות כאלה, בין אם זה נכון או לא. "בני טובים" לא מצלמים את עצמם ואת החברים שלהם מקיימים יחסי מין עם תיירת ומפיצים את זה, בין אם זה בהסכמה או לא. איפה הכבוד? איפה הכבוד לבני אדם בכלל ולנשים בפרט? איפה המוסר? ואיפה ההורים?. אביו של החשוד המרכזי באונס בת ה-11 אמר "מדובר במעשה קונדס" ומישהו אחר אמר משהו בסגנון "הוא גבר (החשוד), באה ילדה ופותחת רגליים, אי אפשר לעמוד בפיתוי". הנה, הנה ההורים וזה מה שהם אומרים. רק אתמול פורסם באחד העיתונים שאביו של אחד החשודים מהאונס לכאורה בקפריסין אמר "אם היו אומרים לי שהוא דקר 3 ילדים הייתי מאמין לזה, אבל לא שנגע בבחורה". משם הכל מגיע.

איפה נגמרת האחריות ההורית ומתחילה האחריות של הילדים? עד מתי אנחנו צריכים להמשיך לפמפם להם את הערכים שאנחנו רוצים שה יגדלו על פיהם. האם זה תקין שנלמד אותם כבוד לנשים, ואז כשתעקוף אתכם מישהי בכביש תצעקו לה "יא בהמה, מי נתן לך רישיון?" או לאחד שעקף וקילל "חכה, חכה אני אז**ן אותך". איזה מסר זה מעביר?.

ואחרי כל זה – עד מתי נעמוד מאחוריהם אם הם, חס וחלילה, יואשמו במשהו? נאמין להם? נאמין למתלוננים? כשהילד חוזר בפעם הראשונה מהגן וטוען שילד אחר הרביץ לו בלי סיבה – למי אתם מאמינים? ברור שדבר ראשון תקפצו להגן על הילד שלכם. כמה מכם באמת עוצרים לבדוק מה הייתה הסיטואציה? מה קדם לזה? כמה מאיתנו באמת יורדים לשורש העיניין?. הלא "זה רק גן" ו"ככה זה בנים".
לפני כמה שנים, במסגרת התכתבות במיילים בעבודה, מישהו ענה לי "תזיזי את התחת הקטן שלך ותתחילי לספק (את הלקוחות)". הבן של הבחור החמוד הזה התגייס לא מזמן. איזה מוסר אתם חושבים שהוא קיבל מאבא שלו?.

יש לי ילד בן שמונה וחצי וילדה בת 11 חודשים. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להקנות להם את הערכים שאני רוצה שיהיו להם. ועדיין, הפחד מהסיכוי שהם יגדלו וימצאו את עצמם בתוך כזו פרשייה משתק אותי. עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? בטח בגילאים המבוגרים יותר, שבו הם מפסיקים לספר לנו דברים כי אנחנו "לא מבינים כלום", או שהם מתביישים כי נפלו קורבן למשהו מביש.

אז הסתובבתי עם בחילה וכאבי בטן. חרדות מכאן ועד לקפריסין ובחזרה דרך תאילנד. כשאני מנסה לברוח למציאות אחרת אני קוראת. הפעם בחרתי דווקא לצלול עוד יותר לנושא כי כל עוד נמשיך להזדעזע – אולי אולי נעשה משהו. אני לא רוצה לברוח מזה. אני לא רוצה שסיפור אחר יסיח את דעתי. אני רוצה לזכור להמשיך לחנך את הילדים שלי לערכים שאני גדלתי עליהם. נזכרתי שלפני כמה שנים קניתי את הספר "ארוחת הערב" של הרמן קוך. כנראה שבתת מודע הדחקתי את העיניין, כי עד עכשיו לא קראתי אותו. אז עכשיו זה הזמן.

פאול לומן ואישתו קלייר נפגשים עם אחיו סרג' ואישתו בבט לארוחת ערב. אחיו של פאול הוא פוליטיקאי שמתמודד בין היתר לראשות הממשלה, על כל המשתמע מכך. נראה שפאול ואישתו לא ששים ללכת לארוחה הזו ובכלל נראה שלפאול יש הרבה מירמור כלפי אחיו, כנראה גם הרבה קינאה. הם צריכים לדבר על הילדים. לפאול יש ילד אחד בן 15 בשם מישל ולסרג' בן באותו גיל בערך בשם ריק ועוד בן מאומץ בשם בו. הילדים חברים. הארוחה מתקדמת, עם תיאור של המנות וכל אוירת המסעדה הפלצנית שהרביעייה יושבת בה.

בין לבין הפרקים זזים קדימה ואחורה בזמן ואנחנו מגלים שהילדים היו מעורבים במשהו לא טוב. ממש לא טוב. אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע, לפחות חלק. איפה היו ניצנים לתקריות אלימות גם אצל ההורים, שהילדים היו עדים להן. יש לא מעט טוויסטים בסיפור. מצאתי את עצמי מתעבת את אחיו של פאול רק כי ככה פאול הציג אותו. מסתבר שפאול בעצמו לא טלית שכולה תכלת. הכל שאלה של השקפה, מסתבר. ומודעות.

מעבר לעיניין החינוך, עולה פה גם שאלת השאלות – כמה רחוק תלכו על מנת להגן על הילדים שלכם? מה הדבר "הנכון" לעשות במקרה כזה? למי מאמינים? זה משנה מי גרר את מי?.

אני לא רוצה להרוס לכם וליפול לספויילרים ולכן אני לא מספרת יותר מידי. יכולה רק להגיד שזה ספר חשוב. זה הספר הראשון של הרמן קוך שאני קוראת והבנתי שהמוטיב חוזר על עצמו (הורים שמגינים על הילדים שלהם). יכול להיות שאם הייתי קוראת עוד ספרים שלו אז הייתי מרגישה שונה ושזו רק חזרה של "עוד מאותו הדבר", אבל בגלל שזה הראשון – הזדעזעתי. תחברו לזה את החדשות של הזמן האחרון ותקבלו תמונה מטרידה מאוד.

סיימתי את הספר ביומיים. הפרקים קצרים וזורמים ולא יכולתי להניח אותו מהיד. אני כבר כמה ימים אחרי והוא ממשיך ללוות אותי.

תעשו טובה – תקראו. ותעשו חשבון נפש עם עצמכם ותחשבו טוב טוב מה אתם מעבירים לילדים שלכם ואיזה מין אנשים הייתם רוצים שהם יגדלו להיות. ותתנהגו בהתאם, גם אם אתם חושבים שהם לא רואים. הם רואים הכל.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש - אולי הייתה יורדת קואלה אם הייתי מרגישה שהסופר חוזר על עצמו)


פינת העטיפה:

על פניו העטיפה די טריוויאלית, אבל אני אוהבת אותה. יש בה משהו מסתורי. נכון, רואים שני אנשים יושבים אחד מול השני. את השולחן לא רואים וגם את הדמויות עצמן לא רואים, אלא רק את הרגליים. שפת הגוף גם היא מאוד נראית לעין - זה לא נראה נינוח, לפחות לא הצד הגברי. בחלק העליון רואים נברשת ענקית וזה מתאים לתיאור של המסעדה הפלצנית שבה יושבים הזוגות. אני אוהבת את העובדה ש"רק הנסתר על הגלוי" בכריכה.


ציטוטים:

"אם הייתי צריך להגדיר אושר, הייתי מנסח זאת כך: האושר די לו בעצמו, הוא אינו זקוק לעדים. או כפי שכתב טולסטוי במשפט הפתיחה של "אנה קארנינה", "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." והייתי רק מוסיף ואומר שהמשפחות האומללות – ובעיקר הזוגות האומללים – לעולם אינם מסוגלים להסתדר לבדם. הם זקוקים לעדים, וכל המרבה הרי זה משובח. האומללות עסוקה בחיפוש מתמיד אחר חברה. האומללות אינה סובלת את הדממה, ובייחוד לא את השתיקות המעיקות שמשתררות כשהיא נותרת לבדה."


 

תגובות 

 
1 Yaelzn: 2019-08-02 03:20
המלצה נהדרת!
רבה זמן לא ראיתי חמש קואלות מתוך חמש, נכון?
קראתי ממש ממזמן.. אני בהחלט זוכרת אותו כספר טוב
הזכרת לי נשכחת
תקראי את הנוספים שלו ותחזרי לספר
סופש נעים
 

רוצה להגיב?