כימיה / וייקי ואנג
פורסם ב- 07 ספטמבר 2019

הוצאת ידיעות ספרים, תמיר סנדיק | 208 עמודים | מאנגלית: אסנת הדר


אני לא יודעת למה, אבל קשה לי להתחיל לכתוב על הספר הזה, אז אני פשוט אתחיל מהפרטים היבשים – לגיבורה אין שם. אין שמות בכלל, למעט בן הזוג שלה ששמו אריק. הספר כתוב כמו יומן. אין פרקים, אלא קטעים או פסקאות המופרדות אחת מהשנייה בכוכביות. הגיבורה שלנו באמצע דוקטורט בכימיה והיא פשוט לא מצליחה לסיים אותו. היא מאוד אוהבת כימיה, אבל לא מגיעה לאיזה ניסוי או גילוי מרעיש, שיוכל לקדם אותה אל התואר הנכסף.

בן זוגה, גם הוא בתחום, רק שהוא כבר סיים את הדוקטורט ואפילו התקבל לעבודה באוניברסיטה בעיר אחרת ובעצם הוא מעין מראה לכל מה שהיא לא. היא בת למהגרים סיניים עם חינוך מחמיר וקפדני. מבחינתם – אם היא לא תסיים את הדוקטורט היא כישלון. ובכלל, כל מה שלא קשור לכימיה, פיזיקה או מתמטיקה – לא שווה כלום וזה כל מה שצריך לדעת בחיים. כשגדלה ושאלה את אביה שאלות, הוא היה שולח אותה לחפש בעצמה את התשובות. אמא שלה לא ממש למדה את השפה וכך יוצא שלא יכולה לעבוד במקצוע ונותרת ממורמרת על הכל.

אריק, בן הזוג, מציע לה להתחתן איתו. היא לא מסכימה, אבל גם לא ממש מסרבת. הוא מקבל עבודה בעיר אחרת והיא מחליטה שלא להצטרף אליו ובעצם נשארת לבד. עם הכלב. היא כבר לא יודעת אם היא בכלל רוצה לסיים את התואר, היא לוקחת חופשה ומתחילה לתת שיעורים פרטיים.

יש לה חברה טובה בעיר אחרת, נולדת לה ילדה והיא חווה משבר בזוגיות. גם מעצם ההורות וגם ביחסים עצמם. המפגשים ביניהן מולידים לא מעט רגעים משעשעים.
נראה שגם הגיבורה שלנו וגם כל מי שסובב אותה בסוג של משבר. למעט אריק, שאצלו נראה שהכל בא בקלות (וגם אהוב על ידי הוריו, שמפרגנים לו בלי סוף, בניגוד לגיבורה), ואולי לכן הוא היחיד בעל שם בספר.

בגלל הצורה שהספר כתוב בה, בגוף ראשון, קטעים קצרים ואסוציאטיביים, הרגשתי בהתחלה כאילו יושבת לדבר איתי חברה שפשוט לא סותמת את הפה. הייתי צריכה לקחת הפסקות יזומות בשטף הקריאה כדי לנוח. לא יודעת להסביר את זה. מצד שני – חזרתי לקרוא וסיימתי די מהר.

אני אמביוולנטית לגבי הספר הזה. אין בו כלום ויש בו הרבה. אין בו ממש עלילה, אבל יש בו לא מעט תובנות על החיים. לדמויות אין שמות, אבל אני יודעת עליהם הכל. הוא הולך קדימה ואחורה בזמן, אבל בפועל כמעט הכל כתוב בזמן הווה, אפילו שזה מתאר משהו מהעבר.

הספר זכה בכל מיני פרסים. אני לא יודעת להגיד לכם למה. אבל כנראה שיש בו משהו. אולי סגנון הכתיבה, אולי הדיסוננס בין הדמויות חסרות השם לדמות היחידה עם השם – אריק, והצורה שבכל זאת, איכשהו, מצליחים להזדהות עם הגיבורה.

יש קצת עצב בספר הזה, במיוחד כשהיא מספרת החינוך הקפדני שקיבלה. לא אפשרו לה להיות ילדה ולשחק במשחקים "רגילים". מבחינת אבא שלה משחקים זה לתת לה חמישה מספרים ושהיא תעשה עליהם כל מיני פעולות חשבוניות, עד שתגיע לתוצאה מסוימת. יש רגעים שנראה שהיא ממש בדיכאון. מצד שני, הספר מספק לא מעט שנינויות משעשעות ותובנות מעניינות על החיים ועל דור שני למהגרים.

בקיצור, אני ממליצה אבל עם סייגים – זה לא ספר לכל אחד. אני מניחה שיש אנשים שלא תהיה להם סבלנות ל"פטפטת" הזו ולזרם התודעה כאן. הייתי מציעה למי שיכול, שיקרא עמוד או שניים ויבין על מה אני מדברת.

דבר נוסף – אני אוהבת כימיה. זה המקצוע שתגברתי בתיכון והייתי פשוט גרועה בו. חשבתי שיהיה מגניב ליצור תגובות ולפוצץ דברים במעבדה. אז כן, הכל מאוד עניין אותי, אבל פשוט לא הייתי טובה בו. הכימיה מאוד נוכחת בספר וגם הגיבורה מסבירה עליה בצורה שכל הדיוט יבין.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הכריכה חמודה לאללה ומוכיחה שספר שקוראים לו "כימיה" לא בהכרח חייב להיות רציני וכבד. במרכז רואים לב המורכב בתוכו מכלים שונים של מעבדה, כשהקו החיצוני של הלב מחבר בינהם. הרקע הוא מחברת חשבון תכולה, שעליה מופיעים איורים של מולקולות ונוסחאות. מאוד עדין ויפה. אפשר לדעתי לוותר על הסופרלטיבים שמופיעים. משום מה זה תמיד מפריע לי והייתי מעדיפה שיופיעו מאחורה (לנעט הסימון של הזכייה בפרס, שאותו אני דווקא מבינה).


ציטוטים:

כמו שאמר דוקטור הו: אולי קו ישר הוא המרחק הכי קצר בין שתי נקודות, אבל הוא בשום פנים ואופן לא הכי מעניין".

"את יודעת, היה יכול להיות יותר גרוע, אני אומרת לחברה הכי טובה, והיא אומרת, באמת, איך?
האופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה. הפסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה. הכימאית רואה כוס מלאה לגמרי, חצייה בנוזל וחצייה בגז, ושניהם קרוב לודאי רעילים".

התינוקת באותו ראש כמונו וקיבלה את הכינוי "משמידת הדברים הקטנים". היא מוציאה הכל מהארנקים שלנו ומשליכה על הרצפה.
החברה הכי טובה אומרת למשמידה, את יכולה בבקשה ללכת לחצי דקה ולחזור בתור ילדה חמודה יותר?"

"עצה מהאינטרנט: האם בסוף היום זאבים טרפו את אחד מילדייך? לא? אז את אמא טובה".


 

רוצה להגיב?