על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו
פורסם ב- 09 נובמבר 2019

הוצאת אריה ניר ומודן | 198 עמודים | מצרפתית: דורית דליות


נסו לדמיין את הסצינה הבאה – מגרש חניה. בתוך רכב אישה מנקה את האיפור הכבד שמכסה אותה, מסירה פאה, פושטת שמלת משי, גרביונים ומקלפת מעליה כל סימן לנשיות. מתחת לכל אלה מסתתר גבר ספורטיבי בשם לורן. הוא חוזר הביתה לאשתו וילדיו כגבר. אפילו שרק לפני שעה פיזז כאישה במועדון שנקרא זנזיבר.

כבר עשרים שנה שלורן נשוי באושר ואב לשני ילדים – תומא וקלר (שניהם בני עשרה). הוא אוהב את אשתו סולנז' ואת הילדים ואפילו העבודה שבה הוא עובד די בסדר. אבל משהו חסר לו. משהו מאוד בסיסי. הוא לא מרגיש עצמו. הוא לא מרגיש גבר. הוא רוצה להיות אישה. במשך שנים, עוד בילדותו, לא היה שלם עם מה שהוא וככל שהזמן עובר מתעצמת אצלו ההרגשה – הוא רוצה להיות אישה.
הרגעים הכי מאושרים שלו הם במועדון הזנזיבר, לשם הוא הולך עם חברתו (שגם היא עברה תהליך דומה), לבוש ומאופר כאישה, רוקד ונהנה. ומרגיש נכון, כל כך נכון.

האמת מתפוצצת לסולנז' בפרצוף כשהיא מגלה שערה בלונדינית בחדר השינה. כמובן שהיא ישר חושדת שלורן מנהל רומן, לרגע לא עולה בדעתה שמדובר בשערה מתוך פאה. זה האירוע המכונן שדוחף את לורן לקראת השינוי המיוחל.

לכל אורך הספר אנחנו עדים לקונפליקטים הקשים אשר מתחוללים בקרבו של לורן. מצד אחד הוא רוצה לעשות את השינוי, הוא מרגיש שהוא חייב, שהוא לא יכול להמשיך את חייו כגבר. ומצד שני הוא מפחד פחד מוות מתגובות הסביבה ובעיקר המשפחה ושני ילדיו המתבגרים, אשר נמצאים בתקופה הכי קשה מבחינת יחסים עם הורים ומיניות (בכל זאת – תומא בן 16 וקלר בת 13).

הוא מנסה, גם בעזרת סולנז', להבין איך להתקדם. אפילו הולך לטיפול ומנסה בכל כוחו להתכחש לאישה המבעבעת בתוכו. הוא אוהב את סולנז', היא חברתו הטובה ביותר.

זה ספר חשוב על טרנסג'נדרים. אנחנו חיים בתקופה בה יש פתיחות גדולה יותר לקהילה, יחד עם זאת עדיין התגובות מהסביבה נעות בין חיבוק חם לזעזוע, רתיעה ופחד. הרבה מזה נובע מבורות וחוסר הבנה של מה שמתחולל בנפש של אנשים, שלא מרגישים נוח בגופם שלהם. שנראה להם שנולדו במעטפת הלא נכונה.

לאונור דה רקונדו מצליחה לכתוב את לורן בצורה עדינה ומרגשת עד דמעות, בלי יותר מידי בלבולי מוח ומריחות. הספר זורם בקלות והפרקים קצרים. סיימתי אותו עם דמעות בעיניים. הנחישות והאומץ של לורן הם מושא לקנאה.

זה ספר חשוב מאוד בגלל התוכן שלו, במיוחד בתקופה הזו שבה החיפוש העצמי מתחיל בגיל מוקדם מאוד ולפעמים פשוט לא יודעים איך לקבל את זה.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הוצאת אריה ניר נעזרו בחברים בקבוצת הפייסבוק שלהם על מנת להחליט מבין שלוש כריכות שהתלבטו ביניהן לספר. יש בזה משהו חכם, שכן זה גרם לכל המגיבים (ואני בתוכם) להרגיש חלק מתהליך היצירה של הספר בעברית. הכריכה הזו נבחרה ברוב קולות. וזה מה שרואים – כלוב, פרפר אחד צבעוני כלוא בתוכו ואילו פרפר אחר, צבעוני הרבה פחות משוחרר בחוץ. המטאפורה ברורה – הפרפר הצבעוני הוא לורן כשהוא אישה. הפרפר שבחוץ – לורן כגבר. הגבר משוחרר ואילו האישה כלואה, אבל יפה וצבעונית. מבחינת הסיפור – מתאים מאוד ומעביר את המסר.


ציטוטים:

"קלר נפרדת מין הילדות שלה מבלי שתהיה מודעת לכך. עולם נינוח של ההורים, עולם מגונן, עם פתרון לכל דבר, הופך להיות משהו מחוספס, מסתורי, עמוס אזורי דמדומים. מיהו אביה? האם באמת אפשרי להכיר כה מעט מישהו שחי לצידך מאז ומתמיד? מישהו שאוהבים? אותה אי ודאות מעיפה אותה אל עולם המבוגרים בבת אחת, בלי אזהרה, בלי שתוכל להתכונן לזה".

"הכול דוחף אותנו להגדיר את עצמנו. להכריז בקול רם וחזק. לציין את הזהות שלנו. אני לא מוגדרת. גופי הוא פשרה. אני לא מי שרשום בתעודת הזהות שלי, ולורין עדיין לא קיימת באופן רשמי. אם אני לא מגדירה את עצמי, האם אני עדיין קיימת?".


 

רוצה להגיב?