בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
פורסם ב- 17 פברואר 2010

alt

הוצאת ידיעות ספרים | 294 עמודים


הסיפור הוא על נרי (אבנר), ילד ממזר, שנולד כתוצאה מפרשיית אהבים מחוץ לנישואים של אימו. אביו מתנכר אליו באיזשהו אופן מפני שהוא יודע שהוא לא בנו הביולוגי ואימו מתנכרת לו בדרכה שלה מפני שהוא מזכיר לה את אביו יפה התואר. נרי עושה הכל על מנת להצדיק את אי-אהבתו של אביו - מודה במעשים רעים שלא ביצע ועושה הכל כאילו לעצבן בכוונה את אביו. אה כן, והוא קורא מחשבות. תחילה חשבתי לעצמי - "בואנה זה ממש מגניב, הלוואי עלי", מי מביננו לא רצה להיות זבוב על הקיר או לדעת מה עובר למישהו בראש? אבל כבר מין ההתחלה נרי מתייחס ליכולות הזו שלו כפגם, כנכות. תארו לעצמכם עולם שבו אתם כל הזמן שומעים מה הולך בראשם של האנשים שסביבכם. בכל מקום ובכל זמן. ולפי מה שנרי מתאר - ברוה המקרים אלו לא מחשבות כל כך חיוביות... הוא אפילו אומר שהוא לא מוצא בחורה שיש לה מחשבות "סבירות" בשביל לצאת איתה, אז הוא מעדיף פשוט לא להיקשר.

הכתיבה היא בגוף ראשון, של נרי. והיא מציגה לנו כמה ההבדל גדול בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו חושבים. נרי בעצם מתאר אותנו, אלו שלא יכולים לקרוא מחשבות, כחרשים. שיש לנו שקט נפשי מסוים בגלל שאנחנו לא יודעים מה עובר במוחו של זה שעומד לפנינו ומחייך. נרי "מרגיש" דרך כל אחד מהאנשים שהוא קורא אותם וכתוצאה מכך הוא איבד את היכולת להרגיש בעצמו ונעזר במעין "ארכיון" רגשות שהוא מאמץ מאנשים אחרים.

כל חייו נרי לא ממש עושה שימוש ביכולת הזו שלו עד שמגיע רגע אחד בעלילה שבו הוא מחליט להגיש את עזרתו, באופן מפתיע - דווקא למישהו שלא קרוב אליו בכלל (אני לא אפרט על מנת לא להכניס ספוילרים).

נזכרתי בסצינה מאיזה קומדיה עם מל גיבסון, שכתוצאה מאיזו תאונה הוא מתחיל לשמוע מה נשים חושבות (אם אני לא טועה ככה גם קראו לסרט). בהתחלה זה נראה לו מגניב והופך אותו למאהב נפלא כמובן, אבל בסופו של דבר הוא פשוט היה רוצה להיפטר מה"יכולת" הזו, כי זה פשוט מנפח לו את המוח.

הספר הזה הכניס אותי לסרטים. מצאתי את עצמי קוראת באוטובוס וכל הזמן פוזלת הצידה לראות אם מישהו יודע מה עובר לי בראש. פתאום הרגשתי חשופה לגמרי. עצם המחשבה שאולי-אולי יש מישהו שמסתכל עלי ויודע על מה אני חושבת...קריפי... כמובן שגם ניסיתי להסתכל על אנשים אחרים ולתהות על מה הם חושבים. זה מעניין.

הרעיון לכשעצמו הוא מגניב. כבר כשראיתי את שם הספר הוא סיקרן אותי. אורבך הצליחה ליצור ספר שהקריאה שלו קולחת אפילו שאין בו ממש פרקים. הספר מחולק לשלושה חלקים, שניים מתרחשים בשנת 2006 ואחד ב-2000. השפה נהדרת ומלאה בדימויים מקסימים ולכל אורך הספר לא הפסקתי לסמן לעצמי ציטוטים (ראו בהמשך).

נרי והסיפור שלו מלווים אותי עד היום, ארבעה ימים אחרי שסיימתי לקרוא אותו. זה ספר שמעורר מחשבה גם על החברה, כי לפי איך שנרי מתאר את זה - רוב המחשבות של כולם הן די שליליות...

לסיכום - ספר מומלץ, הקריאה קולחת והכתיבה מקסימה.


דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה מאוד מעניינת. זוהי ללא ספר עטיפה שתגרום לי להרים את הספר ליד, וגם השם עושה את שלו. אני שמחה שבחרו שלא להשתמש בצורה הפשטנית של "קריאת מחשבות" (קרי ראש שבתוכו עוד ראש וכו'). רואים גוף של בחור שבנוי היטב (נרי מתאר את עצמי כבחור יפה, סוג של 'מלאך שבדי'), שאת ראשו אנחנו לא רואים כי הוא נמצא בתוך בריכה הפוכה. הגוף למטה יבש וניצב בין קירות מתקלפים. הדימוי הוא מאוד מעניין, שכן הראש של נרי מלא בסערות, במיים, ברעשים שהוא לא יכול להיפטר מהם. הגוף נראה מנותק מהראש.

העטיפה יפה מאוד לטעמי. אני לא יודעת למה הבחירה הייתה לשים דווקא בחור ללא חולצה, זה לא תורם לי שום דבר. חוצמזה - אני אוהבת!


ציטוטים:

"לימדתי את עצמי להפריד בין מחשבות לאמירה שיוצאת מהפה. כמו שמפרידים בין אגוז לקליפתו. האחת עם קול ומילים, עוברת דרך שפתיים מתפשקות ורוק ושיניים. והשני, מדוברת בשפה פנימית אישית לא קומוניקטיבית ואינה מיועדת לאזניים זרות."

"רק כשאתה מרגיש אשם אתה מרגיש צורך לעשות מעשים טובים"

"ממנה הבנתי שקריאת ספרים זה צורך. זאת עבודה סמויה. בניית בית. מקום מפלט שיש לחצוב אותו, כל עמוד מחדש".

"כשגדלתי, הבנתי לגמרי למה בחר בה. מאותה סיבה שהיא בחרה בו. בגלל האיננו שבו."

"אחרי הנאצים לא שואלים שאלות. כי אין תשובות."

"התת מודע האנושי זורק מלמטה גושי אבן ענקיים, היישר לחלונם של הלא מודעים לקיומו. כשידו חלושה, יגיעו רק חלקיקי חול ספורים לחלון ויזעזעו את זגוגית המודע. כשהתת- מודע קצת יותר אלין ושרירי, ועוצמת הזריקה שלו חזקה, האבנים הללו, שהן למעשה מאגרי המידע שהמודע לא סובל, עשויות לנפץ את הזגוגית בחלון שלהם. ומזכוכית שבורה נחתכים, ומאבן בראש לא קמים. ככה אנשים נכנסים לדיכאון. התנפצות האבן בחלונם מספרת להם דברים שהם לא רוצים או לא מסוגלים נפשית לדעת".

"זאת דרך נהדרת לזכור שקר. לתת לו רגליים אמיתיות."

"לדרוך על גוויות, ביותר ממובן אחד, זאת הדרך להצלחה".

"לורה התעטשה על הנוכחים את צערה וכל אחד באולם חשב על הכאב הפרטי שלו"

"כאב הוא כלי נשק עתיק ויעיל. פריטה נכונה עליו יכולה לגרום למהפך אמיתי. הרגש מכתיב את הכיוון, וההגיון ממהר לרוץ אחריו ולבנות לו שביל מהימן עם נדבכים ובטון. גם לאלה שחושבים שהם רציונליים. במיוחד להם. השכלתנות הקרה רק מחפה על רגש חי ופצוע. ככל שהאנשים מונעים יותר על פי השכל, ככה הם מרגישים יותר, ומצפינים את הרגשות שלהם יותר. כגודל הרגש כך עובי כיסוי הברזנט".

"ברור לי שעינויי נפש זה השדיים הכי גדולים בפלייבוי, ולא רק בעיני. אף אחד לא יודה בזה, גם לא בפני עצמו, אבל אני יודע. אני יודע שכאבי לב ומצוקות זה הפורנו של כולם. ואני מכיר את ההיגעלות העצמית הנלווית לזה. את הפאניקה שמתלווה למחשבות הנוראות האלו. כולם נבהלים מעצמם. הם לא ידעו שהם כאלה. ועכשיו מה? עכשיו הם ידחיקו את המחשבה הזאת ויחזרו להיות אמפתיים לסבל העולם, כמקודם."

"...אנשים לא מתחברים זה לזה אם הם לא מוגנים זה מפני זה. אתה הרי לא סומך על אף אחד. כל טמבל יכול להרוס לך את הנשמה. אבל אם אתה מגיע עם חרשות, אז יכולים לבעוט לך בפנים ותחשוב שמדובר במש רוח קיצי".

"...כל הצרצרים מחאו לו כנפיים"

"מודעות עצמית היא הדבר הכי מטעה שיש. אנשים נחים על זריה, מתנחמים בחיקה ומשוטטים עיוורים בתוך עצמם, כשהם בטוחים שהמודעות משמשת להם עיניים. היא לא. היא משמשת את הפחדים שלהם ומחשיכה בדיוק את הנקודות שראוי להתעכב עליהן"

"צוללן בבריכה של חרא. אני תמיד מרגיש ככה כשאני מתאמץ לצלול לאנשים לראש. זה לא המידע האינסופי שרץ שם, זאת הסמיכות של החומר".

"היא חשבה שעדיף שייטפל ליַחפות כפות הרגליים שלי מאשר ליַחפות הגנטית שלי"

"היו לה בארון אולי עשרים זוגות נעלי בית שהיא לא נעלה. הן עמדו שם כמו אנדרטות זוגיות של חוסר זוגיותם שלהם".

"ארכיון הרגשות המרכזי שלי שתק ולא יכולתי להשתמש בשום רגש שיגדיר את מצבי. ובלי תחושה כלשהי, לא יכולתי להיעזר באף מחשבה, שהרי תחושה גוררת מחשבה ולא להיפך".


 

תגובות 

 
1 Anne of green gables: 2011-05-03 12:26
גם אני הסתובבתי כמה ימים בניסיון להשמיע את פולחן האביב, העיקר שאף אחד לא יוכל לחדור למחשבות שלי, אבל זה היה מאוד קשה, כי זו יצירה שאני בכלל לא מכירה...
אני לא התרשמתי שהמחשבות של כולם שליליות אלא שכולם חושבים על מין כל הזמן, ונראה לי שהייתי מתעצבנת לשמוע את זה, לו הייתי קוראת מחשבות.
בכלל, במקרה הזה אני מסכימה עם הפתגם האנגלי - ingnorance is a bliss. לא רוצה לדעת מה חושבים עלי, לא לטובה ולא לרעה.
אותי עיצבן הסוף, וכתבתי על זה בפורום.
 
 
2 דנה: 2015-01-24 16:30
קראתי את הספר מזמן, כבר אין לי אותו אצלי, אבל היה קטע שנשאר איתי ומאז אני רק מנסה למצוא את הציטוט, זה היה משהו כמו - האנשים שעושים הכי הרבה טוב, תורמים הכי הרבה, מתנדבים ועוזרים - המחשבות שלהם הכי נוראיות ומגעילות.
 

רוצה להגיב?