אשה אחת נפלה

זהו הספר הראשון בסדרת "הספרנית" של הקיבוץ המאוחד, אותה עורכת הסופרת יהודית קציר. זו נראית כמו התחלה בהחלט מבטיחה לסדרה ומאוד מסקרן לראות מה יהיה בהמשך.

נתחיל מהעובדה שמדובר בספר מדכא. אני לא מתכוונת להשלות אתכם. כשכל פרק הסתיים הוא השאיר אותי בתחושה כבדה ועצובה. כל פרק הוא מעין סיפור קצר שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו (שמונה במספר), ומסופר מפיה של דמות אחרת. כל הדמויות קשורות ביניהן בקשרים משפחתיים כאלה ואחרים. בעצם מדובר בסיפורן של שתי משפחות על דורותיהן – משפחה אחת היא המשפחה של אסתר, שהיא גם הפרק הפותח את הספר והמשפחה השניה היא של מקס, אחיה. בכל פרק, ולכל דמות יש קטסטרופה אישית משלה.

בפרק הראשון אסתר, דיירת בבית אבות, נופלת במקלחת ועוברות עליה כמה שעות של יסורים בזמן שהיא שוכבת על רצפת חדר האמבטיה וממתינה שימצא אותה האח שיבוא לבדוק למה היא לא עונה לטלפון. אלו שעות ארוכות וכואבות שבהן היא נזכרת בקטעים מסיפור חייה וכך אנו מתוודאים לנפשות השונות במשפחתה. כבר בפרק הראשון אנו מגלים שבין אסתר ומקס היה גילוי עריות שנמשך כמה שנים ונפסק רק כשאסתר החליטה להקים משפחה. מקס נפגע מהעיניין והקשר בינהם נותק. כך בעצם נוצרו שתי משפחות, שאין ביניהן קשר.
לאסתר יש שני ילדים – מיכל ודוד וגם להם שני ילדים. יש הרבה נגיעה באלמנטים של מחלות נפשיות וכולם תוהים כל הזמן אם ה"גנים" האלה יעברו הלאה. לדוד הייתה בת נוספת, שהייתה לה מחלה נפשית מסוימת, שבסופו של דבר הביאה אותה להתאבד בקפיצה מהחלון וכולם חרדים כל הזמן שמא ה"מחלה" הזו תעבור הלאה לילדים אחרים ואיפה תצוץ ה"הפרעה" הזו שוב.

יש כאן סוג של בדיקה – איך אסונות משפיעים על המשפחה ככלל ועל היחידים במשפחה? ובכלל, יש כאן דיבור נרחב על משפחתיות, איפה המקום של כל אחד בתא המשפחתי ואיך משפחה יכולה להיות מחזקת, בדיוק כמו שהיא יכולה גם להחליש.

אין ספק שיש כאן סוג של טלנובלה, כי יש כאן הכל – גילוי עריות, התמודדות עם סרטן, מחלות נפשיות, תאונת דרכים קטלנית – you name it– וכמו שאמרתי – בעיקר דברים לא כל כך טובים. אין הרבה נקודות אור בספר הזה, אבל בכל זאת נמשכתי לקרוא אותו. הכתיבה רהוטה, על אף שמדובר בספרו הראשון של אילן עמית (אבל משיטוט מהיר ברשת מגלים שכתיבה לא זרה לו) ויש סוג של מתח שנשמר לאורך הספר כי באמת לא ידעתי מה עוד יכול לקרות שעדיין לא קרה… הפרקים לא ארוכים וגם הספר עצמו לא ארוך במיוחד וזה מקל על הקריאה, במיוחד כשמדובר בנושאים כבדים מעין אלה.

אני מאוד אהבתי וממליצה, למרות שיש סיכוי שלא הייתי ניגשת אליו עכשיו אם הייתי מודעת לתוכן הקשה שלו, אבל ברגע שהתחלתי כבר לא יכולתי להפסיק.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

מצד אחד אני לא כל כך אוהבת את העטיפה ומצד שני היא מאוד מתאימה לספר. ככל שאני מסתכלת עליה יותר – אני מבינה מה ניסו להעביר לי. פשוט האימג' עצמו הוא לא נעים, אבל כל הספר הזה הוא לא ממש נעים אז זה דווקא מתאים. רואים צילום ישן של אישה, מסוג הצילומים שעוברים במשפחה, שמישהו השחית אותו וצייר עליו משקפיים ושפם – זהו אקט שבדרך כלל מבטא סוג מסויים של כעס, אפילו אם הוא נעשה בידי ילד, את זה כל פסיכולוג יגיד. וזה מסתדר עם כל המטענים שהמשפחות האלו סוחבות על גבם. הצילום כאילו גזור ומודבק מחדש על משהו שנראה כמו קיר או גדר מברזל, מלוכלך ומקושקש בגרפיטי (עוד אלמנט של השחתה?) – דווקא את הקטע הזה פחות הבנתי. אבל כמו שכבר ציינתי – עולה מהעטיפה תחושה מאוד לא נעימה וכנראה שזו הייתה "כוונת המשורר", יש אסטתיקה מסויימת בחוסר האסטתיקה שלה.


ציטוטים:

"קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון".

"הטרגיות של החיים אינה בנויה מקטסטרופות, כפי שנהוג לחשוב, אלא מתהליכים איטיים והדרגתיים של הזנחה, של התכנסות וויתור. כמו הגלקסיות ביקום, שמתרחקות זו מזו אל הריק הקר".


תגובה אחת על “אשה אחת נפלה / אילן עמית

  1. הפעם, שרון, למרות עדר הקואלות, אני אבחר לוותר. הן בגלל התוכן המדכא והקשה, והן בגלל שטלנובלות אינן המזון הספרותי המועדף עלי.

    שבוע טוב לך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *