ברוכה הבאה לחיים שלך

האמת שלא כל כך ידעתי למה לצפות בספר הזה. לא קראתי את ספרה הקודם של נטע ולא קראתי סקירות על הספר הזה ברשת לפני שהתחלתי לקרוא. אנשים שאני סומכת על דעתם המליצו לי לקרוא, אמרו שהספר מצחיק וזה הספיק לי. מצחיק זה טוב, במיוחד עכשיו. 
רק שזה היה יותר מזה. הרבה יותר מ'ספר מצחיק'.

שלושה חברי ילדות שגדלו באיזה מקום שכוח אל בערבה, נפגשים אחרי כמעט 20 שנים, מתוך מטרה לחזור לישוב ולעשות…משהו. הם 'נקראו' לשם על ידי החבר הרביעי בחבורה (שהייתה). אנחנו לא יודעים מה ואיפה בדיוק הם צריכים לעשות ובהתחלה הכל לוט בערפל.

האמת? בהתחלה זה בכלל לא מעניין. כי הדיאלוגים ביניהם פשוט מעולים לכל אוהבי ההומור השחור והסרקזם באשר הם (אני! אני!), שהיו רגעים שממש צחקתי וסימנתי לי משפטים שאני חייבת להשתמש בהם.

השליש הראשון של הספר מוקדש להכרת הנפשות הפועלות – נעמה, שכתבה ספר הדרכה אחד ומאז רוכבת על גלי ההצלחה/כישלון שלו וכבר בתחילת הספר מועדת במדרגות ומסדרת לעצמה חבורה יפה מאוד על חצי פנים פלוס שן שבורה, היא גם גרושה ואמא לתאומים בני 13. גלי, אם חד הורית לעלמה בת השבוע וחצי שפיתחה בעברה משחקי מחשב והדר – שחקן סמי כושל שעדיין לא מצא את עצמו. החבר הרביעי הוא גיא – עליו אני לא אספר לכם יותר מידי כי החשש לספוילרים כאן גדול מידי.

החברים עברו אירוע טראומטי בישוב לפני המון שנים, חלקם מדחיקים אותו וחלקם לא זוכרים קטעים נרחבים ממנו. עם התקדמות הסיפור אנחנו לומדים אט אט מה קרה, הודות לפרקים בפונט אחר, שבהם חוזרים אחורה לאותה התקופה שבה הכל התחיל ובעצם גם נגמר.

אם בחצי הראשון של הספר צחקתי בטירוף, אז בחצי השני הייתי בעיקר בהלם. לא ציפיתי לזה. הדיאלוגים המשיכו להיות שנונים ומעולים, אבל ההבנה של מה שקרה התחילה לחלחל לאט לאט פנימה והעבירה אותי סוג של רכבת הרים רגשית. רגע אחת צחקתי ורגע אחד בא לי לבכות. ואיכשהו, שני הרגשות חיו בשלום זה לצד זה.

החזרה לבית ילדותם, למקום שממנו ברחו, מאלצת אותם להתמודד עם הזכרונות שצפים ועם הרגשות המודחקים יותר ופחות שהיו בין החברים.

בסופו של דבר הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן, לא הייתי מוכנה לכיוון שהספר הלך אליו והיו רגעים שמצאתי את עצמי עם החיוך מהמשפט הקודם, תקוע לי על הפרצוף בזעזוע במשפט הבא. לא ידעתי מאיפה זה בא לי.

נטע חוטר הצליחה לבנות את הסיפור בצורה מרתקת ומעניינת, כך שלא רציתי להפסיק לרגע וכשסיימתי הרגשתי חסרת נשימה, אפילו שזה לא ספר מתח 'קלאסי'.

מומלץ בחום, רק קחו בחשבון ש'קליל' זה לא.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות התלהבתי מהכריכה של הספר הזה, היא סתמית ביחס לתוכן של הסיפור. בהתחלה חשבתי שזה סדין סתור, אבל במבט מעמיק מסתבר שמדובר בנייר מקומט שפרשו אותו מחדש. מודה שלא לגמרי הבנתי ולא אהבתי. דווקא את הדרך שבה כתוב שם הספר, על מעין סרט – אהבתי. הקומנטרסט של הצבעים חד וקופץ לעין. יחד עם זאת, יש סיכוי שאם לא היו ממליצים לי על הספר, זה לא משהו שהיה תופס את תשומת ליבי וחבל.


ציטוטים:

"היא הייתה נחושה בדעתה להירגע באופן מיידי כי אין סיבה שלא, אבל החלטתה המושכלת התעכבהנ בדרכה אל מערכת העצבים, וכך, במדרגה הרביעית, ראייתה התערפלה לרגע. אולי הסתובב קרסול ואולי זה היה המחסור בחמצן, אבל משהו בעולם איבד את אחיזתו, הקפוצה לרוב, בגופה. נדנוד, טלטול, בלבול, בעתה, מיקוח, השלמה. ששת שלבי ההשתטחות. יד אחת נשלחה קדימה והשנייה אחזה בתיק, אינסטינקטים חייתיים וקדומים שסייעו לנו לפני מיליוני שנים להגן על הסלולרי. מנגנון חישוב הנפילה, שמכוון אותנו מילימטרים שמאלה או הצדה לצורך צמצום הפגיעות, לא כלל בנוסחה את מעקה הברזל עליו הוטח, בחוזקה, צד ימין של פניה".

"כל הדיבורים האלה על איכות חיים ואוויר היו שקר. איכות חיים זה ביטוי ששמור למקומות שאין שום דבר מעניין להגיד עליהם חוץ מזה שאין בהם הרה אנשים אחרים, ואין בהם הרבה אנשים אחרים כי אין בהם שום דבר מעניין. אוויר זאת מחמאה שאתה נותן כשכל המחמאות האחרות לא תקפות".

"לצעוד באומץ אל מקום שבו איש טרם צעד? כמה אומץ כבר צריך כדי לצעוד אל מקום אליו איש טרם צעד? אתה לא צריך אומץ, אתה צריך סקרנות ועניין. אם כבר אז להפך, אומץ הוא לצעוד בשנית אל מקום שכבר צעדת אליו פעם, נחלצת ממנו ברגע האחרון והשארת בו שאריות מהנפש שלך. זה אומץ."

"הימים עוברים כמו שנים והשנים עוברות כמו ימים"

"…ההורים שלו הולכים להתגרש כי הם מודרניים, זאת הייתה אופציה נסבלת מבחינתוץ הוא לא בדיוק ידע מה זה אומר, אבל סמך על שיקול הדעת של נעמה. הוא נזכר בזה כשגדל והתגרש בעצמו, למרות שלא הרגיש מאוד מודרניץ הוא בעיקר הרגיש גרוש. עוד חוליה בשרשרת של גירושים שבאותה העת כללה את הוריו ואותו, ובעתיד ככל הנרא תכלול את בנותיו, או אחת מהן, ואת הבנות או הבנים שלהן, כי הרי זה תורשתי. הדור הראשון שמבקר במחוזות הגירושים חוזר משם עם טפיל מידבק, תולעת סרט שעוברת לילדים ולילדי הילדים ונשארת במשפחה לתמיד".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *