האף של וינסנט

איורים: חוליה פיליפונה-ארז

הנריק ואן אייק הוא שומר במוזיאון ואן גוך שבאמסטרדם, הוא בן 38, נשוי לאלברדינה שעובדת במסעדה ואבא ללאורה בת השבע. המשפחה גרה לא הרחק מהמוזיאון. ז'ראר בן חמש, הוא עכבר צרפתי חובב אומנות, שעוזר להנריק בעבודתו. השניים נפגשו לראשונה במשרד שבו הנריק אוכל את ארוחת העשר שלו והפכו לחברים טובים.

לשניים סדר יום קבוע שכולל סיבוב במוזיאון, שיחות על הציורים השונים (הם לא בהכרח אוהבים את אותן היצירות), ארוחת עשר ועוד שיחות על דא ועל הא.

יום אחד הנריק מגלה באחד הסיבובים שלהם במוזיאון שמישהו כרסם את קצת אפו של ואן-גוך בתמונת הדיוקן העצמי שתלויה במוזיאון. הנריק בודק את העיניין מקרוב ורואה סימני שיניים בחור שנפער בבד ומייד מאשים את חברו הטוב ז'ראר. ז'ראר מכחיש כמובן ומנסה לשכנע את הנריק שלא יעשה דבר כזה בחיים, הרי שניהם אוהבים אומנות בכלל ואת ואן גוך בפרט, זה לא הגיוני בכלל. זה לא עוזר. הנריק מרגיש מאוכזב מחברו הטוב והדבר מפריד בין השניים.

הארוע משפיע מין הסתם על שני הגיבורים שלנו – הנריק מסתובב לבדו במוזיאון ובבית עצוב ומדוכדך וז'ראר כבר מחליט לחזור למשפחתו שבצרפת.
הישועה מגיעה מביתו של הנריק – לאורה, שמבינה שמשהו עובר על אביה, מוציאה את זה ממנו ומחליטה לצאת יחד עם אביה ולפתור פעם אחת ולתמיד את תעלומת כרסום אפו של וינסנט.

הספר יצא בסדרת קוראים צעירים של הוצאת רימונים והוא מיועד לילדים בגילאים 7-9. האותיות גדולות ומנוקדות ואיורים מקסימים בשחור לבן משולבים בטקסט. הספר בהחלט יכול להתאים גם לילדים קטנים יותר, בעזרת ההורים. אני הקראתי את הספר לעומר, כמעט בן 6, שאהב אותו מאוד. לא כל ילד בגיל הזה יש לו סבלנות לספרים כאלה אז קחו את זה בחשבון. סך הכל הספר די ארוך ולא בכל עמוד יש ציורים.

ועכשיו מנקודת המבט של אמא ערכית – יש בסיפור המון ערכים שבאים לידי ביטוי. בראש ובראשונה – חברות. החברות בין הנריק לז'ראר היא מקסימה ואפילו שעוברת משבר, מצליחה להחזיק מעמד. יש כבוד לאומנות ואהבת האומנות, וכמובן גם קבלת דעות שונות (למשל שני החברים אוהבים ציורים שונים מסיבות שונות ועדיין לא רבים בגלל זה כי זה בסדר שיהיו שלל דעות). הנריק הוא איש משפחה, שאישתו עובדת בלילות ועד מאוחר ואילו הוא זה שמארגן את הילדה בבוקר ומלווה אותה. איכשהו נוצר מצב במציאות שאנחנו חיים בה, שזו לא בהכרח הנורמה ואני אוהבת את הדגש שהושם פה על זה. אהבתי גם את העובדה שהדרך לפיתרון הגיע דווקא מלאורה בת השבע, רבת התושיה. עוד יותר אהבתי את העובדה שהנריק נתן לה במה והקשיב לה, נתן לה את הכבוד הראוי לה ושמע בעצתה. כמו כן, באים לידי ביטוי בספר הרבה רגשות – אהבה, אכזבה ובמיוחד סליחה ומתן הזדמנות נוספת. מישהו אמר יום כיפור?. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים על הרגשות האלה.

עוד גיבור בסיפור הזה הוא כמובן ואן גוך – היצירות שבמוזיאון מתוארות ומובאות בצורה יפה והכבוד ששני החברים נותנים להן, והשיחות שמתעוררות בעקבות הצפיה היומית שלהם באותן יצירות מאוד יפות ו"בגובה העיניים" לקוראים הצעירים.

האיורים מקסימים ומופיעים כמעט בכל דף. שזו כמות נאה מאוד בהתחשב באורך של הספר.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שאין פרקים. כיוון שהספר ארוך קצת קשה לסיים הכל בבת אחת (בניוחד כשמקריאים אותו), נאלצנו לעשות כמה עצירות, והיה קשה למצוא מקום להפסיק.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

העטיפה בהחלט מתארת יפה את הסיפור. היא מביאה את נקודת המפנה, שבה הנריק מגלה את החור שנפער באפו של ואן גוך בדיוקן, את ז'ראר המופתע מהאשמות שמופנות כלפיו וכמובן לאורה – שמביאה את אביה לחקור לעומק את העיניין. העטיפה צבעונית ומושכת את העין.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *