הגיבן מנוטרדאם

לצערי, אני תמיד אומרת שיש לי כמה "חורים" ברפרטואר הקריאה שלי והם כוללים כמה קלאסיקות גדולות. הגיבן מנוטרדאם היה אחד מהחורים האלו. אחרי שהצלחתי להתמודד כל כך יפה עם עלובי החיים של הוגו, הרגשתי מספיק בטוחה לקרוא גם את הגיבן. גם כאן, כמו בזמנו עם עלובי החיים, הגעתי נקייה לגמרילא קראתי בעבר, לא ראיתי שום סרט או הצגה, הכרתי בקווים ממש ממש כלליים את הסיפור (הידע השטחי שלי הסתכם פחות או יותר במשימה בהשראת הסיפור, שנעשתה בעונה האחרונה של "המרוץ למיליון"…). וכמובןנהניתי.

טוב, אז לבעלי חורים כמו שלי היו, זהו סיפור המסגרתבמרכזה של העלילה עומדת קתדרלת נוטרדאם המפורסמת, אפשר להגיד שהיא גיבורה של הספר לא פחות משאר הגיבורים. בתוך הכנסייה ישנו כומר קתולי בשם קלוד פרולו, המאוהב בסתר בצוענייה יפיפייה, אשר מחוללת עם העז שלה לפרנסתה ברחבה שלפני הכנסייה. אזמרלדה עצמה מאוהבת בסרן צעיר בשם פבוס. לכל אלה מתווסף קוואזימודו, בן חסותו של פרולו, גיבן מעוות וחירש שמצלצל בפעמוני הכנסייה. לאחר שהגיבן מואשם בניסיון חטיפה של אזמרלדה, הוא נידון לעינויים לעיני ההמון בכיכר העיר, ומי שבאה להושיט לו עזרה היא לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. מיותר להגיד כי גם הוא, כמו כולם, מתאהב בה. ייסורי האהבה והקנאה של קלוד פרולו מביאים אותו לתכנן מזימה נוראית שמובילה את ההתפתחות של הרומן הזה.

עד כאן הפרטים היבשים. האמת שאם מתסכלים על זה מהצד זה נשמע כמו טלנובלה ויחד עם זאת, כשקוראים את הרומן הזה, זה ממש לא מרגיש ככה, זה הרבה יותר מזה. זה סיפור מקסים ועצוב. הוגו מצליח לתאר את פריז במאה ה-15 בצורה מדהימה. אחרי שכתבתי על עלובי החיים, נאמר לי שהגרסה החדשה שקראתי היא ממש מקוצרת ושהורדו ממנה פרקים שלמים שהוגו כתב אודות פריז, מערכות הביוב שלה ועוד פרטים שהעורכים חשבו שלא יעניינו את הקורא הצעיר ו/או הישראלי. כאן לא נראה לי שהורידו יותר מידי, אם בכלל. ישנם פרקים שלמים (ומעייפים מעט, יש לציין) על הארכיטקטורה של פריז בכלל ושל נוטרדאם בפרט. יש שם הרבה מידע מעניין, אבל בשלב מסוים זה עייף אותי. לעיתים ממדובר בפרקים שלמים, שנמשכים על פני עשרים עמודים ויותר שסוקרים את כל ההיסטוריה. אני מניחה שמי שפריז והארכיטקטורה שלה מעניינת אותו באופן כל כך פרטני ימצא הרבה עניין בפרקים האלה, אבל אני, כאמור, פשוט הייתי להוטה לדעת מה קורה עם העלילה שלנו. בכלל, כל הספר הוא שיר הלל לאדריכלות, הפרקים הנמכילים "בלוקים" שלמים של טקסט, בלי דיאלוג אחד לרפואה, שייתן קצת מנוחה לכמות המידע האדימה שנכתבה שם. יש למשל גם התייחסות מפורטת לגבי איך שהדפוס "הרג" את האדריכלות – "…שני ספרים יש לו למין האנושי, שני יומנים, שתי צוואות: הבניין והדפוס, תנשל אבן ותנ"ך של נייר. וכשאנו בוחנים את שני ספרי הקודש הללו הפרושים לנגד עיננו זה מאות בשנים, ללא ספק מותר לנו להצטער על הדרהּ הנראה לעין של הכתיבה בגרניט, על האלפבית הענקי שנחקק בשדרות העמודים, בשערים, באובליסקים, על אותם הרים אנושיים שמכסים את פני העולם ואת העבר, מהפירמידות ועד מגדל הפעמונים, מגיזה ועד שטרסבורג. יש לקרוא מחדש את העבר על גבי דפי השיש. יש להתפעל מהספר שכתבה האדריכלות, לשוב ולעיין בו היטב עוד ועוד; אך אל לנו להתכחש לגדולתו של הבניין שהקים מכבש הדפוס בתורו". (עמוד 237).

הרומן הזה, בדומה לעלובי החיים, מוצף בקשת רגשותשנאה, נקמה, בגידה, חמלה, אכזריות וכמובן אהבה ללא גבולות. גם כאן לא חוסך הוגו ביקורת על העם הצרפתי וחוסר האנושיות בחברה. ידוע כי הוגו היה פעיל למען צדק חברתי ושלום בין העמים וזה בא לידי ביטוי.

יש ברומן ערב רב של דמויות, חלקן שטוחות וחלקן מלאות ומעניינות שעוברות תהליך פסיכולוגי ככל שהרומן מתקדם. פרולו וקוואזימודו אוהבים את אזמרלדה אהבה עזה, כמעט נטולת תנאים. ואילו היא, אוהבת אהבה חסרת תנאים את אותו פבוס האדיוט, שרק התחשק לי שימות כבר רוב הספר כי הוא  מקלקל לי את המצב רוח (הוא באיזשהו מקום מהווה את ההיפך המוחלט לקוואזימודו, שכן הוא יפה תואר מבחוץ אבל חלול מבפניםמישהו אמר "אל תסתכל בקנקן"?). ישנו גם לואי ה-11 המתואר כשליט תככן וחסר רגשות, פאקט המתבודדת, שונאת הצוענים שגזרה על עצמה חיי בדידות ופרישות בתא קטנטן ליד כיכר העיר ועוד כהנה וכהנה דמויות.

הספר מקסים ומרגש. מאוד נהניתי ואני ממליצה בחום. מי שנוסע לפריז ובא לו ללמוד קצת לעומק על ההיסטוריה, מוזמן לקחת סיור ברחובות העיר בעזרתו של הוגו.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת, ששופכת עוד קצת אור על הוגו ופועלו.


דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

כשהסתכלתי לראשונה על העטיפה חשבתי לעצמי דבר ראשון, שזו עטיפה שמאוד מכבדת את המעמד ובעיקר את הוגו. כיוון שהספר מוכר מאוד, אין כאן באמת צורך ליצור עטיפה מתוחכמת. אין כמעט אדם שלא מכיר, לפחות רק את השם, אם לא את הסיפור עצמו. שמתי לב שככל שהסופר נהיה יותר ויותר מפורסם, השם שלו מופיע באותו הגודל של פונט כמו שם הספר. כמובן שגם כאן זה המקרה – שם הספר ושמו של הוגו כתובים באותו גודל. ההבדל היחיד ששם הספר מודגש. על זה מכפרת האות "H" שמתנוססת על חצי עטיפה (כמחווה להוגו, כמובן). בקיצור – הסופר גדול בדיוק כמו הסיפור שהוא מספר ומקבל כאן מקום של כבוד. הרקע של העטיפה הוא פיתוחים באבן, מהסוג שאפשר למצוא הרבה על קירות נוטרדאם. הצבע האדום גורם לעטיפה לבלוט בין שאר הספרים (חבל שלא המשיכו עם האדום גם לשדרת הספר), ועדיין לא להיות צעקני מידי.


ציטוטים:

"הזמן עיוור, האדם טיפש"

"…היו לה שיניים יפהפיות, והיא אהבה לצחוק ולהראות אותן. אבל נערה שצוחקת הרבה, זה סימן שהיא עומדת לבכות; שיניים יפות משחיתות עיניים יפות".

"במקום שבו מכבדים את הנשים, האלים שבעי רצון; במקום שבו בזים להן\ תפילה לאל לא תושיע. פֶּה האישה טהור תמיד; הוא המים הזורמים, הוא קרן שמש".

"חייו של פבוס, זה היה הכל בשבילה. אחרי סדרת החבטות הקטלניות שמוטטו בתוכה הכל, רק דבר אחד נותר יציב בנשמתה, רק רגש אחד, אהבתה לקפיטן. שכן האהבה היא כמו עץ, היא צומחת מעצמה, מכה שורשים בעמקי הווייתנו, ופעמים רבות ממשיכה להוריק על הריסות הלב.
ומה שנבצר מבינתנו היא העובדה שככל שהתשוקה הזאת עיוורת כך היא גם עיקשת. אין מוצקה ממנה דווקא כשאין בה שמץ הגיון".


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *