אני חייבת להודות – כשהספר הזה הגיע אלי לראשונה הסתכלתי על העטיפה (אני לא אוהבת כתום), קראתי  ברפרוף את מה שכתוב בכריכה האחורית ושמתי בצד, בראש ערימת הספרים המחכים שלי. שכחתי ממנו לגמרי. עברו כמה ימים ואולי אפילו שבועות והתחילו להופיע המלצות חמות בקבוצות אוהבות ספרים שאני חברה בהן על איזה ספר שהיה נראה לי מוכר. ניגשתי ופשפשתי לי בערימת המחכים והנה – מדובר באותו הספר. כמובן שהתחלתי להטיל ספק בשיקול דעתי כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, אבל ניחא, העיקר שבסופו של דבר לקחתי את הספר הזה לידיים והתיישבתי לקרוא.

מדובר בעלילה שמתרחשת לפני הרבה זמן, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בעלייה מתימן שכולה תקווה והתמקמות בישוב בדרום הארץ, לא רחוק מאופקים. במעבר ממקום מוכר, שכבר יש בו תנאים סבירים למקום זר, עם מנטליות אחרת, עם מנהגים שונים ולא מוכרים, לחדרים קטנים ולהרבה פחד וקשיי התאקלמות. בתוך כל זה ישנן כמה משפחות, שאת הקליטה שלהן אנחנו מלווים תוך כדי קריאה. במרכז העלילה יש אימהות ובנות שמנהלות את משק הבית ומצופים מהן דברים מסוימים, אפילו שלחברה החדשה שלתוכה נכנסו יש מנטליות משלה ומנהגים אחרים לגמרי. הכל קשה. לכל העולים היו מקצועות בתימן שמהם עשו את פרנסתם ואילו כאן הביקוש הוא למקצועות אחרים לגמרי, שאין להם בדל ניסיון בהם (למשל חקלאות) והשכר בהם דל.

הגיבורה של הספר היא יפה, ביתם של יונה ויעקב חדד, שמנסה בכל כוחה להיות 'ילדה טובה', אבל זה פשוט לא מצליח לה. יש לה שתי אחיות – רותי ודינה. היא מורדת וסוררת ולא מבינה מה רוצים ממנה. בגלל האוכל הדל בבית היא מתפתה לגנוב פירות ממטעי השכנים, מה שמסבך אותה לא פעם בצרות ומדביק לה את הכינוי "ילדה רעה". היא אמורה לנקות את הבית, לקחת חלק בטיפול במשק וכמובן לטפל באחיה הקטנים. היא לא בדיוק הולכת לבית ספר וזה כואב לה. כל מה שהיא רוצה זה לצאת מהבית. יפה לא מוכנה לקבל את תכתיבי החברה כאחיותיה ואי לכך סובלת את נחת זרועו של אביה (הצלפות בחגורה) ושל מוריה (הצלפות עם סרגל על פרקי האצבעות), במעט הפעמים שמראה את פניה בבית הספר.

כבר בתחילת הספר הלכתי לאיבוד בין שלל הדמויות. יש הרבה משפחות, מה שאומר בהכרח הרבה שמות פרטיים ושמות משפחה, שחלקם חוזרים על עצמם. זה די מבלבל. יכול מאוד להיות שהיה עוזר אילו היה איזה אילן יוחסין של כל המשפחות המדוברות בסוף הספר. אחות של יונה, ציונה, נשואה לאחיו של יעקב, ראובן. אל אלו מתווספות שתי סבתות משני הצדדים. בנוסף לאלו יש גם בני דודים, חברים וילדים (אני לא אבלבל אתכם עם השמות).

אנחנו מלווים בעיקר את משפחת חדד על כל תלאותיה, כשברקע נבנית אט אט ההיסטוריה של מדינת ישראל. יש סבבי שמירות בישוב, יש גניבות, כתוצאה מאלו מחשיכים מוקדם את הישוב כולו. יש מחלות רבות שהילדים תופסים, למשל גזזת, שהטיפול בה באותן שנים היה נוראי ומיושן. ובנוסף – מבצע קדש.

ללא ספק הגיבורות של הספר הזה הן נשים. מצופה מהן לעבוד, לנקות, לבשל ובתוך כך להמשיך להביא ילדים ולטפל גם בהן. והגברים? הם מכים את הילדים הסוררים, שומרים קצת בלילות ומבזבזים כסף על נשים שניות שהם לוקחים לעצמם. צמד המילים "ילדה טובה" או "ילדה רעה" מגיע רק בהקשרים של נשים ולא בהקשרים של גברים או בנים. זה מקומם, אבל זו המציאות של התקופה הזו. "תנאומאסי!" זו מילה שחוזרת על עצמה הרבה בספר ויפה שומעת אותה לפחות פעם ביום – התנהגי יפה, היי צנועה, מחונכת וחסודה כיאה לבת ישראל.

אי אפשר לכתוב סיפור כזה בלי עבודת תחקיר רצינית או פשוט לחוות אותו על בשרך. במקרה של נעמי אחימור האופציה השניה היא הנכונה, היא עלתה מתימן ונקלטה עם משפחתה במושב בדרום הארץ. היום היא עובדת סוציאלית ויושבת בראש המנהל לשילוב חברתי בעיריית ראשון לציון.

אני נהניתי מהספר. נסחפתי. נכון, רואים שהוא קצת בוסרי ואולי יש כמה דמויות שלא כל כך מתפתחות לעומק, אבל אני חושבת שזה ספר חשוב. אפשר ללמוד הרבה על התקופה ועל היחס לעולים ועל הקשיים שלהם. זה חלק מהמדינה שלנו שצריך להכיר וללמוד ולהבין שלא הכל היה נפלא. מעניין יהיה לקרוא משהו שנעמי אחימור תכתוב שלא יהיה אוטוביוגרפי.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי אף ציטוט?!)

פינת העטיפה:

העטיפה, כאמור, כתומה ואני לא אוהבת כתום. לא יודעת מה יש לי נגד הצבע הזה אבל במקרה של ספרים, אני מניחה שזה משרת את המטרה כי הספר בולט. מדובר בהוצאה חדשה, שלא הרבה מכירים והספר חייב לבלוט בין העושר מסביב. הפונט חוזר על עצמו בכל ספרי טוטם, כך שאין יותר מידי מה לדוש בו. סך הכל מדובר בכריכה די מינימליסטית – מאחורי שם הספר והסופרת יש מעין צללית של אישה וילד/ילדה וברקע פרה. יש משהו גלותי בלבוש שלהם ובגלל כיסוי הראש של האישה אפשר בהחלט לקשר אותה לתימן. עטיפה נחמדה, לא יותר מזה.