לקח לי יותר מדי זמן לסיים את הספר הזה. לא כי הוא לא טוב חלילה, פשוט דברים קרו והחיים קרו והעבודה הרימה את ראשה הערמומי. וגם ככה זה ספר די איטי, ולא פשוט, ולא קל, זה לא שאפשר היה להשקיע בו לילה בלי שינה ופשוט לסיים אותו.

אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

---

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

---

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

---

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

---