עיניים של טוארג

חם. מאוד מאוד חם. אנחנו כבר באמצע אוקטובר והקיץ הזה פשוט מסרב להסתיים. המקום האחרון שהייתי רוצה להיות בו כרגע הוא מדבר סהרה. גם שם חם. מאוד. ואין צל. ואין מזגן. מה שכן יש שם זה קומץ אנשים מאוד מאוד נחושים.

הספר מתמקד במשפחה אחת מבני הטוארג ממדבר הסהרה, שהיו לוחמים אדירים בשנים עברו. משפחה זו מונה את אלמנתו, שני בניו וביתו של לוחם אגדי בשם גאסל סאיה (הספר בעצם ממשיך מהמקום שהספר הקודם, שנקרא "טוארג" מפסיק בו – למיטב ידיעתי הוא לא תורגם לעברית). גאסל סאיה האב מוצא את מותו על ידי חיילי המשמר של הנשיא עבדול אל-כביר – על גאסל כתוב "הוא נחקק בהיסטוריה כאשם העיקרי בכך שהדמוקרטיה מעולם לא הצליחה לתקוע יתד בארצו" (עמוד 7). כמובן שהמציאות קצת יותר מסובכת מזה, אבל אני יכולה להגיד לכם שמה שהדליק את כל הסיפור הוא שמישהו עבר על חוקי הכנסת האורחים של הטוארגים. העם הזה ידוע בהכנסת האורחים שלו והכבוד שלהם זה משהו מאוד חשוב, עד כדי כך שנלחמים עליו ומתים בעקבותיו (גברים…לכו תבינו). המשפחה נאלצת לארוז את מטלטליה ולעזוב. אנשים רבים רודפים אחריהם ומחפשים לפגוע בהם. והם נודדים ברחבי הסהרה, אחרי שברחו מכל מקום אפשרי. בסופו של דבר הם מתיישבים באיזור כמעט בלתי אפשרי למחיה (כאילו שיש דבר כזה "אזור אפשרי למחיה" במדבר שמגיע לחמישים מעלות ביום ואין בו טיפת צל ומיים) ומצליחים לחיות בשלווה עד שמגיע רכב ומערער את כל השלווה היחסית שחיו בה. הרכב הוא אחד הרכבים במירוץ הראלי-דקר שמתרחש כל שנה. המירוץ יוצא ממאוריטניה ומסתיים בקהיר. משתתפים בו רכבים, אופנועים ולעיתים גם משאיות שנוסעים למעלה מעשרת אלפים קילומטרים בשביל הכיף.
בדרך הם לעיתים רומסים כפרים, מלכלכים ובאופן כללי פוגעים בטבע ובשבטים שחיים שם. והכל בחסות פרסום מאסיבי של חברות סיגריות, אלכוהול ועוד הרבה מאפיינים מערביים – קיצר – מכונה משומנת היטב שפועלת על כסף. הרבה מאוד כסף. בגלל טעות במפות כמה רכבים מוצאים את עצמם בפתח ביתה של המשפחה.
אחד מהם מחליט לנצל לרעה את הכנסת האורחים שלהם, מתנהג לא יפה ובסוף עוד שופך שמן מנוע לתוך הבאר היחידה שלהם. מיותר להגיד שללא מיים בתנאים האלו אין שום אפשרות לחיות. המשפחה ההמומה מוצאת את עצמה במצב שבו היא צריכה לנדוד שוב למקום אחר, לחפור באר חדשה ולהספיק לעשות את כל זה לפני שייגמרו המיים שנשארו להם (נודדים עם גמלים, כן? גם הם צריכים לשתות משהו). כאן מתחיל מסע נקמה של המשפחה והבן הבכור בראשם (שירש את שם אביו הגיבור) כלפי אותו ארגון שנותן חסות לכל אותם נהגים שפוגעים במדבר ובכל מי שחי בו, חיות ואנשים כאחד. לטוארגים יש חוקים משלהם ויש עונשים משלהם, שאין להם דבר וחצי דבר עם החוקים המערביים, והם בסך הכל רוצים שאותו בחור ישלם על מה שעשה.

לפנינו ספר הרפתקאות כמיטב המסורת. חלקו, במיוחד בהתחלה, כתוב כמעין אגדת עם שעוברת מדור לדור וכאגדה הכתיבה נופלת בהתחלה להגזמות פה ושם והאדרה של הדמויות, אבל זה לא כל כך מפריע וככל שמתקדמים עם הקריאה זה הולך ופוחת.

זה ספר קלאסי לעשות עליו סרט סטייל אינדיאנה ג'ונס. יש מדבר, יש שבטים קדומים שלא מעניין אותם כסף ויוקרה ולא משנה כמה ינסו לדחוף להם את זה – לכסף אין שימוש במדבר ויש מערביים מפונקים ש"רק" רוצים קצת אדרנלין ולא מבינים מה רוצים מהם… יש כאן התנגשות מטורפת בין תרבויות והמודרניזציה מתוארת היטב בעמוד 47: "מכשירים מדהימים שמחוברים ללווינים מעשה ידי אדם וחגים גבוה מעל העננים, יכולים לקבוע באיזו נקודה נמצא כלי רכב במידת דיוק כזו שאפילו המנוסה מבין מורי הדרך הבדואים אינו מסוגל לה. מטוסים קלים שבירים למראה חוצים בתוך שעה מרחק שהוא מסוגל לחצות בשבוע, וכל מה שלמד מנסיונם של דורות על גבי דורות ניתן למצוא מרוכז בארבעה עמודים באחד מבין כל מאות אלפי הספרים שנמצאים בהישג ידו של כל נער אירופאי" – עצוב ונכון.

אני מאוד נהנתי מהספר. ייחלתי לצדק ושה"טובים" ינצחו. מתסכל לקרוא מהצד איך לפעמים אנחנו, בני האדם, "גוזרים קופון" על חשבון תרבויות "נחשלות" (תלוי בעיני המתבונן) שלא ממש רוצות להתקדם וטוב להן במקום שהן נמצאות בו. לא מעניין אותם החידושים שלנו ולא מעניין אותם שאנחנו מחפשים ריגושים על ידי נסיעה חסרת כל תכלית במדבר, שלא נותנת לנו כלום ורק פוגעת במשאבים הכי יקרים שלהם. כשקראתי איך אותו בחור התנהג פשוט התפוצצתי מכעס וכל מה שרציתי הוא שהוא רק ייפול לידיים שלהם ושיראו לו קצת דרך ארץ.

מדובר בספר חמוד וכייפי. לא ספר "גדול". הכתיבה קלילה, הפרקים קצרים והספר מהנה כספר הרפתקאות. יכול להתאים גם לחברה' היותר צעירים, לנוער למשל. בהחלט חביב.


דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש. חביב פלאאס.)


פינת העטיפה:

העטיפה מ-ה-מ-מ-ת לדעתי. התחלתי לקרוא את הספר רק בגלל העטיפה. העיצוב שייך לאמרי זרטל, יקיר הבלוג. הצבעים הם צבעי המדבר – שלל כתומים, צהובים ואדומים. אנחנו רואים מין דפוס של עיגולים עם נקודות בפנים, שאם מסתכלים עליהם הרבה זמן זה כואב בעיניים, וזה הזכיר לי את התופעה הזו שרואים במדבר או במקומות ממש חמים, כמו מעין אדים כאלה ושמרוב שמש כבר מתחילים לראות כל מיני דברים שלא קיימים. באמצע אנחנו רואים אימג' שיכול להיראות כמו פרח אבל הוא בעיקר מתייחס לשמש לדעתי ובמרכזה הגמל – כלי התחבורה העיקרי והיחידי של הטוארגים במדבר. בתוך הגמל יש דוגמאות אותנטיות מזרחיות. הכריכה יפייפיה לדעתי!


ציטוטים:

"המוות הוא קודם כל אישה, וככזה, קפריזי".

"הרע מכל במוות הוא שהיא בזה לאוהביה ולשונאיה במידה שווה.

הרע מכל במוות הוא שהיא רודפת אחר הנמלטים מפניה ונמלטת מפני הרודפים אותה.

הרע מכל במוות הוא ששום בן אנוש לעולם לא יצליח להבין את חוש ההומור שלה".

"אפשר לחיות עשיר או עני, בריא או חולה, חזק או חלש, אהוב או שנוא, אבל אי אפשר לחיות בלי כבוד," ענה המארח בנחישות. "ואפשר להיכנס לגן עדן עני, חולה, חלש וללא רעיות, כי שם שולט השפע וכל מה שאתה עשוי להיזקק לו יינתן לך. אבל אי אפשר להיכנס לגן עדן בלי כבוד. זה הדבר היחיד שאתה צריך להשיג בכוחות עצמך".

"ידוע שהמזל אינו נוהג להתרועע עם הישרים וההגונים," ענה אחיו. "אבל ידוע גם שהישרים וההגונים מסתופפים בסופו של דבר בחיקו של אללה. ומאמין אמיתי תמיד יעדיף את אללה כבעל בריתו מאשר את המזל ההפכפך, שזונח אותך אותך באותה מהירות שבה הוא פוקד אותך".

"הלוחם שטרוד בעומד לקרות אחרי הקרב, יפסיד בו. והנוע שטרוד בעתיד לקרות בסוף המסע, לעולם לא יגיע ליעדו".


2 תגובות על “עיניים של טוארג / אלברטו וסקז – פיגרואה

  1. נשמע כמו ספר מצויין – מלא אקשן, אקזוטי ונותן קצת מטעם הפשטות של פעם.
    רק שמדברייך עולה מין טון מגמתי ומטיף שלא בטוח שאני אוהב.
    כי אני קצת מכיר את המירוץ הזה, וידוע לי שיש הרבה כבוד למקומיים, למנהגיהם, לטריטוריות בהם הם עוברים. לכן זה מצטייר כמשהו שפוגם בספר. יש משהו בזה?

    לילה טוב

  2. [quote name="עופר D"]נשמע כמו ספר מצויין – מלא אקשן, אקזוטי ונותן קצת מטעם הפשטות של פעם.
    רק שמדברייך עולה מין טון מגמתי ומטיף שלא בטוח שאני אוהב.
    כי אני קצת מכיר את המירוץ הזה, וידוע לי שיש הרבה כבוד למקומיים, למנהגיהם, לטריטוריות בהם הם עוברים. לכן זה מצטייר כמשהו שפוגם בספר. יש משהו בזה?

    לילה טוב
    ♦[/quote]
    היי עופר,
    אני יכולה בהחלט להבין על מה אתה מדבר ב"טון מטיף". אני לא מכירה את המירוץ הזה אבל אני נגד הכללות באופן כללי. היו גם משתתפים במירוץ בספר שכיבדו את השבטים והתנהגו למופת. כמובן שיש כאלה ויש גם כאלה. כאן בסיפור מה שהצית את כל העיניין היה בחור אחד שהתנהג מתחת לכל ביקורת – וזה מספיק. זה מספיק בשביל שמשפחה שלמה תגיע למצב שהיא יכולה להתייבש למותת כי הוא הרעיל את המיים שלהם.
    לי, אישית, זה לא הפריע למרות שדי ברור שהמחבר הוא פרו-טוארגי לגמרי 🙂 יש לו אהבה לשבטים האלה ובדיוק כמו שצמחונים יטיפו נגד ציד – כאן הוא יותא קצת נגד המירוץ. שוב – אני לא בעד הכללות, אני בטוחה שיש גם כאלה וגם כאלה.
    🙂
    תודה על התגובה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *