סטונר הוא ספר שניגשתי אליו אך ורק כי שמעתי עליו ביקורות טובות. משהו בו לא משך אותי יותר מידי, לא יודעת למה. הציור על העטיפה יפה, אבל יבש משהו, גם התקציר בגב הכריכה היה נשמע נחמד אבל לא יותר מזה – לא משהו שיגרום לו להידחף בתור לפני ספרים אחרים, שנראים אקזוטיים הרבה יותר. אבל, כאמור, שמעתי הרבה דברים טובים והחלטתי לבדוק על מה ולמה המהומה. בשורה התחתונה – אני מאוד שמחה שזה קרה. זה ספר טוב ונהניתי ממנו ועכשיו אני צריכה לנסות להסביר לכם למה אהבתי אותו בכלל כי למען האמת, אין לי מושג…

הגיבור שלנו הוא ויליאם סטונר, בן למשפחה חקלאית בעלת משק. הוריו הם אנשים קשיי יום ואפשר להגיד שהוא גדל באמצע כלום. הוריו מחליטים לשלוח אותו לאוניברסיטת קולומביה על מנת שילמד חקלאות ויוכל לתרום כך למשק על ידי הבאת חידושים בתחום. במהלך הלימודים סטונר מתוודע לספרות ומבין שזו אהבתו האמיתית. הוא מסיים את הלימודים ונשאר באוניברסיטה כמרצה. באחד האירועים של הסגל הוא פוגש את אדית, בחורה קרה בלשון המעטה, אך הוא מעוניין בה ובסופו של דבר הם מתחתנים. מערכת היחסים שלהם יבשה ורחוקה מלהיות טובה. נולדת להם ילדה, אבל גם בחינוך שלה רואים את הפערים שבין סטונר לאישתו.

מבחינתו סטונר הוא סוג של אנטי גיבור. אין בו שום תכונה שעושה אותו מיוחד. גם לא ממש ברור אם החיים שלו הם הצלחה או כישלון. כעיקרון הוא השיג מה שהוא רצה בחיים – ללמוד וללמד את המקצוע שהוא אוהב, להתחתן עם האישה שהוא אוהב ולהביא לעולם ילדה – אבל הכל קצת עקום. העבודה זה לא בדיוק מה שהוא תכנן והנישואים הם לא בדיוק מה שהוא תכנן ועד שכבר הוא בנה מערכת טובה עם הבת שלו, אישתו באה עם הגחמות שלה ומחליטה לשנות סדרי עולם.

הסיפור נפרש על פני הרבה שנים ועל פניו לא קורה בו הרבה, המלחמות השונות מתחילות ומסתיימות ברקע והזמן חולף לו וסטונר קצת אדיש לכל זה. ועדיין – משהו משך אותי לקרוא עוד ועוד. יש משהו מעורר אמפתיה בסטונר עצמו וכל הזמן רק רציתי לחבק אותו ולודא שיהיה לו טוב. אפילו שאין כאן טלטלות רציניות בעלילה ולפעמים היא אפילו צפויה, משהו צבט לי את הלב כל הזמן. מצאתי את עצמי כועסת איתו, מתוסכלת איתו, לפעמים אפילו הרבה יותר ממנו. לפעמים רציתי לטלטל אותו מהאדישות הזו שהוא שרוי בה.

זה קטע שהספר הזה נכתב לפני כל כך הרבה זמן (יצא לראשונה ב-1965) ורק עכשיו זוכה לעדנה מחודשת. אבל זה הזכיר לי את ההתנהלות של סטונר עצמו – שאולי לא דוחף את עצמו מספיק קדימה ורק אחרי שהוא כבר לא נמצא מרגישים בחסרונו ומעריכים את מה שהיה.

הספר כתוב נהדר, אפשר להגיד שהשפה עצמה הרבה יותר עשירה מהעלילה והיא זו שתופסת את הקורא וגורמת לו להמשיך לקרוא על אף העלילה הכמעט אגבית.

אני ממליצה על הספר, אהבתי אותו מאוד אבל אני פשוט לא יודעת למה… כנראה שהפעם פשוט תצטרכו לסמוך עלי

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור על העטיפה הוא פרט מתוך Thomas Eakins, The Thinker (1900). הציור עצמו מאוד יפה וכמה פחות או יותר דמיינתי את סטונר עצמו. בסך הכל מדובר בעטיפה די סולידית ויבשה, שתואמת להפליא את דמותו של סטונר ובכלל, את כל העיניין של דמות אגבית עם עלילה אגבית – אז יש לנו גם עטיפה אגבית. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם ורוצו לקרוא.

ציטוטים:

"בזמן שעבד על החדר שאט אט לבש צורה, הבין שבמשך שנים רבות, אף שלא היה מודע לכך, הייתה אי – שם בתוכו תמונה חתומה, כמו סוד נכלם – לכאורה תמונת מקום, אך בעצם תמונת עצמו. לפיכך כשעבד על חדר העבודה שלו ניסה למעשה להגדיר את עצמו. כששייף את הלוחות הישנים לכוננית וראה איך חספוס פני השטח נעלם והשכבה האכולה האפורה מתקלפת עד העץ הבסיסי ולבסוף עד הטוהר העשיר של המארג והמרקם – כששיפץ את הרהיטים וסידר אותם בחדרו, למעשה עיצב אט אט את עצמו, החדיר מעין סדר בעצמו והפך את עצמו לאפשרי".

"בשנתו הארבעים ושלוש למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו; שהאדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף\ ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר".

"בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר מזל יכול למצוא את דרכו אליו; של דת כוזבת, שיש להביט בו באי אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב".

"הוא התמסר בתשוקה, בדרכים שונות ומשונות, לכל רגע ורגע בחייו, ואולי עשה זאת באופן שלם ביותר דווקא כשלא היה מודע לכך שהוא עושה זאת. לא הייתה זו תשוקה רוחנית וגם לא תשוקת בשרים; אלא כוח שכלל את שניהם, כאילו אינם אלא החומר של האהבה – היסוד המסוים שממנה קורצה. כוח שאמר בפשטות, לאישה או לשיר: תראו! אני חי".

הפוסט סטונר / ג'ון ויליאמס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אייליש לייסי היא ילדה טובה שגרה עם אימה ואחותה רוז בעיירה קטנה שנקראת אניסקורתי באירלנד (אחרי חיפוש קצר ברשת מסתבר שזו עיר הולדתו של טובין). אביה נפטר ואחיה הגדולים עברו ללונדון כדי לעבוד כי אפשרויות התעסוקה בעיירה הן מצומצמות מאוד. אפילו לאייליש, שלומדת הנהלת חשבונות, קשה למצוא משרה ראויה. באופן זמני היא עובדת בחנות המכולת של מיס קלי הסנובית, פשוט כי לא מצאה משהו אחר.

אייליש נושאת את עיניה אל רוז כל הזמן – יש לה עבודה מסודרת ומכניסה במפעל, היא נראית טוב ותמיד לבושה לפי צו האופנה. לרגע אפשר לחשוב שאולי רוז היא-היא הגיבורה כאן. כך יוצא שאייליש היא סוג של גיבורה שהיא אנטי-גיבורה. היא בחורה פשוטה, צייתנית ותמימה מאוד. לכן ברגע שרוז מסדרת לה הזדמנות לעבודה בברוקלין שבניו יורק היא אפילו לא חושבת לסרב. זה ברור לגמרי שהיא נוסעת. היא חייבת לנסוע. בכל העיניין הלוגיסטי עוזר להן כומר, האב פלאד, שעומד בראש הקהילה שם. הוא מתחייב לדאוג לה לעבודה, למגורים ולכל מה שתצטרך. וכך היה.

היא מגיעה לברוקלין אחרי הפלגה נוראית בים סוער ומתחילה לעבוד בכל בו כמוכרת. בינתיים מסדר לה הכומר לימודי ערב בהנהלת חשבונות, שאם תסיים אותם על הצד הטוב תוכל להבטיח לעצמה משרה טובה יותר באותו הכל בו, כמנהלת חשבונות. היא גרה במוטל של גברת קיהו האירית יחד עם כמה בנות קשקשניות. היא מכירה את טוני, בחור איטלקי, ונרקמת בינהם לאט לאט (לאט מידי יש לציין…) מערכת יחסים. משבר במשפחה מאלץ אותה לחזור לביקור בבית. זהו הביקור הראשון מאז הגיעה לניו יורק והיא חוששת. אני אמנע מלתת פרטים נוספים מחשש לספוילרים אך כן אומר שכצפוי אייליש תמצא את עצמה עומדת בפני החלטות גורליות.

זה ספר שנקרא בקלילות. הוא מחולק לארבעה חלקים שבתוכם אין פרקים. ת'כלס – לא קורה בו יותר מידי. אפשר בהחלט להגיד שהוא נע לו בעצלתיים, אבל עדיין משך אותי להמשיך ולקרוא. יש באייליש משהו שגרם לי לרצות לחבק אותה כל הזמן. לדאוג לה שתסתדר. שיהיה לה חם בחורף הניו יורקי, שיהיה לך קריר בחום הלוהט, שתסתדר בעבודה, שתצליח בלימודים.

טובין מצליח להעביר יפה את התקופתיות של ברוקלין ושל אירלנד. הוא גם משבץ פה ושם אירועים היסטוריים על מנת ש"נרגיש" את התקופה. למשל, תוך כדי עבודה של אייליש בכל בו, מאפשרים לנשים צבעוניות לקנות שם. הם מקצים להן דוכן מיוחד עם גרביונים (זה המוצר הכי שוס בתקופה ההיא מסתבר) בצבעים שהן אוהבות. אייליש מוצבת בדוכן הזה. מתואר איך כל העובדים בחנות נכנסים לדריכות מסויימת כשאותן נשים נכנסות ואת הדיון העירני שזה מעלה בארוחת הערב עם הבנות בביתה של גברת קיהו.

זה ספר חביב מאוד, לא משהו *גדול* אבל בהחלט נהניתי ממנו. לפעמים בתקופה שקורה בה כל כך הרבה (מחאות אוהלים, מטח גראדים על אשדוד ואשקלון, ירי על אוטובוס ליד אילת והתפרעויות בעולם) כל מה שאנחנו רוצים זה קצת לנוח מכל הבלגן ולקחת ליד ספר קליל, תמים ונחמד שיעביר את הימים בסבבה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עריכה – הכריכה בפוסט היא הכריכה העדכנית לאחר שנעשה סרט בהשראת הספר.

זו הכריכה המקורית שעלילה כתבתי:

אני קצת מבולבלת מהעטיפה הזו. כשלקחתי את הספר ליד והסתכלתי על התמונה והשם של הספר זה ישר זרק אותי לקהילה היהודית – גם "ברוקלין" וגם בחורות עם מטפחות על הראש… אבל נראה לי שהכוונה הייתה לאוכלוסיה של מהגרים, זה בהחלט מתאים גם להגדרה הזו. אולי מתוקף היותי יהודיה זה ישר "זורק" אותי לשם…בכל מקרה האימג' מאוד מאפיין את התקופה של שנות ה-50. לתמונה קוראים "נערות אוכלות צ'יפס" – אין שום התייחסות למקום או למוצא שלהן, אבל לאכול צ'יפס ברחוב זה מאוד אמריקאי. 

ציטוטים:

"גברת קיהו תהתה באזניהם של השניים האחרים אם כדאי לה לקנות טלוויזיה שתארח לה לחברה בערבים. היא חוששת, כך אמרה, שאולי ההמצאה הזאת תיעלם מין העולם בתוך זמן קצר והיא תיתקע עם המכשיר. טוני והאב פלאד יעצו לה לקנות מקלט טלויזיה, אך בעקבות זאת רק המשיכה ואמרה שאין שום ערובה לכך שימשיכו ליצור תכניות ולכן היא חושבת שלא כדאי לה להסתכן".

הפוסט ברוקלין / קולם טובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.