איפה נגמרת האחריות ההורית ומתחילה האחריות של הילדים? עד מתי אנחנו צריכים להמשיך לפמפם להם את הערכים שאנחנו רוצים שה יגדלו על פיהם. האם זה תקין שנלמד אותם כבוד לנשים, ואז כשתעקוף אתכם מישהי בכביש תצעקו לה "יא בהמה, מי נתן לך רישיון?" או לאחד שעקף וקילל "חכה, חכה אני אז**ן אותך". איזה מסר זה מעביר?.

ואחרי כל זה – עד מתי נעמוד מאחוריהם אם הם, חס וחלילה, יואשמו במשהו? נאמין להם? נאמין למתלוננים? כשהילד חוזר בפעם הראשונה מהגן וטוען שילד אחר הרביץ לו בלי סיבה – למי אתם מאמינים? ברור שדבר ראשון תקפצו להגן על הילד שלכם. כמה מכם באמת עוצרים לבדוק מה הייתה הסיטואציה? מה קדם לזה? כמה מאיתנו באמת יורדים לשורש העיניין?. הלא "זה רק גן" ו"ככה זה בנים".
לפני כמה שנים, במסגרת התכתבות במיילים בעבודה, מישהו ענה לי "תזיזי את התחת הקטן שלך ותתחילי לספק (את הלקוחות)". הבן של הבחור החמוד הזה התגייס לא מזמן. איזה מוסר אתם חושבים שהוא קיבל מאבא שלו?.

יש לי ילד בן שמונה וחצי וילדה בת 11 חודשים. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להקנות להם את הערכים שאני רוצה שיהיו להם. ועדיין, הפחד מהסיכוי שהם יגדלו וימצאו את עצמם בתוך כזו פרשייה משתק אותי. עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? בטח בגילאים המבוגרים יותר, שבו הם מפסיקים לספר לנו דברים כי אנחנו "לא מבינים כלום", או שהם מתביישים כי נפלו קורבן למשהו מביש.

אז הסתובבתי עם בחילה וכאבי בטן. חרדות מכאן ועד לקפריסין ובחזרה דרך תאילנד. כשאני מנסה לברוח למציאות אחרת אני קוראת. הפעם בחרתי דווקא לצלול עוד יותר לנושא כי כל עוד נמשיך להזדעזע – אולי אולי נעשה משהו. אני לא רוצה לברוח מזה. אני לא רוצה שסיפור אחר יסיח את דעתי. אני רוצה לזכור להמשיך לחנך את הילדים שלי לערכים שאני גדלתי עליהם. נזכרתי שלפני כמה שנים קניתי את הספר "ארוחת הערב" של הרמן קוך. כנראה שבתת מודע הדחקתי את העיניין, כי עד עכשיו לא קראתי אותו. אז עכשיו זה הזמן.

פאול לומן ואישתו קלייר נפגשים עם אחיו סרג' ואישתו בבט לארוחת ערב. אחיו של פאול הוא פוליטיקאי שמתמודד בין היתר לראשות הממשלה, על כל המשתמע מכך. נראה שפאול ואישתו לא ששים ללכת לארוחה הזו ובכלל נראה שלפאול יש הרבה מירמור כלפי אחיו, כנראה גם הרבה קינאה. הם צריכים לדבר על הילדים. לפאול יש ילד אחד בן 15 בשם מישל ולסרג' בן באותו גיל בערך בשם ריק ועוד בן מאומץ בשם בו. הילדים חברים. הארוחה מתקדמת, עם תיאור של המנות וכל אוירת המסעדה הפלצנית שהרביעייה יושבת בה.

בין לבין הפרקים זזים קדימה ואחורה בזמן ואנחנו מגלים שהילדים היו מעורבים במשהו לא טוב. ממש לא טוב. אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע, לפחות חלק. איפה היו ניצנים לתקריות אלימות גם אצל ההורים, שהילדים היו עדים להן. יש לא מעט טוויסטים בסיפור. מצאתי את עצמי מתעבת את אחיו של פאול רק כי ככה פאול הציג אותו. מסתבר שפאול בעצמו לא טלית שכולה תכלת. הכל שאלה של השקפה, מסתבר. ומודעות.

מעבר לעיניין החינוך, עולה פה גם שאלת השאלות – כמה רחוק תלכו על מנת להגן על הילדים שלכם? מה הדבר "הנכון" לעשות במקרה כזה? למי מאמינים? זה משנה מי גרר את מי?.

אני לא רוצה להרוס לכם וליפול לספויילרים ולכן אני לא מספרת יותר מידי. יכולה רק להגיד שזה ספר חשוב. זה הספר הראשון של הרמן קוך שאני קוראת והבנתי שהמוטיב חוזר על עצמו (הורים שמגינים על הילדים שלהם). יכול להיות שאם הייתי קוראת עוד ספרים שלו אז הייתי מרגישה שונה ושזו רק חזרה של "עוד מאותו הדבר", אבל בגלל שזה הראשון – הזדעזעתי. תחברו לזה את החדשות של הזמן האחרון ותקבלו תמונה מטרידה מאוד.

סיימתי את הספר ביומיים. הפרקים קצרים וזורמים ולא יכולתי להניח אותו מהיד. אני כבר כמה ימים אחרי והוא ממשיך ללוות אותי.

תעשו טובה – תקראו. ותעשו חשבון נפש עם עצמכם ותחשבו טוב טוב מה אתם מעבירים לילדים שלכם ואיזה מין אנשים הייתם רוצים שהם יגדלו להיות. ותתנהגו בהתאם, גם אם אתם חושבים שהם לא רואים. הם רואים הכל.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אולי הייתה יורדת קואלה אם הייתי מרגישה שהסופר חוזר על עצמו)

פינת העטיפה:

על פניו העטיפה די טריוויאלית, אבל אני אוהבת אותה. יש בה משהו מסתורי. נכון, רואים שני אנשים יושבים אחד מול השני. את השולחן לא רואים וגם את הדמויות עצמן לא רואים, אלא רק את הרגליים. שפת הגוף גם היא מאוד נראית לעין – זה לא נראה נינוח, לפחות לא הצד הגברי. בחלק העליון רואים נברשת ענקית וזה מתאים לתיאור של המסעדה הפלצנית שבה יושבים הזוגות. אני אוהבת את העובדה ש"רק הנסתר על הגלוי" בכריכה.

ציטוטים:

"אם הייתי צריך להגדיר אושר, הייתי מנסח זאת כך: האושר די לו בעצמו, הוא אינו זקוק לעדים. או כפי שכתב טולסטוי במשפט הפתיחה של "אנה קארנינה", "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." והייתי רק מוסיף ואומר שהמשפחות האומללות – ובעיקר הזוגות האומללים – לעולם אינם מסוגלים להסתדר לבדם. הם זקוקים לעדים, וכל המרבה הרי זה משובח. האומללות עסוקה בחיפוש מתמיד אחר חברה. האומללות אינה סובלת את הדממה, ובייחוד לא את השתיקות המעיקות שמשתררות כשהיא נותרת לבדה."

הפוסט ארוחת הערב / הרמן קוך הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עם נתוני הפתיחה האלה אבי מתחילה לחקור רצח שבוצע בכנסייה נטושה. עם הזמן מתגלות עוד גופות ואבי מבינה שהיא מתמודד עם רוצח סדרתי. כל הרציחות מאופיינות באלימות משוגעת ובכל זירת רצח מופיע קוף צעצוע. תושבי המחוז מתפקדים כקהילה שסגורה בתוך עצמה ולא ממש מעוניינים לעזור, במיוחד לא לאבי.

אבי תצטרך לחפור ולהרחיק לכל מיני מקומות על מנת להגיע לשורש הרוע המניע את הרוצח. גם בתור עברהּ שלה והשדים הרודפים אותה. היא בעצמה עוברת מעין תהליך בספר. היא לומדת על מי היא יכולה לסמוך ועל מי לא ואפילו פרטים מעניינים לגבי העבר שלה.

פה זה המקום לציין שזה לא ספר לבעלי קיבה רגישה. עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר על רוצח סדרתי כל כך אלים. הגופות מושחתות בכל מיני דרכים יצירתיות והכל כתוב בפרטי פרטים. מי שאלימות מהסוג הזה קשה לו – שיוותר על הספר. אי אפשר להבין את הפרט הזה מגב הספר, אז ראו הוזהרתם.

דרך הסיפור לומדים על ההיסטוריה של המחוז, הקשורה באופן ישיר לכל מיני ארגונים אירים כדוגמת הקלאן נה גאל והצבא האירי הרפובליקני – IRA. מעניין לקרוא על חייהם על מהגרים, שהגיעו לארצות הברית, "נהנו" מכל מה שארץ האפשרויות נתנה להם, אבל עדיין נשארו נאמנים בנפשם למולדת האירית.

אני נהניתי מהספר (עד כמה שאפשר להנות מרוצח קר, מנוכר וסאדיסט). קראתי אותו תוך כמה ימים והמתח נשמר לכל אורכו. כמו כן, הפרקים קצרים ותסמונת ה"רק עוד פרק אחד ודי" השאירה אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה.

"במחוז, אם אדם אהוב מת מוות טבעי, קיבלת אוכל חם ורגשי השתתפות. אם הוא נרצח בידי אדם לא ידוע, אפשר היה לצפות לחודשים של מלוא תשומת הלב. הילדים יוזמנו כל יום אחר הצהריים לבתים שונים. ארוחות יבושלו ויוגשו בסביבות ארבע (אנשים במחוז אכלו ארוחת ערב מוקדמת, תזמון שנשאר עווד משעת סיום  העבודה במפעלי הפלדה). חבר או חברה יקפצו לביקור ויחזיקו לך את היד, חלל האויר בקומה למטה יבושם במטהר אויר, והחדר ימורק עד לרמת החריצים שבין המרצפות. אם שלחת לשלם חשבונות, ידיים יסרקו את הדואר וישלמו את אלה שהגיע זמן הפירעון שלהם בהמחאות מפנקס הצ'קים שלך או מזה שלהם בלי לחשוב פעמיים" (עמוד 58-59).

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש. אני תמיד מסתבכת בתוך העלילות הפוליטיות האלה.)

פינת העטיפה:

הכריכה כולה בגוונים של אפור, שחור ואדום.

פה הייתי מאוכזבת. שלא תבינו אותי לא נכון – הצילום עצמו יפייפה, אבל בחירה קצת פשטנית שלא עושה חסד עם הספר לדעתי. למה? קודם כל, הוא לא משקף בכלל את הספר. אי אפשר להבין שמדובר בספר מתח שכולל מרדף מרתק אחרי רוצח סדרתי, או את הקשר לאירלנד או לבאפלו. זה קצת נראה כמו אחת העטיפות של ספר שמשתייך לרומן אפל אירוטי סטייל "חמישים גוונים". לא שזה רע, כן? אבל זה הווייב הכללי שהעטיפה משדרת ולדעתי זה חבל. מי שאוהב ספרי מתח ומחפש אותם בחנויות הספרים, לא ירים את הספר הזה. חיפשתי ברשת את העטיפה המקורית ומצאתי אותה בחנות ספרים אינטרנטית שאני אוהבת – כאן. לדעתי העטיפה הזו הרבה יותר מתאימה ומעבירה את אווירת הספר.
עוד דבר – שם הסופר באדום והוא הדבר הכי בולט בכריכה. זה משהו שמאפיין בדרך כלל כריכות שבהן הסופר מאוד מוכר ועצם הבלטת השם עוזרת במכירות. אני, אישית, לא הכרתי את הסופר כך שזה לא עשה לי שום דבר. יכול להיות שמי שקורא הרבה מתח מזהה את השם ואז זה עושה את העבודה. לכל אלה שלא – קצת פחות.

הפוסט אירית שחורה / סטיבן טלטי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.