אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב על הספר הזה. ואני חוששת שזו הולכת להיות סקירה ארוכה כי אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד ולספר לכם על הספר הזה. אז לאלו מבינכם שאין סבלנות וכוח לקרוא עד הסוף אומר את השורה התחתונה – לדעתי זה ספר מצוין. הרבה זמן ספר לא "נכנס לי ללב" כמו שהספר הזה עשה ואני אפילו לא יודעת למה. זה לא שיש כאן איזו דמות שאני יכולה להזדהות איתה ממש (להיפך), וזה אפילו לא קורה במקום שמזכיר ולו קצת את ישראל (צרפת ואירלנד). אבל עובדה. זה קרה. זה הספר הראשון שאני קוראת של וולבק (אני מקווה לתקן את העיניין בקרוב ולבדוק את כל הארבעה הקודמים) ומה אני אגיד לכם? התאהבתי.

ז'ד הוא אמן שגר בפריז. אבא שלו גידל אותו לבד אחרי שאימו התאבדה כמה ימים לפני יום הולדתו השביעי. רוב הזמן אביו בכלל לא היה בבית, הוא היה עסוק בלעשות לעצמו הון בעבודה קשה כאדריכל (והצליח בזה לא רע). ז'ד התחיל לצייר פרחים בגיל צעיר. מאוחר יותר, בבגרותו, זנח את הציור ועבר לצילום (הוא גילה במחסן של סבו שהיה צלם, מצלמה בפורמט גדול). הוא החל לתעד אובייקטים תעשייתיים כמו אקדחים, יומנים ומזלגות.

אביו, שכנראה הרגיש רגשות אשמה על עצם העובדה שהוא אינו בבית בכלל וטס הרבה לחול, שלח את ז'ד לפנימייה וכך שנות התבגרותו עברו עליו בבדידות בפנימייה, בקריאת ספרים.

הוא למד בבוזאר (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות שבפריז(והתחיל להתעסק עם צילומי מפות של מישלן. משהו במפות ריתק אותו והוא יצר אימג'ים עם המפות וצילומים שלו משולבים יחדיו. במהלך תערוכה קבוצתית שבה השתתף בזמן הלימודים הוא פגש את אולגה – יפייפיה שעבדה באגף התקשורת של מישלן והציעה לו שיתוף פעולה עם החברה בעקבות העבודות. התמונות הופכות להצלחה וכך גם היחסים עם אולגה.

אחרי ההצלחה של המפות מחליט ז'ד לנטוש את הצילום וחוזר לאהבתו הראשונה – ציור. עברו כבר עשר שנים מאז אותה תערוכת המפות והוא יוצר סדרה שבה הוא מצייר דיוקנאות של אנשים במקום העבודה שלהם. כשהתערוכה מתקרבת הגלריסט של ז'ד מציע לו לפנות לסופר שיכתוב לו את הטקסט לקטלוג התערוכה. ז'ד מסכים. הסופר הזה הוא מישל וולבק.

אני לא מכירה את וולבק והאמת שגם לא יצא לי לקרוא עליו הרבה אז אין לי מושג אם יש קשר בין איך שהוא מתאר את עצמו בספר לאיך שהוא במציאות, אבל אני די בטוחה שיש כאן הקצנה מסוימת. הפגישה של ז'ד עם וולבק שיעשעה אותי מאוד. בכלל – וולבק עושה רושם של מישהו שהייתי רוצה לפגוש (לפחות לפי שמתואר בספר) – הוא ציני, משעשע ובעל הומור שחור. הוא גם שתיין, מתבודד ולא מטפל בגינה שלו.

לא רק אני, גם ז'ד מוקסם מוולבק ומציע לצייר אותו. וולבק מסכים והציור הזה הופך למרכזי מאוד בתערוכה שתהפוך את ז'ד לאיש עשיר מאוד.

חשבתם שפה זה נגמר? לא ולא! אלו שני חלקים בספר ויש עוד חלק שלישי, שעליו לא אספר כדי לא להרוס. אני רק יכולה להגיד שכל הסיפור מקבל פתאום תפנית אחרת לגמרי, מאוד מאוד מפתיעה, בעלת אלמנטים של סיפור מתח בלשי.

אז זה סיפור המסגרת. אבל יש כאן כל כך הרבה מעבר. לכל העסק יש ניחוח צרפתי כמו קוראסון מלא שומן טראנס שמריח מעולה. יש הרבה תיאורים מקסימים של פריז. ולפעמים נראה כאילו וולבק כותב בצורה אסוציאטיבית – למשל הוא מספר על דמות מסוימת ואז כותב שיש לה כלב ואז במשך שניים – שלושה עמודים מתאר את הכלב ואת כל תולדותיו. יש גם הרבה כניסה לפרטים, שהבנתי שמאפיינת את וולבק. לפעמים זה מעניין יותר ולפעמים פחות. לדוגמא – בין עמוד 157 לעמוד 162 יש המון פרטים שקשורים באדריכלות, ממש סקירה של כל מיני זרמים ושמות בתחום. כל זה נעשה תוך כדי שיחה של ז'ד עם אביו שהיה אדריכל. בעיקרון – זה היה סוג של סיפור חייו של אביו, אבל בדרך הלכתי קצת לאיבוד. התיאורים שלו כל כך מפורטים שלעיתים זה אפילו נשמע כמו פרסומת (למשל כשהוא מתאר את מכונית האאודי שהוא נוסע בה). מה שעוד מעניין היא ההתייחסות לוולבק עצמו. לעיתים הוא קורה לו רק "וולבק" ולעיתים על פי שמות הספרים שכתב – "מחבר החלקיקים האלמנטרים" וכו'. יש נגיעה בהרבה סוגים של מערכות יחסים – בין ז'ד לאביו, בין ז'ד לאולגה ושאר הנשים בחייו, בין ז'ד לגלריסט שלו – הכל מטופל מצד אחד בכפפות משי ומצד שני "בפרצוף". בהרבה מקומות הכתיבה משעשעת וצינית, מה שמאוד מדבר אלי.

לסיכום – הספר שאב אותי לגמרי. הפרקים לא ארוכים והשפה מדהימה. פשוט הרגשתי שהוא נכנס לי ללב, לא יודעת למה. הוא עשה לי משהו. והרבה זמן ספר לא עשה לי את זה ככה.

אז כן, מומלץ מומלץ מומלץ ויפה שעה אחת קודם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כאן צריכה סקירה משל עצמה לדעתי. היא יפייפיה ומעוררת מחשבה. אנחנו רואים עבודה שנקראת "דרוקסלנד" של מיכאל דרוקס מתוך סדרה שקוראים לה "גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)". על פניו זו כאילו בחירה מתבקשת כי לספר קוראים המפה והטריטוריה והתערוכה שהקנתה לז'ד שם עולמי היא תערוכת המפות – והאימג' כאן הוא מעין מפה טופוגרפית של פנים, עם כל המאפיינים של מפה – החלקים הגבוהים ביותר (כמו המצח והאף) צבועים בגוונים כהים יותר ויש גם מקרא וקנה מידה. על פני ה"פנים" האלו יש מילים שאמורות לייצג מקומות, כמו במפה, אבל כשמתקרבים וקוראים אותם מגלים דברים ממש מעניינים כמו שמות של אנשים, מקומות, רגשות ודברים כמו "כסף", "סקס" ו-"סטטוס". כל פעם שניגשתי לספר כדי לקרוא התעכבתי על העטיפה וכל פעם מצאתי דברים חדשים. עיניין אותי לחפש את העטיפות השונות שעשו בעולם לספר ומצאתי רק את זו הצרפתית שהיא משעממת עד כדי פיהוק ונראית בכלל כמו ספר לימוד. לא ברור איך יכול להיות כזה פער בין שתי עטיפות של אותו הספר. בקיצור – בחירה מצוינת לעטיפה. חבל שאין כפתור "לייק".

ציטוטים:

"היא די השתנתה," אמר ז'ד. במישור האישי לפחות. מבחינה מקצועית, לעומת זאת, היא נשארה אותו דבר. מרשים לראות איך אנשים חוצים את חייהם לשני חלקים שאין ביניהם שום קשר, שלא משתלבים בשום אופן. אני חושב שזה מדהים שהם מצליחים בזה כל כך".

"קולם של אנשים אינו משתנה לעולם, בדומה למבע של מבטם. בתוך המפולת הפיזית הכללית שבה מסתבכת הזיקנה, מעידים הקול והמבט באופן חד משמעי על התמדתם המכאיבה של האופי, השאיפות, התשוקות, כל מה שמרכיב אישיות של בן אדם".

"ההזדקנות, בייחוד הזדקנות חיצונית, איננה תהליך רציף כלל, נכון יותר לתאר את החיים כשורה של מישורים המופרדים זה מזה בצניחות חדות. כשאנחנו פוגשים מישהו שלא ראינו הרבה שנים, נדמה לנו לפעמים ש'קפצה עליו זיקנה'; פעמים אחרות, לעומת זאת, נדמה לנו שהוא לא השתנה. תחושה מתעתעת – ההידרדרות, סמויה מין העין, מפלסת לה דרך קודם בתוככי האורגניזם, ואז מתפרצת החוצה לאור היום"

"המיניות היא משהו שביר, קשה להיכנס אליה, כל כך קל לצאת ממנה".

"…קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת, הוא אמר לעצמו, אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מדי מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו כמה חודשים אבל הוא קורה רק פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי, אין עוד מקום להתלהבות, להבטחה ולאמונה, יש רק השלמה מפויסת, רחמים הדדיים ונוגים, התחושה סרת הטעם והמדויקת שמשהו היה יכול לקרות, שנהגת בנבזות במתנה שנתנו לך".

הפוסט המפה והטריטוריה / מישל וולבק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.