כולנו נמצאים במרוץ בלתי פוסק סביב עשייה. אנחנו רוצים להשיג דברים, להגיע לאנשהו. ולפעמים אנחנו שוכחים לעצור רגע ולהתרפק דווקא על העבר, כשהדברים היו פשוטים יותר. אולי לשבת על ספסל בלי לעשות כלום ולהתפעל מהטבע. פשוט להיעצר ולשאול את עצמנו אם זה מה שרצינו, אם ככה תכננו את החיים שלנו או אם אנחנו בכלל אוהבים את מה שאנחנו עושים היום. זה מה שקרה לי עם 'בית קפה ליד הים'. וזה גם מה שקרה לפלורה, בלי שממש התכוונה.

קראו עוד… "בית קפה ליד הים / ג'ני קולגן"

כשראיתי את הספר לראשונה הוא יצר אצלי אנטגוניזם, השם שלו– איך לאהוב את בתך – למה שמישהו יגיד לי איך לאהוב את הבת שלי? למה זה בכלל עניינו של מישהו? אני אחליט איך אני רוצה וצריכה לאהוב אותה. רק אחרי שעקפתי את היבלות והטריגרים ששם כזה כנראה לוחץ עליהם, ראיתי שכתוב "רומן" וקראתי את גב הספר. ואז התחלתי לדפדף בספר עצמו וראיתי שהפרקים ממש קצרים, חלקם אפילו פחות מעמוד אחד, וזה משך אותי לקרוא 'רק קצת'. מפה לשם – נשאבתי. בשורה התחתונה – הטריגרים האלה שנלחצו לי בהתחלה? הם נלחצו עוד הרבה פעמים במהלך הקריאה. וזה נאמר לטובה.

קראו עוד… "איך לאהוב את בתך / הילה בלום"

תכננתי לקרוא את הספר הזה באנגלית. קראתי עליו המלצה לפני כמה חודשים, הכנסתי אותו לרשימה שלי, אפילו הורדתי לעצמי סאמפל שלו באמזון. ואז באה הוצאת תכלת, תרגמה את הספר וקיצרה לי את העניינים.

תוסיפו את זה לעובדה שהייתי אחרי כמה ספרים לא פשוטים יחסית מבחינת התוכן (הילדות האבודות של פריז, מאחורי עיניה, האלטרואיסטים) ורציתי לנוח קצת ממלחמות, זוגיות רעילה ומשפחות לא מתפקדות. אז הספר הזה בא לי בול בזמן.

קראו עוד… "מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן"

רומנים היסטוריים הפכו חביבים עלי במיוחד בזמן האחרון ולכן המשפט הראשון בתקציר תפס אותי מיד – "סיפור יוצא דופן על חברות ואומץ של שלוש נשים שהיו חלק מרשת של סוכנות חשאיות בזמן מלחמת העולם השנייה". נשים חזקות? סוכנים חשאיים? מלחמת העולם השנייה? כן בבקשה.

קראו עוד… "הילדות האבודות של פריז / פאם ג'נוף"

לפני שבוע עלתה סדרה חדשה בנטפליקס (תכירו – אויב מס' 1 של קריאת ספרים), אשר מבוססת על הספר 'מאחורי עיניה' של שרה פינבורו. בדיוק לפני כמה שבועות קראתי את הספר כי חברה המליצה לי עליו, ואז עוד לא ידעתי שאו טו טו עולה סדרה. אפילו לא הספקתי לכתוב לכם את דעתי עליו. עכשיו אין לי הרבה ברירה. על הסדרה אני לא יכולה לספר לכם הרבה, כי צפיתי רק בפרק אחד, אבל לפי התגובות ברשת – כצפוי, הספר מוצלח יותר ולשם כך התכנסנו

קראו עוד… "מאחורי עיניה / שרה פינבורו"

כשהספר הזה רק הגיע אלי, במעטפה קטנה, הוצאתי אותו וצחקתי. קודם כי הוא הגיע מהוצאה שנקראת 'מקום לשירה' וחשבתי שאכן מדובר בספר שירה, אחר כך כי הוא כל כך קטן וחשבתי שאסיים אותו בשעה ואז הכריכה תפסה אותי, הפכתי את הספרון והבנתי שמדובר בנובלת מתח ומסתורין משנת 1855. התחלתי לקרוא אותו כמעט מיד.

קראו עוד… "אשת החלום / וילקי קולינס"

יש לי משיכה לא ברורה לספרים על משפחות לא מתפקדות. אני לא באמת יודעת למה, אולי זה משמח אותי להבין כל פעם מחדש כמה אנחנו 'נורמלים' ואולי זה יצר המציצנות שצץ בכל פעם שאני קוראת על סצינות הזויות אשר מתרחשות בסלון ביתם של משפחות כאלה. כך או כך, שמתי לב שקראתי הרבה ספרים כאלה – המבוגרים, ארוחת הערב, עניינים אנושים ואלו רק חלק שאני זוכרת כרגע.

קראו עוד… "האלטרואיסטים / אנדרו רידקר"

לספר הזה הגעתי לגמרי במקרה. לא שמעתי עליו כשיצא ולא הכרתי אותו עד שבפגישת עבודה המליצו לי עליו (למען הגילוי הנאות – המליצה עליו לא אחרת מאשר אבישג ניר, המולי"ת של הוצאת אריה ניר, אבל אנחנו אובייקטיבים!). עברו עוד כמה חודשים עד שנתקלתי בו שוב והחלטתי לקרוא. לא ידעתי למה לצפות. היה ברור שיש ממד פנטסטי לסיפור ויחד עם זאת בתקציר מוזכרת מלחמת העולם הראשונה, אירוע לא פנטסטי בעליל. אז איך חנות צעצועים שמתעוררת לחיים מתקשרת למלחמת העולם (ואפילו לא רק אחת)?.

קראו עוד… "אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל"

אני חושבת שלא יכולתי לעשות מעבר חד יותר מ"בנות הלילך" ל"מה המספר שלך?" הייתי צריכה ספר קליל (אבל באמת קליל הפעם!), שאני לא אצטרך לחשוב בו יותר מידי ושיעביר לי כמה שעות בכיף. לפני שנה קראתי את "אפשר לגלות לך סוד?" של סופי קינסלה ואמרתי לעצמי שאם הספר הזה דומה בקצת לקודם – זה בדיוק מה שאני צריכה.

קראו עוד… "מה המספר שלך? / סופי קינסלה"

לרוב אני לא קוראת ספרים שמתרחשים בשואה. קשה לי עם זה. אני נכדה לניצולי שואה והייתה תקופה שבכל יום השואה הייתי דבוקה לטלוויזיה ורואה מלא סרטים, היה לי חשוב לדעת כל מה שאפשר (סבא וסבתא מיעטו לדבר וזו הייתה הדרך שלי לנסות להבין מה עברו), אבל מאז שהפכתי לאמא זה נהיה מאוד קשה והורדתי מינונים. בספרים – אני יכולה לספור על כף יד אחת את ספרי הפרוזה שקראתי וקשורים לשואה. במיוחד זכור לי הדוח של ברודק, שדווקא שם השואה לא מוזכרת בשם, אלא היא רק ברקע, במקום שממנו הגיע הגיבור. וכמובן – מאוס, שהוא רומן גרפי פנומנלי המבוסס על סיפוריו של אביו של ארט ספיגלמן.

קראו עוד… "בנות הלילך / מרתה הול קלי"