12/05/201126/09/2020 בית הדיו כותבים שונים הוצאה עם עובד עמודים 291 קטגוריות פרוזה מקור 9 כותבים שונים – שרה שילה, עדנה שמש, דונה בן יהודה, ענת עינהר, עדנה נוי ניצן ויסמן, יאיר חסדיאל, צבי אבינר ופני וראובן טבול בעריכת יובל שמעוני סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת). יש כאן ערב רב של סיפורים ודמויות צבעוניות מהמציאות הישראלית על כל חלקיה – דתיים וחילונים, כפריים ועירוניים, אלמנות, דוקטורים וזונות, עשירים ועניים. נראה כאילו באמת יש כאן הכל. והכל טוב, אני חייבת לציין. כל הסיפורים השאירו אותי לא שקטה באיזשהו אופן. כשסיימתי סיפור, לא יכולתי מייד להמשיך לסיפור הבא. כאילו משהו הציק לי. כולם היו סוג של "אגרוף בבטן", כל אחד בדרכו שלו. כבר הרבה זמן לא נתקלתי בקובץ סיפורים כל כך מוצלח. קשה לי להגיד אם יש משהו שמאגד דווקא את הסיפורים / סופרים האלו ולא פעם תהיתי מה גרם לסיפור מסוים להיכנס לקובץ ולאחר לא. על פניו, לא נראה שיש נושא לכל הקובץ, מלבד היות כולם "מציאות ישראלית", כמו שכתוב על הכריכה. ההקדמה של יובל שמעוני (העורך) קצת איכזבה אותי כי ברובה הוא מספר לי על מה הסיפורים. ציפיתי לקרוא על תהליך העריכה ולהבין את אותה תהייה שציינתי קודם (מה נכנס לקובץ ומה לא ולמה). הוא בעצם מרחיב טיפ-טיפה יותר ממה שכתוב על העטיפה. החזרה הזו הייתה מיותרת מבחינתי ודווקא עיניינו אותי דברים אחרים. הנה כמה דוגמאות: סימונה / שרה שילה- מתוך "שום גמדים לא יבואו" – אישה מעיירה קטנה שנופלות בה קטיושות, שפתה עממית, כמו שמספרים סיפור לחברה' – "מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים" (עמוד 9). בעלה נפטר והשאיר אותה עם שישה ילדים ועבודות הבית. אנחנו מכירים את סיפור החיים שלה תוך כדי שהיא מחכה במגרש כדורגל למטח הקטיושות. כולם במקלטים והיא מחכה בחוץ כי באיזשהו מקום, היא הייתה רוצה שהקטיושה תפגע בה. אמסטל / עדנה שמש – אלמנה שבנה, טולי, בא לבקר אותה בכל שישי ומביא איתו פרחים. היא הייתה נשואה פעמיים – לליאון, שנהרג מפליטת כדור במילואים ולמורדי, שנפטר בשנתו מהתקף לב. טולי הוא הבן של ליאון. היא ניצולת שואה. היא מרגישה שהיא וטולי רחוקים, שהיא לא יודעת עליו כלום ולא מצליחה לקרוא אותו. יום אחד היא מעלה רעיון שיצאו יחד לבר בערב, טולי מסכים בלית ברירה. הם יוצאים והיא משתכרת ופתאום יוצאים ממנה כל מיני סיפורים שטולי שומע לראשונה על משפחתה. מעשר / דונה בן יהודה – אישה עם OCDרציני (הפרעה טורדנית כפייתית) – סופרת כל הזמן דברים בבית וממש לא אוהבת לקבל תוצאות ששונות מעשר. היא הזכירה לי את ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש". כצנלנבוגן / ענת עינהר – לרנר וקארן הם זוג עם הרבה מאוד כסף. הם גרים בדירת פאר, שהיא שלוש דירות שהם קנו וחיברו יחד. לשכן היחיד שנשאר בקומה יש 11 חתולים והוא בעצם זה שמונע מהם את הרחבת הדירה על פני כל הקומה כי הוא לא מוכן למכור את הדירה שלו. נוצה / ניתן וייסמן – אליק, דוקטור באוניברסיטה, שאימו התאבדה כשהיה בן 9. מספר את סיפור חייו תוך שהוא מהרהר בחייו הנוכחיים, בערב חורפי במשרד. אימו הייתה ניצולת שואה שקטה ואישה למופת, לכן ההתאבדות שלה באה לכולם בהפתעה גמורה. אליק עדיין סוחב איתו את הטראומה לתוך חייו הבוגרים. הוא חווה רגע של ייאוש במגדל שבו נמצא המשרד שלו באוניברסיטה לאחר שדחו מאמר שלו באחד העיתונים המדעיים הנחשבים. שמלת כלה / יאיר חסדיאל – בני הוא בן זקונים למשפחה דתית. משפחה שבה חמש נשים ואבא שתקן. הוא "שפיץ" בכל מה שקשור באופנה ובעיניינים "נשיים" בעקבות האחיות והאם. בזכות הידע הנרחב שלו הוא עוזר לכל התלמידים בישיבה לפני דייטים של שידוך או אפילו מתלווה אליהם לקניות. הוא דוחה את כל הבחורות שמנסים להכיר לו בטענות שאין להן סטייל או חוש אופנה, עד שבסופו של דבר הוא מכיר מישהי בדיוק כמוהו ואז… יש טוויסט. חציצה / יאיר חסדיאל – עדינה היא הבלנית הראשית במקווה והיא אשת רב השכונה. היא מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת הטובלות ומנסה לגלות עליה עוד פרטים. הסיפורים של חסדיאל מתעסקים בציבור הדתי וזה מעניין, כי זה נותן נקודות מבט שונות על המגזר הסגור הזה (נקודות שאני לא בטוחה שאנשי המגזר יאהבו…). אמרי שאת זוכרת / תבי אבינר ופני – המספר הוא מושבניק ובעל "מטע אחד שאינו רווחי ושלווה כפרית שאחרים מתקנאים בה" (עמוד 204). יש לו שני בנים מיקי ושי ועוד בת יפעת. הוא נשוי לחדוה שטוענת שאין לה את היכולת להיות מאושרת. שי הוא הייטקיסט ונשוי לליאת (גרושה שמבוגרת ממנו בכמה שנים). אביו מאוד רצה שיהיה איכר והוא איכשהו נהיה בדיוק ההיפך. יש בינהם מערכת יחסים מעניינת ונראה כאילו כולם הולכים שם על קצות אצבעות… הלילה הזה / ראובן טבול – הסיפור הכי ארוך בקובץ, כ-70 עמודים. מורה לתנ"ך, ירא אלוהים, בן 73 שאישתו נפטרה לפני 13 שנים ולו שני ילדים, מוצא את עצמו מחוץ לבית אחרי שאיבד את המפתח ואינו יכול היכנס. כל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה עם השקית מהשוק שהוא סוחב כבר כמה שעות. לא נעים לו להתקשר לבנים שלו. הלילה מחוץ לדירה מזמן לו כל מיני הרפתקאות ובמרכזן פגישה עם נער מפוקפק, שזוכר פסוקים שלמים מהתנ"ך, שאומר שיעזור לו למצוא את המפתח. לסיכום – קובץ באמת מוצלח עם סיפורים שנגעו, כל אחד בדרכו, לי ללב. מומלץ בחום. דירוג הקואלית: (חמש קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: העטיפה כשלעצמה יפה, אבל אני לא מבינה את הקשר. רואים אימג' של מפתח, שבמקום שיניים יש לו מעין "נזילות" כאלה שחורות, כמו דיו. זה הקשר היחיד שמצאתי – קשר לשם הקובץ. אגב, אני חושבת שכדאי לנקד את המילה דיו כי כשהספר הגיע אלי לראשונה הייתי בטוחה שקוראים לקובץ "בית הדין" ולרגע חשבתי שמדובר באסופה משפטית… אני חושבת שהעטיפה לא כל כך מזמינה וחבל. היא לא מעבירה אפילו עשירית מהרגש שמוצאים בסיפורים שבפנים. ציטוטים: "מתי שאת בורחת מהמיים של הרחמנות של האנשים, חס וחלילה שלא תיפלי לתוך הסוכר של האלמנות". (מתוך "סימונה") "מסכנים הילדים. לפחות שאם אני הולכת להם, שיבוא להם קצת כבוד ממני. שיתנו להם כסף בגלל שאני מתה מקטיושה. מי שמצליח למות מהערבים בארץ שלנו, יש עליו כבוד של מלך. מי שמשתגע – הלך על כל המשפחה שלו. מי ירצה לקחת את אתי אחרי שידברו עליה שאמא שלה מהבולה?" (מתוך "סימונה") "מה היה? יום שני בצהריים? יום שלישי? לא שלישי. אולי היה חמישי? למה, למה שאני יזכור את הימים, מה יש בימים שלי שאני יזכור אותם אחד – אחד. כל הימים שוכבים לי, הר של ימים, מעורבבים כולם אחד בתוך השני. פה את רואה שרוול, ממשיך לך עם רגל של מכנס, שמה מתחילה לך מגבת, נגמר לך בסדין. אין לי יום אחד שאני רואה אותו מהבוקר שלו עד לערב שלו. גם כן לא עומד שמה יום אחד נוצץ, אחד שאני יסתכל עליו ואני כבר יכיר אותו מכל הימים, שאני כיבסתי אותו ביד בשביל שלא יתפוס את הצבע של כולם" (מתוך "סימונה") "את מסתכלת במספר ששמו לה על היד ואת שותקת. את לא רוצה לדעת מה היה שמה. המספר הזה ביד שלה זה התעודה שלה שמה שהיא עושה, קריזה או לא קריזה, צריך לבלוע את זה בשקט. באה לארץ עם נייר מהרופא שיש לה מחלה לכל החיים" (מתוך "סימונה"). "לידה ומוות, הרהר, מוות ולידה. יום ולילה, לילה ויום. היום מתקצר, הלילה מתארך. כשאתה נולד את חי כל כולך, ומשנה לשנה את חי קצת פחות ומת קצת יותר, ובסוף אתה מת לגמרי. ורגע המוות עצמו, האם הוא בסופם של החיים, או אי שם במהלכם?" (מתוך "נוצה"). "…עד מהרה הוא מתערבב בהמוני הירושלמים שרחוב הנביאים מלא בהם כמו פיתה מתפקעת שהכול נוזל מתוכה על הסנטר וגם על החולצה שבדיוק הגיעה מהמכבסה בשטראוס…" (מתוך "הלילה הזה"). שתפו את הפוסט: