דברים נעלמים / נועה גוטר שגיא
פורסם ב- 19 יולי 2020

הוצאת עם עובד | 189 עמודים


עברו עלי שבועיים משונים. משום מה לא הצלחתי לקרוא. ניסיתי להתחיל עשרה ספרים שונים וכל אחד מהם נזנח אחרי עמוד או שניים. היה ברור לי שזו אני ולא הספרים, אז השארתי אותם אחר כבוד ליד המיטה ונוצרה לי ערימה מכובדת. מחכה לשמנה המתאים. בסופו של דבר, בלילה אחד שלא הצלחתי להירדם בו (שנת צהריים שהתארכה ודפקה לי את הלילה) שלפתי מתחתית הערימה את 'דברים נעלמים'. מפה לשם, העביר לי חצי לילה.

הספר מחולק לשלושה פרקים ארוכים. הראשון טס לי, מה זה טס לי? קראתי את כולו בנשימה עצורה באותו לילה נטול שינה והוא גם הארוך מבין השלושה, כ-80 עמודים. שני הפרקים הנותרים נקראו קצת יותר לאט, מיד תבינו למה.

יום שישי אחד מיכה נוהג מהקריות לתל אביב. אל רכבו מתפרץ בחור צעיר עם אקדח, מאיים על חייו ואומר לו "סע". החלק הראשון עוקב אחר הנסיעה של מיכה והצעיר, על השיחות שהם מנהלים בדרך, על השיחות שמתקבלות בניידים שלהם ועל האווירה הסופר מתוחה בין החוטף לנחטף, בין הצעיר למבוגר, בין מישהו במשבר למישהו שרוצה לעזור. דרך הנסיעה אנחנו מתוודעים למיכה, לחייו ולמשפחתו ולאותו צעיר המחזיק את האקדח שמכוון כל הנסיעה לירכו של מיכה.

שני הפרקים הנוספים הם על נשים. דמויות שקשורות באופן ישיר למיכה ולחוטף. דרכן אנו לומדים עוד על עברו של עברם ועל הנסיבות שהביאו את השניים לאותה נסיעה מלחיצה מהקריות שבצפון ודרומה.

החלק הראשון כאמור, נקרא ממש מהר. אפילו שהוא ארוך יחסית (מהווה כמעט חצי מהספר). כשסיימתי אותו הרגשתי שיוצאת לי נשימת הקלה כזו, כאילו עצרתי את הנשימה בזמן הקריאה. זה לא ספר מתח, אבל ממש הרגיש ככה. הייתי על קוצים. הסיטואציה שבה מישהו פורץ לך לרכב באמצע נסיעה, מכוון אליך אקדח וגורר אותך לנסיעה ארוכה, שאין לך מושג מה יהיה בסופה, פשוט מלחיצה.

שני החלקים האחרים נקראו הרבה יותר לאט. הקצב בהם היה יותר איטי. לפעמים היה נדמה כאילו מי שכתב את הפרקים האלה, הוא לא זה שכתב את הראשון. הם יותר תודעתיים, הולכים אחורה וקדימה בזמנים ומאפשרים לנו היכרות מעמיקה יותר עם הדמויות אשר קשורות לגברים, שהובילו את הדרמה שהתרחשה בפרק הראשון.

המוטיב החוזר לכל אורך הספר הוא הנסיעה ברכב וחשבון הנפש שהנוסעים עושים עם עצמם במהלכה. תחילה מיכה, בעודו נוסע עם החוטף מצפון לדרום ואחר כך הנשים, אשר נוסעות מדרום לצפון. בדרך דרומה מיכה חושב על חייו, איך התגלגלו ועל התקווה להתחלה חדשה. בדרך צפונה הנשים חושבות על דברים דומים, מכניסות אותנו לתוך חייהן ומחשבותיהן.

הייתי רוצה להגיד שבסוף נסגר מעגל, אבל זה לא בדיוק המקרה. יש דברים שימשיכו להדהד אצל הדמויות עוד הרבה זמן והרבה שנים. יחד עם זאת, יש משהו אופטימי בסוף, אולי ההתחלה החדשה שכולם כל כך שיוועו לה.

זה סיפור נוגע וכואב על מערכות יחסים. בעיקר כאלה בתוך המשפחה – אחים ואחיות, אבות ובנות, אבות ובנים. יש כאן שתי משפחות שמתחברות בעקבות טלטלה נוראית שהן עוברות ומשפיעה על כולם לאורך שנים. כשסיימתי לקרוא כל מה שרציתי לעשות הוא להתקשר לאחי ולהגיד לו שאני אוהבת אותו, ושאפילו שהוא הבכור, אני אשמור עליו ככה שלא ייפול אף פעם.

את  ההשראה קיבלה נועה גוטר שגיא ממקרה אמיתי שקרה, אותו היא מציינת באחרית הדבר – "הסיפור הזה חטף אותי לקראת שנת 1999. שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע – איש חטף איש, וככה זה נגמר" (עמ' 185). הסיפור ליווה אותה במשך שנים עד שהספר ראה אור. זהו ספרה הראשון.

ספר קולח ומרגש, שיגרום לכם להרים טלפון להורים ולהזכיר להם כמה אתם אוהבים אותם.


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

הכריכה לא רעה, אבל די פשטנית – עיקול בכביש שומם, שקיעה או זריחה. אני לא מתה על תמונות באימג' בנק כזה או אחר לכריכות, אפילו שפה זה די מתאים. אפשר להתפלסף קצת על המשמעות, במיוחד אחרי שמסיימים לקרוא – האם זו שקיעה שמסמלת סוף, או דווקא זריחה של התחלה חדשה? האם העיקול מסמל שינוי כיוון שכל הדמויות בחרו לקחת? האם זו בסך הכל הדרך בה נסעו כולם מצפון לדרום ומדרום לצפון?. אבל כל זה כאמור, מגיע אחרי הקריאה. לפני הקריאה אני חוששת שכריכה כזו קצת הולכת לאיבוד וחבל.
דבר נוסף – אני אוהבת מאוד את הפורמט הגדול יותר שהוצאת עם עובד עברו אליו כאן (מי שקורא מודפס יבין על מה אני מדברת), משהו בשוליים הלבנים מסביב לטקסט נותן קצת אווריריות ופחות מעיק בקריאה.


ציטוטים:

"בסוף הוא כן התגרש ולכולם כאב. ומה יצא לו מזה? זיונים שהביאו לו כבוד, ובדידות שלקחה לו אותו. בדידות של עכשיו ובדידות מעכשיו" (עמ' 21)


 

רוצה להגיב?