לפני כמה חודשים, כשבעלי שיחיה קרא את מלכוד 22 כל הזמן צחקתי עליו כי לא הבנתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לגמור את הספר. לקח לו משהו כמו חודשיים (אני קוראת בדרך כלל ספר בשבוע). והנה, כשבאתי אני לקרוא את מלכוד – לקח לי חודש וחצי… למה? מלכוד 22, כשמו כן הוא, הכניס אותי למלכוד. מצד אחד זה ספר מצחיק לאללה, מלא בציניות ואירוניה והומור שאני אוהבת (בעיקר הומור שחור). מצד שני – בל נשכח שמדובר במלחמה, שהיא תמיד ברקע, לעולם לא נשכחת ומטריפה את דעתם של כולם. כל פרק הוא מעין סיפור קטן לכשעצמו ולכן אפשר לעצור את הקריאה בכל רגע בלי להרגיש ש"פיספסתי" משהו. אבל עדיין, אי אפשר להגיד שזה ספר "זורם". מטבע הדברים הנושא הוא קשה וה"חוויות" שהחיילים עוברים נעות בין הפיזי לנפשי (עם דגש על הנפשי).

קראו עוד… "מלכוד 22 / ג`וזף הלר"

זה אחד הספרים היותר מוזרים שקראתי בזמן האחרון, במילה אחת – הזוי (בשתי מילים – הזוי מאוד).
שני סיפורים מתרחשים במקביל: "ארץ פלאות קשוחה" ו-"סוף העולם". פרק מזה ופרק מזה, לחילופין.

קראו עוד… "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם / הרוקי מורקמי"

הסיפור מתרחש בקיץ אחד בעיירה קטנה ומפוהקת בשם דורמר-צפון.
צ`ריטי היא נערה צעירה ש"הורדה מההר" על ידי עורך הדין רויאל, שהפך ברבות הימים לאביה המאמץ והוא נחוש בדעתו להתחתן עימה.

קראו עוד… "קיץ / אדית וורטון"

איזה ספר מקסים ומרגש!
הספר בעצם מתחיל מהסוף, מנקודת מבטו של טרונד, אלמן בן 67.
טרונד החליט להתנתק מכל מה שקשור לעברו ועבר לגור בביקתה מבודדת באמצע היער, לא רחוק מהגבול עם שוודיה.

קראו עוד… "יוצאים לגנוב סוסים / פר פטרסון"

בסוף הגעתי לסוף של "ואז הגענו לסוף"
הסיפור הוא על משרד פרסום דועך, בסוף שנות ה-90. זה נראה כאילו כל הסטיגמות של עובדי משרד פרסום (או אפילו היי טק, לצורך העיניין) מוצאות את מקומם בתיאורים של פריס. הרכילויות, ההתפנקות, שיחות המטבח, התעלולים הקטנים שנובעים משיעמום ועודף זמן פנוי, הדיבורים על כולם כ"משפחה", למרות שהם רק לועגים ושונאים אחד את השני. זה פשוט קרקס שלם.

קראו עוד… "ואז הגענו לסוף / ג`ושוע פריס"

הסיפור מתרחש בפרוורים של ארה"ב בשנות ה-50. אייפריל ופרנק הם זוג שנראה טוב, לפרנק יש עבודה מסודרת (שהוא טוען שהיא "הכי משעממת בעולם"), יש להם שני ילדים והם תופסים מעצמם יותר מתוחכמים מרוב השכנים והחברים שלהם.

אין כמו תפאורה של פרוורים על מנת ליצור תחושה קריפית משהו (ראו ערך "עקרות בית נואשות"), התיאורים של הכבישים, הבתים, הגינות והתיאטרון המקומי מכניסים לאוירה קצת מצמררת שממשיכה לכל אורך הספר עד לסוף הטרגי, שהוא ממש מפתיע כי הכל כל כך "רגיל" מסביב…

קראו עוד… "חלון פנורמי / ריצ`רד ייטס"

 *הספר התקבל לסקירה מתפוז*

לכל אלו שמחפשים ספרים שמחים ואופטימים – זה לא המקום, אז אתם מוזמנים לעזוב עכשיו וללכת לשבת בחושך.

על העטיפה כתוב: "בערוב ימיו, כשדָוד נגלה אליו בחלומו, ראג' מוטל בחזרה אל ילדותו: שדות סוכר, אב הנוטה לפרצי אלימות, רוך אימהי, משחקים ליד הנהר עם אחיו, שמש יוקדת, גשמי זלעפות. אושר ארעי שנסחף על ידי ציקלון, ומשפחה שמתיישבת בסמוך לבית סוהר שפליטים מסתוריים מוחזקים בו. ראג' נאחז בזיכרון של אותם מאורעות שצלקו את נפשו. ובכלימה על היותו אדם".

אני מביאה לשם שינוי חלק מהכתוב על העטיפה כי אלו הפרטים היבשים. ממש יבשים. זה לא אמר לי הרבה על הספר ולא הכין אותי לחוויה הזו שעברתי. אני חושבת שההגדרה הכי טובה לספר הזה היא – נוּגֶה. מתחילת הספר יש איזו אוירה של עצבות, כזו שמלווה את כל הספר, שאפילו הרגעים האופטימיים הקטנים שעלו חיוך על שפתי לא הצליחו להפיג כי היה לי ברור כבר מהעמוד הראשון שהספר טומן בתוכו הרבה טרגדיות.

קראו עוד… "האח האחרון / נטשה אפאנה"

קראתי את "מר ורטיגו" ואת "שגיונות בברוקלין" לפני כמה שנים, אז אל תשאלו אותי איך הספר הזה בהשוואה לשני אלה כי אני ממש לא זוכרת. כל מה שאני יודעת זה שכשאני מחזיקה ספר של אוסטר ביד אני לא מצליחה לעזוב אותו… לא יודעת להגיד אם הוא "טוב" או "מופתי", המילים האלה לפעמים גדולות עלי וזה נראה לי סובייקטיבי, מה שבטוח זה שאני יכולה להגיד לכם שנהנתי מאוד. הסיבה היחידה שהנחתי אותו מהיד הייתה ששרפו לי העיניים מעייפות בלילה. זה לא ספר מתח, ואפילו אין ממש פרקים כי הוא מחולק לארבעה חלקים בסך הכל, אבל הוא פשוט מצליח "למשוך אותי באף" לקרוא עוד עמוד ועוד עמוד. ואז זה מסתיים ואני נשארת מהורהרת ותוהה. אני אוהבת את זה.

זהו ספר קטן וחמוד על מנהלת משק בית הבאה לעבוד אצל פרופסור למתמטיקה. הפרופסור נפגע כמה שנים קודם לכן בתאונה וכתוצאה מפגיעת הראש שלו זכרונו נמחק והוא זוכר רק את 80 הדקות האחרונות וכל מה שקדם לתאונה. משוואות מתמטיות והוכחות מסובכות שהוכיח טרום התאונה – הוא זוכר, את מנהלת משק הבית החדשה שבאה אתמול – הוא לא זוכר. הוא מצמיד לחליפתו פתקים קטנים עם פרטים חשובים שעליו לזכור, בינהם העובדה שזכרונו מחזיק רק 80 דקות, מקומות שבהם שם הוכחות מתמטיות וגם דיוקנה של סוכנת הבית החדשה. הדבר היחיד שהפרופסור בטוח לגביו הוא המתמטיקה ולכן כל פעם שהוא מרגיש לא נוח או לא יודע על מה לדבר (בין היתר מפאת בעיית הזיכרון) הוא מעלה את נושא המתמטיקה ושואל שאלות נוסח – "מה תאריך יום ההולדת שלך?", "כמה שקלת כשנולדת?" ואז מנסה למצוא משמעויות בתוך המספרים האלה. כך סוכנת הבית (ואנחנו) לומדים על מספרים ראשוניים, מספרים מושלמים, מספרים רעים ועוד ועוד. אני חייבת לציין – אני שונאת מתמטיקה שנאת מוות אבל כל כך נהנתי מהספר ומהמתמטיקה שבתוכו שהבנתי שכנראה צדק מי שאמר ש"אין דבר כזה לא להיות טוב במתמטיקה, יש מורה לא מספיק טוב". כל הזמן חשבתי לי איך בטח הייתי מתלהבת מהדברים האלה אם היה לי את המורה הנכון בזמן הנכון.

הספר ייאוש יצא לראשונה לפני כעשרים שנה ומאז פשוט אזל לגמרי בהוצאה, לאחרונה יצא מחדש בהוצאת כתר בתוספת של אחרית דבר מאת מתן חרמוני. אתחיל מגילוי נאות – זה ה"נבוקוב" הראשון שלי. לא קראתי את לוליטה ולא שום דבר אחר שלו, אבל הבנתי שהוא אוהב להתעסק בכל מיני נבלים ואנשים פרוורטים באופן כללי. הרמן קרלוביץ' – הגיבור שלנו בספר זה לא שונה. הוא נבל, אפילו נבל לא קטן…