נתחיל מהעלילה – טאנר הוא נער בי־סקסואל שעבר עם משפחתו ממקום פתוח וליברלי בקליפורניה, לעיירה קטנה ביוטה עם רוב מורמוני. משפחתו של טאנר פתוחה מאוד בנושא ומכירים את ההתמודדויות שלו, אך המעבר למקום כזה שמרני, הכניס את טאנר ב"חזרה לארון". כרגע אף אחד בעיירה פרובו לא יודע על נטיותיו של טאנר, אפילו לא חברתו הקרובה ביותר, אוטום, שיש לה קראש קטן עליו.

זה הסמסטר האחרון של הלימודים, וטאנר רק מת לעוף משם לקולג' ולמקום שהוא ירגיש בו יותר נוח וחופשי. אוטום מציעה לו לעשות מעין סמינר "קליל", שבו תלמידים מצטיינים כותבים ספר ומגישים אותו בסוף הסמסטר. מפה לשם, העניינים מתחילים להסתבך, מי שמנחה את הסמינר הוא סבסטיאן בראדר, הוא מבוגר מטאנר רק בשנה וסוג של "ילד פלא מורמוני" שספרו נמכר לפני שנה, אחרי אותו סמינר בדיוק. תוך פחות מחודש טאנר כבר מאוהב בו לגמרי. ומכאן מתחיל סיפור על אהבה, על קבלה, על חברות, על סבלנות וכן… גם על דת.

אני אוהבת ספרים שמלמדים אותי משהו, והאמת שהייתי די בורה בכל הנוגע למורמונים. טאנר חוקר את הזרם המורמוני, על כל היבטיו, לעומק ואפשר ללמוד מזה לא מעט, גם על הצדדים הטובים וגם על אלה שהרבה פחות.

יש ניגוד מאוד חזק בין טאנר לסבסטיאן. טאנר מגיע ממשפחה פתוחה וליברלית, וסבסטיאן מגיע מבית שבו שולט אחד הזרמים הכי קיצוניים שיצאו מהנצרות. ואביו הוא עוד הבישופ בכבודו ובעצמו אללי. שלא לדבר על זה שהעבר של משפחתו של טאנר, גם הוא לא בדיוק "מזהיר" בעיניים מורמוניות. בקיצור – הכול נגדם.

אני לא אחת שידועה ברגשנות יתרה, יש גם איזה "ניתוק" כשקוראים ספר לצורכי עבודה, ועדיין – נתפסתי עם לחלוחית בעין פעם אחת ובפעם אחרת צעקתי בתסכול בבית ונשאתי את שם אלוהי המורמונים לשווא (אתכם הסליחה). יש פה שני נערים ואהבה גדולה ואומרים להם שאסור, פשוט אסור. כי ככה. זה בכלל לא משנה אם אלו מורמונים או כל זרם דתי אחר, אפשר להשליך את זה על כל אחד מהם, יו ניים איט. ובימים אלה במיוחד, בלי להזכיר פוליטיקה (לכאורה), סיפור כזה הוא חשוב. ללמד סבלנות וקבלה זה חשוב. אהבה זה חשוב. בכל הצבעים.

לסיכום – סופר מומלץ לכוווווולם. הגיבורים הם בני נוער והספר "נקי" לחלוטין ולכן לגמרי מתאים לכל הגילים והמינים. זה חשוב, תקראו אותו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מושלמת בעיניי. היא דומה  למקור (אפשר לראות כאן) ולדעתי הרבה יותר יפה ממנה. רואים ערמת ספרים ועליה צללית של זוג יושב. ברקע שמיים זרועי כוכבים והעיר. כמה פשוט – ככה יפה. לכל דבר יש כמובן משמעות – הספרים, כי טאנר וסבסטיאן מכירים בסמינר לכתיבת ספר וסבסטיאן גם עסוק בקידום הספר החדש שלו. והנוף – טוב, בשביל זה תצטרכו לקרוא, אבל סמכו עליי שזה גם הנוף שלהם.

הפוסט אוטובנוגרפיה / כריסטינה לורן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז אחרי שהזהרתי את כל מי שזה לא בשבילו אפשר לעבור לדבר על הספר.
ברי מגיעה לעיירה בשם פליון שבמדינת מיין. היא באה כדי לנקות את הראש ולחשב מסלול מחדש. היא עברה טראומה ומרגישה שצריכה להירפא ולהירגע. היא שוכרת בית ליד האגם ומתחילה לעבוד כמלצרית בדיינר המקומי. האגם הוא מאוד תיירותי בגדה אחת שלו וברי דווקא בוחרת בצידו השני, הרגוע והשקט יותר. ברי היא בחורה חביבה ונעימה ודי מהר מתחילה להכיר אנשים וכובשת אותם אחד אחד.

כשהיא יוצאת מהמכולת השכונתית, לאחר שקנתה לראשונה מספר צרכים בסיסיים לבית החדש, נופלות לה השקיות ותוכנן מתפזר במגרש החניה (זה כל כך אמריקאי אלוהים!). אחד הפריטים מתגלגל היישר לרגליו של ארצ'ר. לברי הוא נראה בהתחלה כהומלס תמהוני – לבוש בצורה פשוטה על סף המוזנחת, שיערו ארוך ולא מסודר ואותו כנ"ל לגבי הזקן. משהו בו מושך אותה והיא מנסה לתהות על קנקנו.

ברי מנסה לדבר ולהתיידד אך ארצ'ר לא מגיב. לא עונה לאף שאלה והיא כבר בכלל לא בטוחה שהוא שומע אותה. היא מתחילה לברר ולשאול לגביו בעיירה. היא מגלה שאכן רוב האנשים חושבים שהוא חירש. הוא אילם. ובגלל שהוא לא מדבר, לא מתקשר ובאופן כללי מנסה להתרחק מחיי העיירה בכל תוקף, כולם חושבים שהוא פשוט לא שומע, או לא נורמלי או מסוכן.

ברי מתעקשת. משהו בארצ'ר לא נותן לה מנוחה והיא מתנהגת כמו קרצייה טיפוסית ומנסה לדבר איתו בכל מיני הזדמנויות. רוב הזמן הוא לא מגיב. היא מגלה שהוא לא חירש ומבין אותה דווקא טוב מאוד. אבל יכולת הדיבור שלו אבדה כשהיה בן שבע, בתאונה שבה איבד את שני הוריו.

ככל שהסיפור מתקדם אנחנו לומדים גם על הטראומה של ארצ'ר, אשר השאירה אותו מסוגר ומתבודד. ההתמודדויות שלו במהלך השנים עם אנשי העיירה (מסוג העיירות הקטנות שבהן כולם יודעים על כולם הכל ועסוקים בלרכל), חוסר קבלת השונה, שאנחנו כחברה לפעמים חוטאים בו ואיך התעקשות של בחורה אחת, או לחילופין תשומת לב קלה, יכולה לשנות את כל התמונה ולפתוח אפילו את החדר הכי נעול.

הסיפור מובא בחלקו מצידה של ברי ובחלקו מצידו של ארצ'ר. הקטעים של ברי הרבה יותר ארוכים ומהווים תכלס את רוב הספר. אני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל בטוח שיחד עם התוכן, הספר ידבר בעיקר לנשים.

הספר מוגדר כnew adult ומסומן בתות חינני על הכריכה. זה מפני שהיא מכיל אי אלו קטנים ארוטים. אני חייבת לציין שהקטעים האלה ממש שווים!. ואני מצטערת, אבל זה ממש לא יקרר לכן את אוגוסט הזוועתי. ממליצה להצטייד במזגן רציני ואולי אפילו חבילת מגבונים. שיהיה, לא יכול להזיק.

זה ספר אמריקאי שמאלצי קלאסי. יש בו כל כך הרבה סממנים אמריקאים – הדיינר, העיירה הקטנה שבו כולם מכירים, הגברים עם הגוף המושלם, סיפורים משפחתיים קורעי לב ואפשרות להשכיר בית על אגם בכלום כסף.
זה ממש לא הסגנון שאני קוראת בדרך כלל אבל אני מודה שסיימתי אותו בשלושה ימים. הוא באמת חמוד. ואופטימי. שזה מצרך נדיר בימים כאלה. הייתי צריכה ספר קליל שיעשה לי כיף וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אז כמו שאמרתי – ממתק קייצי כייפי ומחרמן.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די פשוטה כאן ונעימה לעין. אפשר להגיד שהיא מעבירה באופן כללי את האוירה הרגועה שיש בעיירת פליון. מצד שני – היא לא מעבירה את הסיפור עצמו של ארצ'ר וברי. אני פחות אוהבת ששמים ציטטות מתוך הספר על הכריכה הקדמית. זה קצת הורס לי, לא יודעת למה.

הפוסט קולו של ארצ'ר / מיה שרידן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.