רוז היא ילדה קטנה וחכמה. בגיל תשע היא מתחילה "להרגיש" מאכלים. מה זאת אומרת? זאת אומרת שכשהיא אוכלת היא "מרגישה" בטעם את הרגשות שהאדם שהכין את המנה הרגיש באותו רגע. הפעם הראשונה שזה קרה לה הייתה כשהיא אכלה את עוגת הלימון שאמא שלה הכינה לה לכבוד יומולדת תשע. העוגה הרגישה עצובה (כפי שאפשר להבין משם הספר) וזה גורם לה להסתכל אחרת על אמא שלה ולתהות אם היא באמת מאושרת. כשהיא מנסה להסביר לאבא שלה מה עובר עליה היא אומרת לו שהאוכל מרגיש לה "חלול".

בתחילת הספר רוז, כאמור, בת תשע. יש לה אח, ג'וזף, שהוא בחטיבת הביניים. כמו כל אח גדול – ג'וזף נבוך כשאחותו משתרכת אחריו לכל מיני מקומות ומקפיד לשבת כמה ספסלים רחוק ממנה באוטובוס לבית הספר. אבל חוץ מזה הוא אח בסדר, לא מכה ולא מתעלל באחותו הקטנה. אה! והוא גם נעלם. כן כן. כל כמה זמן ג'וזף נעלם לפרקי זמן לא ברורים ואז צץ בערך באותה מסתוריות שבה נעלם. הפעם הראשונה הייתה  כשהוא היה אמור לעשות בייביסיטר על רוז כשההורים לא בבית ואחר כך קורה בעוד כל מיני הזדמנויות. כשהוא חוזר מהמקום שאליו הוא נעלם הוא תמיד נראה עייף ותשוש, ממש "גמור". ג'וזף מתואר כילד מסוגר, שאימו טוענת שהוא משתעמם בשיעורים, שהוא חכם מידי ולא מתחבר עם ילדים אחרים. עמוד 50: "אחי היה הגאון במשפחה. בגיל שש הוא כבר בנה מודלים של קבוצות כוכבים מקוביות לגו, שנוקבו בעזרת מכשיר דנטלי שרכש מרופא השיניים שלנו בדמי הכיס שלו וחוברו יחדיו. הוא השתמש במילים ארוכות בגיל צעיר מידי, אמר דברים כמו, אני צריך לגרוס עכשיו, כשאכל דגנים, והמבוגרים צחקו עליו ואהבו את העיניים האפורות הגדולות ואת המבט הרציני כל כך, ואז ניסו לחבק אותו, והוא סירב. נא לא לגעת, אמר, מכופף את זרועותיו לפנים ולאחור כמו רובוט". לג'וזף יש חבר אחד (הוא לא כל כך פופולרי כי הוא די מוזר, מתבודד ואוהב מדעים), בעל אותם תחומי עיניין בשם ג'ורג'. רוז מחפשת את קירבתו של ג'ורג' כל הזמן ומספרת לו על היכולת שלה. הוא היחידי והראשון שמאמין לה ומנסה להראות לה את הצד החיובי שבדבר.

בעמוד 46 מתארת רוז את הטעמים המוזרים שהאוכל משאיר אצלה, שום דבר לא טעים לה יותר: "חצי ריק, אמרתי על שאריות תבשיל הטונה של אמא. נורא! אמרתי, בולעת מלוא הפה מפודינג ריבת החלב שאבא הכין מאבקה והותיר בקערה. הפודינג של אבא, כל כך פזור דעת ומזוגזג שבקושי הצלחתי לאתר בו טעם. נראה שהחיישן אינו מוגבל אך ורק לאוכל של אמי, והיה כל כך הרבה למיין, מבול של מידע, אך בזכות נוכחותו של ג'ורג' – שישב בחמימות הדועכת של שמש אחר הצהריים האביבית שהסתננה פנימה מבעד לחלונות המטבח, והכין לי טוסטים עם חמאה שאכלתי בשמחה, קלילים וטובים הודות לריכוז העדין והממוקד שלו – הצלחתי להתחיל לחשוב על השכבות שמתחת. מפיץ הלחם, מפעל הלחם, החיטה, החוואי. החמאה, שהיה לה טעם לוואי קודר…" וזה ממשיך וממשיך.

זה מחרפן את רוז להרגיש את כל הדברים האלה ולפעמים היא מרגישה שהיא פשוט לא יכולה להכיל את כל הרגשות האלה ואז היא פשוט מעדיפה אוכל שנעשה על ידי מכונות. אתם יודעים, המפעלים האלה שאין בהם יד אדם. ככה הכי טוב לה. מסתבר שהרבה יותר קשה למצוא מקום עם אוכל שבו יש תחושות טובות ושמחות… היא מצליחה לפרק את האוכל לגורמים ולדעת מה המרכיבים המדויקים, איפה הם מיוצרים ובאיזו צורה. למשל, אם המרכיב הספציפי באמת אורגני כמו שהיצרן אומר או סתם חארטה.

רוז לא רואה בהכרח דבר חיובי ביכולת הזו שלה. זה גרם לי לחשוב על "בדידותו של קורא המחשבות" – שם הגיבור יכול לקרוא מחשבות של אנשים, ולמרות שכל אחד מאיתנו היה רוצה את היכולת הזו ולו רק לכמה רגעים, הגיבור לא שמח מהעיניין וקשה לו עם זה. בדיוק כמו שקשה לרוז. לפעמים זה מרגיש לה יותר מידי. ואת הכסף שהיא חוסכת היא משקיעה בחטיפים שיש במכונות, כי שם, כאמור, מכינים את האוכל רובוטים בלי רגשות.

הספר מתחיל כשרוז בת תשע ומלווה אותה בדרך להיותה נערה ואישה צעירה. אנחנו חווים איתה את כאבי בית הספר, התאהבויות ואכזבות, יחסי אחים-אחיות וכמובן אותו "עיניין" עם האוכל, מהרגע שהיא מגלה ועד הרגע שהיא לומדת להתמודד עם זה בלי להתחרפן בדרך.

הספר קליל, עם פרקים קצרים וסיימתי אותו מהר (יחסית לקצב שלי בזמן האחרון, שבוע-שבוע וחצי נחשב מהר). השפה מקסימה וקולחת ואיימי בנדר מפליאה בתיאורים, במיוחד בכל מה שנוגע לאוכל. אהבתי את הספר, למרות ששורה עליו מין נימה של עצבות, הוא זרם לי בכיף. בהתחלה הוא היה קצת הזוי לי, אבל ברגע שנתפסתי זה רץ ממש מהר.

מומלץ כספר קליל לימים נעימים.

דירוג הקואלית:

(3.5 קואלות מתוך חמש – חמוד חמוד, אבל לא הפיל אותי מהכיסא.)

פינת העטיפה:

טוב. העטיפה יפה. אבל אני לא רואה את הקשר לספר, מלבד זה שרואים לימונים ויש לימונים בשם הספר. נראה לי שאפשר היה להתאמץ קצת יותר. אבל אין ספק שהאימג' נעים לעין ויפה בפני עצמו.

ציטוטים:

"הוא אהב אותה באופן שבו ליבו של צפָּר מזנק לשמע קריאותו של כַּפָן ורוד, עוף מים פלומתי הקורא קו-קו קצוב מבין עצי המנגרוב. מצאתי, אומר הצפר".

"הרגשתי את הדמעות נאספות שוב בגרוני, אבל הפרדתי אותן זו מזו בכוח. דמעות הן איום רק כשהן מגיעות בקבוצות".

"בחדר ההמתנה של הרופא, אמא עילעלה במגזינים כאילו הדפים דורשים סטירה".

"אבי ישב על הספר וקרא מאמר בעיתון, כשכפות רגליו מתנועעות על ההדום. הוא ניענע את כפות רגליו לעיתים קרובות כל כך, עד שהרגשתי כאילו יש לנו חיית מחמד בחדר".

"הוא סגר את האלבום והשאיר את ידו על כתפי ולא הרים אותה, והיו עוד מילים ביד הזאת שהשאירו אותי שם, עוד כמה דברים שרצה לומר. כאילו מרגע שחשף דבר אחד גדול, חשב שהוא יכול באותה הזדמנות לספר לי הכל. ראיתי את היצר האתלטי הגלום בכך, את הדחף של האצן להשליך את כל הדברים המפחידים אל תוך רגע אחד, לישון עד שזה ייעלם".

הפוסט טעמה העצוב של עוגת הלימון / איימי בנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

 טוב, אין ספק שזה ספר טוב ולמי שאוהב ספרות רוסית צפויה הנאה צרופה. אני? אני עדיין לא יודעת איך אני עם הסוג הזה של הספרות. גם עם נבוקוב (שאני מודה שנכון לעכשיו קראתי רק ספר אחד שלו) היו לי אי-אלו בעיות. אני לא יודעת לשים עליהן את האצבע ולכן זה נראה לי לא הוגן בכלל לציין את זה אבל זו הסקירה שלי ואני מרגישה חובה לשתף שלא לגמרי התחברתי לספר הזה.

הספר מחולק לכמה חלקים- תחילה יש פתח דבר מעניין של המתרגמת סיון בסקין, שעל פי הכריכה האחורית היא "משוררת שנכבשה בקסמיו של דובלטוב עוד בנעוריה". בפתח הדבר היא מסבירה למה ומביאה הרבה רקע היסטורי מעניין, שמוסיף להבנה של הסיפורים. לאחר מכן יש את שני הרומנים – השמורה ו-המזוודה ובסוף הערות ביוגרפיות על דובלטוב עצמו כמובן.

עוד כמה פרטים יבשים-

הרומן הראשון, "השמורה", מתאר את חייו של סופר שמחליט לעבוד בהדרכת סיורים בשמורת פושקין, אותו איזור כפרי אליו הוגלה המשורר הרוסי ב-1824 בהוראת הצאר. מתוארת שם בפירוט כל התעשייה שנבנתה סביב פושקין בהרבה ציניות, ואיך עושים הכל על מנת ל"מסחר" את האיזור (תופעה שאנחנו נתקלים בה הרבה גם בימינו-אנו).

הרומן השני, "המזוודה" (שאליו התחברתי הרבה יותר), הוא בעצם אוסף סיפורים שכל אחד מהם מתאר איך התגלגל פריט כזה או אחר לידיו של המספר. הוא פותח מסוודה ובה כמה פריטים מעברו מלאים בזכרונות, לכל סיפור יש את שם הפריט (למשל "נעלי מנהלים חצאיות" או "חגורת קצינים") ובו מסופר איך המספר קיבל את הפריט. לרוב מדובר בסיטואציות משעשעות.

בשני הרומנים מתוארים בהרחבה שיכורי התקופה. כ-ו-ל-ם שותים אלכוהול. והרבה. עדיין אל גיבשתי דעה אם דובלטוב מנסה להעביר ביקורת על התופעה או פשוט מספר על הלך הרוח של אותה תקופה, כי באיזשהו מקום נראה לי שזה עושה "שירות דוב" לרוסים ומציג אותם באור לא מי-יודע-מה, כחבורה של שיכורים שיבזבזו את כל כספם עד הפרוטה האחרונה של הטיפה המרה. לשיקולכם.

דבר נוסף שהיה לי קשה איתו הוא ההערות התחתית הדף. בסיפור הראשון, השמורה, יש בכל דף כמה הערות. יש עמודים שבהם יש הערת אחת ויש עמודים שחציים מכוסה בהערות. אני בן אדם סקרן, כך שלא יכלתי להתעלם מזה וקראתי את כולן, אבל זה פשוט קוטע את רצף הקריאה ולי זה מאוד הפריע. יחד עם זאת חלק גדול מההערות הוא חשוב להבנת התקופה והביטויים הרוסים ואפילו הדמויות המוזכרות. אני מניחה שמי שיש לו ידע נרחב בהיסטוריה התרבותית של רוסיה אולי לא יזדקק להערות האלה ואז יוכל יותר להנות מהקריאה עצמה. בחלק גדול מההערות למדתי דברים חדשים כמו מי הוא אנדרי סחרוב, שעל שמו נקראות גינות סחרוב בירושלים (חבר אקדמיה למדעים, פיזיקאי גרעין, אבי פצצת המימן הסובייטית והבולט שבפעילי זכויות האדם והמתנגדים למשטר בברה"מ בשנות ה-70 וה-80 – עמוד 136) – אבל שוב, לי זה היה יותר מידי הערות וזה הפריע לי מאוד. מצד שני – אין לי פתרון להציע בעיניין הזה כי ההערות חשובות…

מה שכן אהבתי בספר הוא את ההומור והציניות שאהבתי גם אצל נבוקוב. הכתיבה קלה וקולחת (חוץ מהשמות הרוסיים ששברתי עליהם את השיניים) ועושה רושם שהתרגום טוב מאוד.

לסיכום – כאמור, אני ברגשות מעורבים לגבי הספר הזה, אין ספק שהכתיבה טובה, יש הרבה הומור וציניות והרבה "קפיצה בין נושאים" (ששמתי לב שמאפיינת את הכתיבה הרוסית, גם אצל נבוקוב זה היה ככה) ועדיין – לא התחברתי עד הסוף לספר… כנראה שבמקרה הזה תצטרכו לקרוא בעצמכם (ואל תשכחו לספר לי איך היה).

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לספר קוראים המזוודה – ושמו לי תמונה של מזוודה ישנה ומאחוריה מעין ארגז מסע – חסר מעוף לחלוטין… יופי. מה אני אמורה להגיד על זה בכלל?? היו יכולות להיות כל כך הרבה אפשרויות שבהן עדיין אפשר היה להשתמש במזוודה, או אלמנט בודד מתוך מזוודה וזה היה נראה יותר טוב. זה לא מכוער,זה לא יפה, זה לא רע, זה לא טוב, זה פשוט…סתם.

הפוסט המזוודה / סרגיי דובלטוב הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הסיפור מתרחש בפרוורים של ארה"ב בשנות ה-50. אייפריל ופרנק הם זוג שנראה טוב, לפרנק יש עבודה מסודרת (שהוא טוען שהיא "הכי משעממת בעולם"), יש להם שני ילדים והם תופסים מעצמם יותר מתוחכמים מרוב השכנים והחברים שלהם.

אין כמו תפאורה של פרוורים על מנת ליצור תחושה קריפית משהו (ראו ערך "עקרות בית נואשות"), התיאורים של הכבישים, הבתים, הגינות והתיאטרון המקומי מכניסים לאוירה קצת מצמררת שממשיכה לכל אורך הספר עד לסוף הטרגי, שהוא ממש מפתיע כי הכל כל כך "רגיל" מסביב…

על פניו הכל נראה בסדר, כל הזוגות והאנשים שסביבם חושבים שהם זוג מושלם. אולם, מתחת לפני השטח הכל גועש. עושה רושם שהם לא מרוצים מכלום – פרנק לא מרוצה מהעבודה שלו (גם אייפריל לא ממש מרוצה מהעבודה שלו),הם לא מרוצים מהחברים ומהשכנים שלהם ומהשכונה וכמובן – הם לא ממש מרוצים אחד מהשני. הם אוגרים ואוגרים עד שמגיעה ההתפוצצות הצפויה.

זוהי ביקורת נוקבת על תרבות הפרוורים שהייתה מקובלת באותה תקופה בארה"ב. הבתים יפים, הגינות מטופחות ובפנים – הכל רקוב.

הספר הוא ספר טוב, שנקרא בנשימה עצורה. ישנה אחרית דבר בסוף הספר מאת ריצ`רד פורד שלי, באופן אישי, היא דווקא הוסיפה פן נוסף על הספר וגרמה לי לשים לב לפרטים בסיפור שלא שמתי אליהם לב קודם.

לא מומלץ לרומנטיקנים בעלי לב רגיש מידי

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

הפוסט חלון פנורמי / ריצ`רד ייטס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.