הסיפור מתחיל באנגליה של תחילת המאה הקודמת (שנת 1906) ומתאר סאגה ארוכה שנים, עד 1953.
קתי ריי, נערה צעירה, עוד לא בת 16, מגלה שהיא בהריון. זו תקופה שמרנית ונערה בהריון בגיל הזה היא סוג של אות קלון.
אימה לוקחת אותה למעין פנסיון אשר בו תעביר את חודשי ההיריון האחרונים, הרחק מעיני השכנים הסקרנים, ולאחר מכן התינוק יימסר לאימוץ. מכה קטנה בכנף שתתוקן תוך כמה חודשים. בינתיים היא נעולה בחדרה על מנת שאף אחד לא יראה אותה תופחת. אפילו אחותה צריכה להתגנב לחדר כדי שיוכלו לפטפט. היא מביאה לקתי עיתון ובו מודעת דרושים מסקרנת למשרה בחנות צעצועים בלונדון. קתי מבינה את הרמז. היא בורחת מהבית ללונדון, מקום שבו חושבת שתוכל להיעלם ולהתחיל חיים חדשים (תרתי משמע).

קתי מגיעה לחנות הצעצועים של פאפא ג'ק, מתקבלת לעבודה לימי החורף העמוסים של חג המולד ומהר מאוד מבינה שלא מדובר בחנות רגילה. ברחבי החנות מתרוצצים כלבי טלאים, מתעופפות ציפורים עשויות ממנקי מקטרות וחיילי צעצוע מנהלים מלחמות כאילו כולם בעלי לב פועם ולא קפיץ שיש למתוח.

את החנות מנהלים פאפא ג'ק ושני בניו – אמיל וקספר. הם מאמצים את קתי אליהם והיא מרגישה שסוף סוף מצאה את השקט שלו ייחלה כל כך. באופן יחסי, כן? בין האחים קיימת יריבות מתמדת ועתיקת יומין על טיב הצעצועים שהם מייצרים ועל המלחמות שהם מנהלים עם חיילי הצעצוע שלהם. תחרותיות משוגעת שמדירה שינה לא פעם מעיני שניהם.

מלחמת העולם הראשונה מגיעה וקספר מתגייס. זו נקודת מפנה בספר שכן כל האיזון בחנות משתנה ולא ידוע מתי  ואיך יחזור. כשהוא חוזר אחרי כמה שנים הוא חוזר שונה, והיריבות בין האחים מחריפה. זה משפיע על כל החנות והעובדים בה.

יש משהו מיוחד ושונה בספר הזה. מצד אחד הרבה תום ילדי – צעצועים שנראים כאילו הם קמים לתחייה, דלתות נסתרות שנפתחות לחדרים גדולים, שמבחוץ נראים קטנטנים ומצד שני – מלחמות העולם, פצועים והרוגים…החיים עצמם שמכים בעולם הפנטזיה המקסים שקיים בין כותלי החנות. בתוך החנות אנחנו בתוך אגדה ומחוצה לה – מציאות לא פשוטה. פנטזיה מחממת לב לצד ריאליזם מחריד.

כל הזמן הרגשתי שאני בתוך אגדה. גם צורת הכתיבה, של מספר חיצוני הוסיפה לעניין, משפטים כמו – "הבה נשוב כעת לחנות הצעצועים. היא השתנתה בזמן שלא היינו בה." – גרמו לי להרגיש כאילו אני צופה בהצגה ובצד הבמה עומד המספר ומדבר איתי.

בקיצור, זה ספר שמחמם את הלב וגם מטלטל אותו.

אני ממליצה, ולא רק לאוהבי פנזטיה.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן – אנשי הצעצועים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה די דומה לכריכה המקורית, שאפשר לראות כאן. בכריכה הישראלית נתנו מקום הרבה יותר מרכזי לחייל הצעצוע, בעוד שבכריכה המקורית אפשר לראות משני צדדיו עוד צעצועים (בלרינה וקרוסלת סוסים). יש משהו דווקא נכון מבחינתי בבחירת החייל והצבתו במרכז – יש לו מקום מרכזי מאוד בסיפור. וזה גם מרפרר לחיילים אמיתיים. אנחנו רואים אותו בגדול וכך גם רואים את הבעת הפנים שלו, עד שהוא נראה כמעט אנושי.
אהבתי את הכריכה, היא מצליחה להעביר את הקסם של הספר הזה.

ציטוטים:

"את מבינה?" חייך קספר. "אלה לא חיילים שהורגים זה את זה רק מתוך הכרח. אלה בני אדם, שעוזרים זה לזה כי הם יכולים. נכון שזה דבר יפה?"

"ילדות ובגרות — כל יוצר צעצועים ראוי לשמו צריך לדעת להציב את עצמו במקום כלשהו בין שניהם. ורק באזור הגבול הזה נוצרים הצעצועים הטובים ביותר. אז בואי אספר לך, קתי, על צעצוע חדש "

"אף אחד מעובדי החנות לא יבוא השנה, נכון? הם יילחמו במלחמות האמיתיות שלהם. אבל למה אנשים נלחמים, אמא? למה, אם יש להם חיילי צעצוע שיילחמו במקומם?"

"במציאות, הבריחה שונה ממה שמתואר בספרים. אנשים לא מנסים לעצור בעדכם. הם גם לא רודפים אחריכם. אנשים לא מבינים שאתם צריכים להחליט בעצמכם ממה אתם בורחים. על פי רוב הבריחה אינה מאמהות או מאבות או ממפלצות או מרשעים למיניהם; על פי רוב הבריחה היא מהקול הקטן בתוך הראש האומר לכם תישארו איפה שאתם ומבטיח שהכול יהיה בסדר."

הפוסט אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהפרטים היבשים – משפחת פארל היא משפחה פריזאית שנראית כאילו נלקחה ממגזין – ז'אן, האב, הוא פרשן פוליטי ותיק ומוערך, אשתו קלר היא סופרת ופעילה פמיניסטית ובנם אלכסנדר הוא סטודנט בסטנפורד בארה"ב.

כמובן שמתחת לפני השטח אנחנו מגלים (די מהר, זה לא ספוילר) שהמשפחה רחוקה מלהיות משפחה מאושרת וזוג ההורים מנהלים חיים כפולים ושלכל אחד מהם יש בן זוג משני. הם מצליחים לשמור על הכביסה המלוכלכת בתוך הבית. הכל מתפוצץ בצורה פומבית כשאלכסנדר מואשם באונס מילה, בתו של אדם, המאהב של קלר. אלכסנדר טוען שהכל היה בהסכמה, מילה עצמה מרוסקת וכאן מתחיל קרב גרסאות – בתחנת המשטרה, בעיתונות, בבית המשפט וברשתות החברתיות של כולם.

מבחינתי זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת. מהר מאוד שמים לב שהמשפחה הזו מתנהלת בצורה עקומה. הערכים שהם היו רוצים להעניק לאלכסנדר לא בהכרח עולים בקנה אחד עם איך שהם עצמם מתנהגים.
ז'אן מרוכז בעצמו ובהמשך הקריירה שלו, כל מעשה שהוא עושה נבחן על ידיו על מנת שלא ישפיע על המשך העסקתו והוא מבלה שעות רבות בטוויטר כדי לראות מי כתב מה וכמה כבר הגיבו לו – "לא הייתה לו שום כוונה לעזוב את הטלוויזיה או לנטוש את כל מה שנתן לו כוח להמשיך: אהבתו לפוליטיקה, האדרנלין שהזרימה לעורקיו ההופעה בטלוויזיה, הפרסום ויתרונותיו ובעיקר העוצמה, התחושה שהוא כול-יכול – שהעניקו לו קהל הצופים הגדול, ההערכה וקבלת הפנים החמה והמכבדת בכל מקום.
כובד משקלם של הנקסיזם, של האובססיה לתדמית ולשליטה – דחפו אותו להופיע ללא הרף על המסך, ומדי בוקר, מול המראה, תר אחר סימנים להידרדרותו הצפויה. ובכל זאת, הוא לא הרגיש זקן" (עמוד 22).
מתואר מקרה בו ז'אן מגיע לבקר חולה בבית חולים מחוץ לשעות הביקורים. כשרופא לא נותן לו להיכנס, הדבר הראשון שז'אן אומר לעצמו הוא "האיש הזה כנראה לא אהב את התכניות שלו" ולא חלילה – שאלו הנהלים.
קלר היא אישה חזקה ודעתנית, מסאית שגם עבדה בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי והומה עבדין. גם היא עסוקה בעבודתה ובמאהב החדש שלה ואפילו שאותה מעניינים דברים אחרים ופחות אור הזרקורים, היא עדיין מושקעת בהם. "מאז לידתו של אלכסנדר, היא הרגישה לפעמים שהיא כורעת מעומס הדרישות שתבעה האימהות, ובמיוחד מהדרישה הקשה ביותר מאישה שחירותה עמדה בראש סדר העדיפויות שלה: זמינות" (עמוד 116).

ושניהם לא רואים את אלכסנדר בכלל. לא שזה מצדיק משהו ולא מוריד מהחלק הלא מבוטל שלו בעיניין.
"הוא תמיד ניהל קשר מיוחד עם הוריו, שילוב של חיבה וחוסר אמון. הוא ידע שהוא מושא להערצתם אבל מעולם לא חווה גילויי חיבה גופנית. הם לא התנשקו בבית ואם כן, מעט מאוד" (עמוד 43). הוא הישגי מאוד וכל כולו רצון שההורים שלו יתגאו בו. הוא הצטיין בכל מקום שלמד בו – ממש 'בן טובים' כמו שאוהבים להגיד. הצד השני שלו היה רגיש, מסוגר וביישן.

חלק גדול מהספר גרם לי לזוז באי נוחות בכיסא. החל מאיך שההורים עצמם מתנהגים ועד משחקי החברה המטופשים שבחורים צעירים משחקים כשהם שיכורים, והובילו למצב שבו חייה של מישהי נעצרים ומתרסקים. ובמרכז כל הסאגה הזו – הרשתות החברתיות, העיתונות וכל אחד שיש לו מקלדת. זה נהיה מכוער. מאוד מכוער. וזה אמיתי. במיוחד שהדמויות הראשיות מוכרות לאנשים כמו שז'אן וקלייר בפריז.
אחת הסיבות שבגללן תנועו באי נוחות היא שטואיל תגרום לכם לפקפק במה שבהתחלה נראה ברור לגמרי – בחורה נאנסה, הבחור אשם. היא תנסה להראות לכם את כל הצדדים, של שני הצדדים. היא תגרום לכם להרגיש חבר מושבעים במשפט הזה ולהחליט, מעבר לכל ספק – מי אשם. והאם בכלל יש אמת אחת?.

בספר תמצאו אזכורים למוניקה לווינסקי, הארווי וויינשטיין ותנועת MeToo. זה הופך אותו למאוד עכשווי ומעודכן ודן בסוגיה חשובה. בין היתר על השפעת הפורנוגרפיה, שהפכה זמינה מאוד, הרשתות החברתיות והטוקבקים, לחץ חברתי וכמובן – חינוך.

זה ספר חשוב, גם אם הוא לא נעים ונוח לקריאה, גם אם היו רגעים שהתחלחלתי כאישה מצד אחד וכאמא מצד שני. קלייר היא פמיניסטית מוצהרת והבן שלה נאשם באונס, אחת העברות הכי שובניסטיות שיש, אבל היא עדיין אמא – איך היא מגיבה? איך מגיבים כלפיה?. חוסר וודאות מאפיין את המשך העסקתו של ז'אן מפאת גילו – איך כל הפרשייה תשפיע עליו? (הרי זה מה שמעניין אותו בסופו של דבר). והכי חשוב – מילה, שדווקא לפעמים לא מרגישה כמו גיבורה בסיפור הזה, על אף שעוברת חקירות מזעזעות ושאלות חודרניות שמשפיעות על כל חייה אחרי המקרה. ואלכסנדר – שהיה כוכב עולה בסטנפורד ועכשיו חייו נעצרו.

אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. תגידו 'אני אעשה הכל כדי שלי זה לא יקרה' – גם כנשים, גם כהורים וגם כבני אדם באופן כללי.
תקראו. זה חשוב.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפייפיה ולגמרי קנתה אותי. אבל בואו – אין לה שום קשר לעלילה. לפחות לא כזה ברור שאני עליתי עליו. הכריכה המקורית די משמימה, אז ככה שזו הישראלית מוצלחת הרבה יותר. זו לגמרי כריכה שהייתי מרימה בחנות ספרים.

ציטוטים:

"הם גילו את ההבדל בין מכשול ובין אסון: הראשון היה נסבל, השני אירע תוך ניפוץ פנימי ללא פתרון אפשרי – ייסורים מתמשכים ומוחלטים".

"הנשים העזו לדבר, הן התחילו, יחד, לספר את שנשאו בשקט והסתירו זמן רב כל כך. מבחינת קלר, הדילמה הייתה לחיות הבטחה כזאת לארגון חברתי מחדש – הנשים סוף-סוף סיפרו את מה שחוו, משהו חשוב התרחש שם באותה הבנה ציבורית מחודשת של ערכן, אותה הקשבה מעמיקה לדבריהן – ובה בעת, לנתח באובייקטיביות רבה ככל האפשר את מה שנאמר בבית המשפט, בעוד שבפריזמת הרגש והחיבה, הכול בעיניה נראה פגום, מוגזם, טעון – בנה הסתכן בחמש-עשרה שנים בכלא, אז למה להעיק עליו? כל חייה היא פעלה בניגוד לערכים שהתיימרה להגן עליהם בפומבי. זה מה שזה היה, האלימות: השקר – ייצוג מעוות של הקיום שלה. ההכחשה: המסלול שבחרה להמיר בו את המציאות כדי שתוכל לשאת אותה".

ציטוט של פיליפ רות שמובא בספר – "נותרה העובדה כי החיים ממילא אינם מובנים כהלכה על ידי בני האדם. הטעות בהבנתם, אלה הם החיים, לטעות ולטעות ולטעות בהם, ואחר כך, מתוך הרהור מדוקדק מחדש, לשוב ולטעות בהם. ככה אנחנו יודעים שאנו חיים: אנחנו טועים" (מתוך פסטורלה אמריקאית, הוצאת כנרת)

הפוסט עניינים אנושיים / קארין טואיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר עשרים שנה שלורן נשוי באושר ואב לשני ילדים – תומא וקלר (שניהם בני עשרה). הוא אוהב את אשתו סולנז' ואת הילדים ואפילו העבודה שבה הוא עובד די בסדר. אבל משהו חסר לו. משהו מאוד בסיסי. הוא לא מרגיש עצמו. הוא לא מרגיש גבר. הוא רוצה להיות אישה. במשך שנים, עוד בילדותו, לא היה שלם עם מה שהוא וככל שהזמן עובר מתעצמת אצלו ההרגשה – הוא רוצה להיות אישה.
הרגעים הכי מאושרים שלו הם במועדון הזנזיבר, לשם הוא הולך עם חברתו (שגם היא עברה תהליך דומה), לבוש ומאופר כאישה, רוקד ונהנה. ומרגיש נכון, כל כך נכון.

האמת מתפוצצת לסולנז' בפרצוף כשהיא מגלה שערה בלונדינית בחדר השינה. כמובן שהיא ישר חושדת שלורן מנהל רומן, לרגע לא עולה בדעתה שמדובר בשערה מתוך פאה. זה האירוע המכונן שדוחף את לורן לקראת השינוי המיוחל.

לכל אורך הספר אנחנו עדים לקונפליקטים הקשים אשר מתחוללים בקרבו של לורן. מצד אחד הוא רוצה לעשות את השינוי, הוא מרגיש שהוא חייב, שהוא לא יכול להמשיך את חייו כגבר. ומצד שני הוא מפחד פחד מוות מתגובות הסביבה ובעיקר המשפחה ושני ילדיו המתבגרים, אשר נמצאים בתקופה הכי קשה מבחינת יחסים עם הורים ומיניות (בכל זאת – תומא בן 16 וקלר בת 13).

הוא מנסה, גם בעזרת סולנז', להבין איך להתקדם. אפילו הולך לטיפול ומנסה בכל כוחו להתכחש לאישה המבעבעת בתוכו. הוא אוהב את סולנז', היא חברתו הטובה ביותר.

זה ספר חשוב על טרנסג'נדרים. אנחנו חיים בתקופה בה יש פתיחות גדולה יותר לקהילה, יחד עם זאת עדיין התגובות מהסביבה נעות בין חיבוק חם לזעזוע, רתיעה ופחד. הרבה מזה נובע מבורות וחוסר הבנה של מה שמתחולל בנפש של אנשים, שלא מרגישים נוח בגופם שלהם. שנראה להם שנולדו במעטפת הלא נכונה.

לאונור דה רקונדו מצליחה לכתוב את לורן בצורה עדינה ומרגשת עד דמעות, בלי יותר מידי בלבולי מוח ומריחות. הספר זורם בקלות והפרקים קצרים. סיימתי אותו עם דמעות בעיניים. הנחישות והאומץ של לורן הם מושא לקנאה.

זה ספר חשוב מאוד בגלל התוכן שלו, במיוחד בתקופה הזו שבה החיפוש העצמי מתחיל בגיל מוקדם מאוד ולפעמים פשוט לא יודעים איך לקבל את זה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הוצאת אריה ניר נעזרו בחברים בקבוצת הפייסבוק שלהם על מנת להחליט מבין שלוש כריכות שהתלבטו ביניהן לספר. יש בזה משהו חכם, שכן זה גרם לכל המגיבים (ואני בתוכם) להרגיש חלק מתהליך היצירה של הספר בעברית. הכריכה הזו נבחרה ברוב קולות. וזה מה שרואים – כלוב, פרפר אחד צבעוני כלוא בתוכו ואילו פרפר אחר, צבעוני הרבה פחות משוחרר בחוץ. המטאפורה ברורה – הפרפר הצבעוני הוא לורן כשהוא אישה. הפרפר שבחוץ – לורן כגבר. הגבר משוחרר ואילו האישה כלואה, אבל יפה וצבעונית. מבחינת הסיפור – מתאים מאוד ומעביר את המסר.

ציטוטים:

"קלר נפרדת מין הילדות שלה מבלי שתהיה מודעת לכך. עולם נינוח של ההורים, עולם מגונן, עם פתרון לכל דבר, הופך להיות משהו מחוספס, מסתורי, עמוס אזורי דמדומים. מיהו אביה? האם באמת אפשרי להכיר כה מעט מישהו שחי לצידך מאז ומתמיד? מישהו שאוהבים? אותה אי ודאות מעיפה אותה אל עולם המבוגרים בבת אחת, בלי אזהרה, בלי שתוכל להתכונן לזה".

"הכול דוחף אותנו להגדיר את עצמנו. להכריז בקול רם וחזק. לציין את הזהות שלנו. אני לא מוגדרת. גופי הוא פשרה. אני לא מי שרשום בתעודת הזהות שלי, ולורין עדיין לא קיימת באופן רשמי. אם אני לא מגדירה את עצמי, האם אני עדיין קיימת?".

הפוסט על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז יש לנו שלושה קווי עלילה –

הראשון ואולי הכי מפורט הוא סיפורו של פיטר. פיטר הוא בעל עסק לניקוי בתים (בעיקר בתים של אנשים שנפטרו והושארו בזוהמה מוחלטת). הוא בודד ומבלה חלק מזמנו הפנוי בספרייה. באחד מביקוריו הוא מעלעל בספר בוטניקה ונופל לידיו מכתב אהבה שהושאר בין הדפים. במכתב מצוינים שמות של כמה פרחים נדירים והוא מחליט לחקור עליהם ובסופו של דבר גם יתור אחריהם בעולם בחברת גבר שהכיר בשם הנס ברג. דבר שישנה את חייו לנצח.

השני הוא הסיפור של דוקטור קול, חוקר ימי שממש בפרק הראשון של הספר כמעט מסיים את חייו בתוך תא מחקר תת ימי (מעין צוללת), הוא מוצא בבטנו של לוויתן קופסה שחורה של טיסה שנעלמה לפני 30 שנים ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלה. מציאת הקופסה השחורה מעלה תקוות שאולי יגלו מה עלה בגורל הטיסה ומדוע התרסקה. פרופסור קול מקבל תשומת לב חדשותית רבה בעקבות הגילוי, אבל הוא בכלל לא מעוניין בה. מבחינתו הם מתעסקים בכל מה שלא חשוב.

השלישי הוא סיפורו של דאב. דאב הוא ילד מאומץ אשר נאסף לביתם של לן ומוד כמשפחת אומנה ובסופו של דבר נשאר שם כל חייו. בגלל עברו במשפחות אומנה רבות הוא סובל מחרדת נטישה, שמשתפרת רק במעט במהלך השנים. בבגרותו הוא עובד כטלפן במוקד אמבולנסים. לאחרונה הוא מתחיל לסבול מכאבי ראש ובעקבות אלה עולים אצלו זיכרונות לא שלו, זיכרונות שהוא רואה בבהירות רבה ובפרטי פרטים, ממש כאילו הוא חווה אותם.

איך שלא מסתכלים על הספר הזה – זה ספר על עבר, הווה ועתיד. פיטר מתחקה אחר הפרחים שצוינו במכתב כלשהו מהעבר, זה נותן משמעות חדשה לחייו בהווה ומשנה את עתידו לחלוטין. דאב נזכר בזיכרונות מהעבר שכלל לא שייכים לו, כאבי הראש משפיעים על ההווה שלו וההחלטה לחפש את בעל הזיכרונות תשפיע על עתידו. דוקטור קול מצא קופסה שחורה של טיסה שקיבלה את השם "הנשכחת", והתקווה היא שיגלו עליה עוד פרטים מהעבר, הגילוי משפיע על ההווה שלו. זה ספר על זיכרונות ועל איך כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט קצת שונה.

כמו שציינתי, זה ספר לא פשוט לקריאה לאנשים עם ריכוז רופף כמו שלי, יחד עם זאת הרגשתי שאני עוברת סוג של מסע, בדיוק כמו שהגיבורים בסיפור עוברים. פיטר עובר תלאות וכמעט מקפח את חייו בחיפוש אחר הפרחים מהמכתב. אגב, הפרחים כל כך סיקרנו אותי, שחיפשתי אותם בעצמי ברשת וגיליתי שהם תוארו בצורה מדויקת מאוד בספר. כקוראת עברתי עם פיטר את מסעו בנמיביה, במקסיקו, בצ'ילה והרחקנו עד סומטרה.

לקראת סוף הספר, כשהדברים החלו להתבהר, הרגשתי כמו בספר מתח כשכל הרמזים מתחילים להתחבר והכל נופל למקום הנכון. מעין קתרזיס. והתרגשתי. המון. סיימתי את הספר עם עיניים לחות, מה שלא קרה לי כבר הרבה זמן.

בקיצור – מומלץ מאוד מאוד ושווה את המאמץ!.

פרק ראשון להתרשמות אפשר לקרוא כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה יפיפייה ומשקפת יפה את תוכן הספר – פרחים. רק חבל שהפרח על הכריכה שייך לפסיפלורה, שדווקא היא לא מוזכרת בספר. אהבתי יותר את העטיפה המקורית של הספר (כאן) שבה רואים רישומים של הפרחים אשר מוזכרים בספר. חזרתי הרבה לכריכה והסתכלתי עליה, היא באמת יפה ואני מניחה שהייתה סיבה למה נבחר דווקא הפרח הזה, רק חבל שהוא ספציפית לא קשור לעלילה.

ציטוטים:

"אמנם הנס היה דוקטור לפסיכולוגיה והוא היה מנקה, אבל שניהם טיפולו בחרא של אנשים אחרים".

"אם מישהו מעז לשאול את קול בענייני אמונה – זה קורה לעתים נדירות, אבל קורה – הוא תמיד מקדיש זמן כדי להסביר שאלה שלא מקבלים את התפיסה הזאת הם אלה שפונים לאלוהים ומאשימים אותו בחסרונותיהם, רק מפני שהם לא נמצאים במצב תמידי של התעלות משולחת רסן. סביר הרבה יותר שהאשמה נעוצה באבות שלהם ולא באבינו שבשמיים".

הפוסט זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קלייר ומאט התגרשו. יש להם ילדה משותפת בשם סקרלט. הם מחליטים יחד שהדבר הכי טוב עבור הילדה הוא לבלות יחד את חופשת חג המולד במקום עם שם מבטיח – "היער המאושר". אל החופשה הזו מצטרפים בני הזוג הנוכחיים של השניים – אלכס בת זוגו של מאט ופטריק בן זוגה של קלייר. גם פוזי מצטרף, הארנב הדמיוני של סקרלט.

אלכס היא מדענית. פטריק הוא אחד כזה שעף על עצמו ופסגת שאיפותיו כרגע היא להשתתף בתחרות איירון מן. סקרלט בת שבע. היא מנהלת שיחות חד צדדיות עם פוזי ושניהם בטוחים שאלכס עושה ניסויים בבעלי חיים ורוצחת ארנבים להנאתה.

כל המצב הזה מאוד נפיץ. כל המבוגרים מנסים להנות בשלל הפעילויות שלמקום כמו "היער המאושר" יש להציע – בריכות שונות, חוגי ריקוד, מיני גולף ואפילו "היער של פלאפי הסנאי בארץ פלאות החורף". כולם מנסים להתנהג בהתאם בסיטואציה ההזויה הזו. כמובן ששני הזוגות גם עסוקים בלשדר 'עסקים כרגיל' ולהראות שמערכת היחסים הנוכחית שלהם (קרי, פרק ב') הרבה יותר מוצלחת מהנישואים הקודמים.

וכולם שם בשביל סקרלט. הרצון שלנו, ההורים הגרושים, לעשות הכל בשביל שלילדים יהיה טוב ושהם לא יישארו מצולקים מהגירושין, הוא פשוט עצום. אני זוכרת מצבים שבבוקר היינו בדיון בבית המשפט, צעקנו ובכינו ואז בערב ישבנו לארוחת ערב עם הילד, רק בשביל לעשות לו טוב.

אז כאן זה הלך קצת רחוק מידי. כי כשהמצב נפיץ, מספיק רק ניצוץ קטן כדי להדליק את כל העסק. והניצוץ הזה יכול בהחלט להיות אלכוהול למשל. כשמישהו שותה קצת יותר מידי ואומר קצת יותר מידי – זה פשוט מתחיל להידרדר. תוך כדי קריאה אמרתי לעצמי "אוי לא…אני לא מאמינה שהוא אמר את זה" או "היא באמת אמרה את זה בקול רם עכשיו?", זה פשוט היה כמו להסתכל על תאונת רכבת. ואז בסוף, בום! – אחד המבוגרים מוצא את עצמו עם חץ תקוע בגוף (לא ציינתי ששלל הפעילויות כוללת גם מטווח חץ וקשת?) ומתחילה חקירה משטרתית.

הספר בנוי מפרקים, שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, בין הפרקים מופיעים תמלילים מהחקירה. בהתחלה הקורא בכלל לא יודע מי נורה ולמה, ולאט לאט מתבהרת התמונה. דבר שאהבתי והצחיק אותי ממש – מידי כמה פרקים מופיע קטע הלקוח מתוך העלון של "היער המאושר", למשל הקטע הפותח את הספר – "היער המאושר הוא המקום המושלם להתפרק בו. פתחו את דלתות הפטיו של הבקתה המצוידת-היטב שלעם ושאפו את האויר הרענן, הרחק מהמתחים ומהלחצים של חיי היום-יום. החופשה המשפחתית המושלמת עבור אהוביכם נמצאת כמטחווי קשת. מהיער המאושר ייוותרו לכם זיכרונות לכל החיים". הטקסטים האלה הופכים ונהיים יותר הזויים ומשעשעים ככל שמתקדם הספר וזה פשוט הפוך ממה שקורה בין הזוגות. ואני מצטערת, זה פשוט מצחיק. כולם מנסים להיות מבוגרים אחראיים והכל מתפקשש.

אני לגמרי רואה איך הספר הזה יכול להפוך לקומדיה אמריקאית בכיכובם של אדם סנדלר/בן סטילר וקמרון דיאז.

אפילו שהספר די ארוך, צלחתי אותו מהר. הוא קליל, הפרקים קצרים, אלי אישית הנושא מאוד דיבר (כן, חופשות כאלה קורות, זה בכלל לא מופרך כמו שזה נשמע) והוא משעשע. גם כשהוא קצת עצוב.

בקיצור – אני ממליצה!. במיוחד לגרושים ולבני זוג של גרושים, אבל גם השאר ייהנו מאוד.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

קודם כל, אני רוצה להתייחס לנייר הממוחזר שנבחר לדפי הספר – אני מאוהבת בנייר הזה והלוואי וכל ההוצאות ישתמשו בנייר הזה יותר. זה הופך את הספרים להרבה יותר קלים פיזית. פה מדובר בספר די ארוך ועדיין כשמחזיקים אותו ביד, הוא לא מרגיש כבד בכלל. אני גם אוהבת את המרקם של הנייר הזה ואת הגוון שלו.

ועכשיו לכריכה – אנשי ההוצאה ערכו בזמנו משאל בקבוצת הפייסבוק לגבי כריכות אפשריות לספר ואחרי מקצה שיפורים, זו הכריכה שנבחרה. יש משהו נחמד בלהציע לקהל הקוראים לבחור, זה גורם להם להרגיש שיש להם חלק בעשייה ובאיזשהו מקום קושר אותם לספר מראש. על הכריכה אחראי יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מאוד אוהבת את האיור ואני חושבת שהוא בהחלט מתאים. יש כל הזמן דיסוננס בין מבוגרים לילדים בסיפור. גם בין איך שמבוגרים צריכים להתנהג ואיך שהם מתנהגים בפועל (כמו ילדים לפעמים) והדיסוננס הזה מיוצג יפה בכריכת הספר. האימג' הוא ילדותי משהו ונראה כאילו נלקח ממשחק מחשב, הבקתה כמובן היא פצצה מתקתקת, הכל אדום מתוק ואילו האות ב' בשם הספר – עקומה ומתפוררת. אהבתי מאוד.

הפוסט המבוגרים / קרולין האלס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לאחרונה ג'ספר נרדף על ידי צבע חדש – צבע הרצח. הוא לא מבין אותו והוא לא אוהב אותו. אבל הוא יודע שהוא קרה. הוא רק לא יודע על ידי מי ואיך. קצת קשה לזהות רוצח כשאינך יכול לזהות פרצופים בכלל. מי ייקח את דבריו ברצינות?

לאחרונה הגיעה לרחוב שכנה חדשה והשתכנה בבית מול ג'ספר ואביו. שמה בי לרקהאם. הוא שומעת מוזיקת האוס בקולי קולות ובאופן כללי מעצבנת כמעט את כל תושבי הרחוב. לא את ג'ספר. היא מזכירה לו את אמא שלו (גuון קולה כחול שמיים וזה קרוב מאוד לכחול קובלט) ותוכים החלו לקנן בעץ שמול ביתה. ג'ספר הוא צפר נלהב ואם יש משהו שהוא אוהב יותר חוץ מאשר את אימו, זה תוכים. הוא צופה בהם באדיקות בעזרת משקפת מחלון חדרו ומתעד במחברותיו כל מה שקורה איתם.

יום אחד בי נעלמת וג'ספר משוכנע שהיא נרצחה. הוא גם די בטוח שהוא יודע מי רצח אותה, אבל יחד עם זאת – לא יכול לתאר אותו או לזהות אותו. הוא בטוח שגם הוא הוא עצמו קשור לרצח, אבל לא מצליח לשכנע את השוטרים להקשיב לו. הוא נחוש למצוא (ולזהות) את הרוצח – איך יעשה את זה?!.

כביכול זה ספר מתח, אבל האמת היא שמדובר בספר שונה ומיוחד מאוד. ספרי מתח מאופיינים לרוב בקצב מהיר. פה הספר מתנהל לאיטו, די בעצלתיים אפילו, עד מאה העמודים האחרונים. הקריאה מצריכה לא מעט סבלנות, בדיוק כמו שג'ספר עצמו מצריך סבלנות, בהיותו הנער שהוא. זו בעיקר הסיבה שהמשכתי לקרוא. בימים כאלה, בהם 9 מתוך 10 אנשים לא היו רוצים שילדים בעלי מוגבלויות ישולבו בכיתות של ילדיהם – הקול של ג'ספר צריך להישמע. הילד הזה מבריק והייתי שמחה אם הבן שלי (בן ה8.5) היה יושב איתו לשיחה.

העלילה מתחילה בחקירת המשטרה את היעלמותה של בי וזזה קדימה ואחרונה בזמן, בין האירועים שקדמו להיעלמות ובין השיחות עם השוטרים. הכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ספר.
הדיסוננס בין בי עצמה וכל מה שקרה, לתמימות המחשבתית של ג'ספר הוא פשוט מדהים. היו רגעים שאני, כקוראת "נורמטיבית", הבנתי דברים שג'ספר הבין רק כמה עמודים (אם לא עשרות) אחרי. החוויה שעברתי בעקבות הקריאה, דרך נקודת מבטו של נער כזה, תישאר איתי עוד זמן רב.

שווה להתעקש, אפילו שהספר קצת איטי, כי לקראת הסוף מתחיל רצף של אירועים מהירים, עד שמגיע הקתרזיס הבלתי נמנע.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – ספר מרגש, נוגע ללב וחשוב, שנישאר איתי הרבה זמן אחרי שסיימתי)

פינת העטיפה:

הפעם אני רוצה להתייחס גם לבחירת הדפים בספר. רוב הספרים בעברית מודפסים על דפים לבנים שנקראים נייר "נטול עץ" ורוב הספרים באנגלית מודפסים על נייר ממוחזר, שיש לו גוון קרמי יותר והוא גם דק וקל יותר. פה בחרו בנייר ממוחזר. אני אוהבת את הבחירה מאוד והלוואי ועוד הוצאות ישכילו להשתמש בנייר הזה. הדבר הראשון והכי בולט – הוא קל ממש. פה מדובר בספר של למעלה מ-400 עמודים ובזכות בחירת הנייר הוא מרגיש ממש קליל (אני עוד זוכרת שקראתי את "עלובי החיים" על נייר "רגיל" וכמעט קיבלתי נקע). מעבר לזה – לי הוא הרבה יותר נעים לקריאה ולמגע.

ניגש לכריכה עצמה – לדעתי נעשתה כאן עבודה מצוינת. במרכז העטיפה ישנה צללית של דמות ועליה כתוב שם הספר והסופרת. מסביב כתמים, מעין שפריצים, של המוני צבעים וגוונים (היה צריך יותר כחול קובלט) וסילואטים לבנים של תוכים בתעופה. הייתי שמחה אם הצללית הייתה קצת יותר קטנה ומפנה מקום ליותר צבעים, אבל אני מבינה את האילוץ כי שם הספר די ארוך. זו כריכה שמושכת את העין והיום כשנכנסתי לחנות ספרים במקרה, הספר הזה ישר "קפץ" לי לעין (על זה אגב, היה ג'ספר אומר שספרים לא יכולים לקפוץ).

הפוסט צבע הרצח של בי לרקאם / שרה ג' האריס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נראה שלוסי, גם כשהיא בבית, לא ממש דואגת לסדר ולניקיון ולכן הבית הפוך כולו ומטונף. יש ערימות של כלים בכיור, הפח מסריח ועולה על גדותיו עם רימות ואין לילדים אפילו בגדים נקיים ללבוש לבית הספר. אביהם של השניים מרצה עונש מאסר בגלל עבירת אלימות. ועכשיו הם צריכים להסתדר. לבד.

ג'ונה מחליט שעדיף לשמור את עובדת היותם לבד בסוד, שכן אם יגלו למישהו, המשטרה תתערב, אותו ישלחו ל"סבתא סיוט" ואת רף לבית יתומים. "סבתא סיוט" היא אימו של אביהם, שבעבר ניסתה לחטוף אותם, אחרי ה"שבת העצבנית". והיא לא מעוניינת ברף בגלל עורו השחום ושיערו המקרוזל, ולכן יגיע רכב של בית יתומים ויקח אותו. זה מה שהשניים חושבים בכל אופן.

בדרכים יצירתיות הם מארגנים לעצמם אוכל, מרוויחים כסף ומצליחים לשמור על הסוד.

כל הספר מובא מנקודת מבטו של ג'ונה. השפה היא שפתו, השגיאות בהיגוי מילים מסוימות, וכל מחשבה שעוברת לו בראש – עוברת אל הקוראים בצורה הכי אמתית ותמימה שיש. אפילו השיחות שהוא מנהל בראשו עם לוסי.
הוא מנסה להבין לאן נעלמה ומתי תחזור. הוא ממש בולש בבית בחיפוש אחר רמזים ואפילו שוקל לשמור בקבוק יין ריק שמצא בחדר השינה, כי אולי "יש עליו דנ"א וזה ראיות". הוא לא מבין איך הגיע הנייד לעציץ, מי הביא ללוסי מנגו ופרחים, מה הם ראשי התיבות שכתובים על לוח השנה ומה זה המקלון שמצא בכיס של החלוק שלה?.

הספר הזה קרע לי את הלב.

זה לא קל, במיוחד כשאתה הורה, לקרוא על שני ילדים קטנים (יש לי ילד בגיל של ג'ונה והוא עדיין לא נשאר לבד יותר מעשר דקות), שנשארים לבדם וצריכים להסתדר. העובדה שהכל מסופר מנקודת מבטו של ג'ונה, רק עושה את זה יותר קשה. הוא תמים, הוא לא יודע הרבה על העולם, הוא לא מבין מבוגרים והוא לומד על בשרו לקחים שרובנו לומדים רק בגיל הרבה יותר מאוחר. זה עצוב ומזעזע וכשסיימתי את הספר נשארתי עם מועקה נוראית בבטן. אני מניחה שזו הייתה הכוונה. ואם כן – אז היא הושגה על הצד הטוב ביותר.

למרות כל הקושי, הספר גם מספק שלל רגעים מרגשים ומשעשעים, במיוחד בחסות רף השובב, שדעתו מוסחת בקלות מהדברים ה"חשובים" לדברים ה"באמת חשובים" כמו יום ספורט או מופע כישרונות.

אהבתי מאוד את הספר ואני ממליצה, על אף שמדובר בבעיטה בבטן הרכה שלי כאמא. כשסיימתי לקרוא, באמצע הלילה, הלכתי בקצות אצבעות לתת נשיקה לילדים ולהגיד תודה לאל שהם (עדיין) לא צריכים להתמודד עם כאלה קשיים, לפחות כל עוד אני כאן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. אני חושבת שאפשר היה טיפה לקצר)

פינת העטיפה:

אני מאוד אוהבת את הכריכה, הסתכלתי עליה הרבה במהלך הקריאה ורק כשסיימתי את הספר הסתכלתי מי עיצב אותה וגיליתי את יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני מעריצה מושבעת שלו וחובבת גדולה של הכריכות שהוא מעצב ולכן לא הפתיע אותי לגלות שהוא אמון על הכריכה המקסימה הזו.
רואים מעין קיר עץ, עשוי קורות, שהצבע מתקלף ממנו ומעליו, בצורה אנכית, ישנה קורת עץ נוספת ועליה צללית של שני ילדים מחובקים. יש משמעות לפיסת העץ הזו, אבל תצטרכו לקרוא על מנת להבין למה היא חשובה. העץ המקולף מראה על הזנחה מסוימת ומתאר את ביתם של הילדים ובכלל, הסביבה שהם חיים בה.
הגוונים הם כחול בהיר ולבן ושם הספר כתוב באדום, אבל לא משתלט על הכל. הכל מאוד נעים בעין ויחד עם זאת מטריד.

הפוסט היא לא שם / טמזין גריי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סלסטיאל ורוי הם התגלמות החלום האמריקאי, במיוחד בדרום ארה"ב. הם זוג צעיר ושחור ש"הצליח" – היא אמנית בנסיקה והוא מנהל שמתקדם יפה בסולם. משפחתה של סלסטיאל התעשרה בזכות עבודתו של אביה כמדען ומשפחתו של רוי מצליחה להתקיים בכבוד גם כן. הכל טוב.

רק שאז, זמן קצר אחרי נישואיהם, הכל עומד להשתנות. בעת שהייה של שניהם במוטל, הם נקלעים לוויכוח. רוי יוצא להביא קוביות קרח מהמכונה על מנת לתת לסלסטיאל ולעצמו להירגע ולחשוב. הוא נתקל שם באישה שצריכה עזרה במשהו והוא, כיאה לבחור צעיר ומנומס – עוזר לה. מפה לשם – הוא מוצא את עצמו מואשם בפשע שלא ביצע.

זה לא מפתיע אף אחד כשרוי נשפט, מורשע ונשלח לכלא. זהו גורלם של השחורים בארצות הברית בכלל ובדרום בפרט.

"הסיפור הרגיל של הגזע הלא נכון בזמן הלא נכון" – עמוד 197

"שישה או שנים-עשר (…) זהו גורלו של האדם השחור. שישה נושאי ארון או שנים-עשר מושבעים" – עמוד 234

לפנינו לכאורה עוד סיפור על הקושי של השחורים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", או סיפור על נישואים טריים שצריכים להחזיק מעמד גם כשאחד מבני הזוג כלוא יותר זמן ממשך הנישואים עצמם. אז זהו, שלא.

המשפט מתקיים ברקע, גם הערעור. הספר לא מתעסק בזה בכלל. זה מוזכר מידי פעם ואפילו שמו של עורך דינו של רוי פרח מזיכרוני לעיתים קרובות. זה נכון שיש משהו צפוי באופן התפתחות האירועים, ויחד עם זאת הספר "החזיק" אותי במתח, אפילו שלא מדובר בספר מתח בכלל.

הספר מחולק לשלושה חלקים ובכל חלק פרקים המסופרים משלוש נקודות מבט שונות – רוי, סלסטיאל ואנדרה, חברם הטוב של השניים. בחלק הראשון ישנה גם חליפת מכתבים (ז'אנר שאני אישית מאוד אוהבת), בין רוי לבין שאר העולם שבחוץ בזמן שהוא בכלא. דרך המכתבים אנחנו מקבלים מושג לגבי הזמן שעובר. כמו כן, הפרקים עצמם שופכים אור על ההיסטוריה של כל אחת מהדמויות.

עולות מספר הרבה שאלות והוא מתעסק בעיקר בשני נושאים – עניין הגזע ונאמנות. זה נכון שהיום כבר אפשר להגיד, במיוחד אחרי כהונת נשיא שחור בארה"ב, שהנושא הזה לא מנהל אנשים יותר, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא עדיין קיים ולא רק בארה"ב (ולא רק כלפי שחורים). לגבי הנאמנות – נאמנות בין בני זוג, בין חברים, בתוך המשפחה ובחברה באופן כללי. ומה לגבי אהבה? היא קשורה באופן ישיר לנאמנות? ואם האהבה נגמרת והנאמנות נשארת, או להיפך? אלו שאלות שהמשיכו להדהד אצלי הרבה אחרי שסיימתי את הספר.

הכתיבה של טיארי ג'ונס פשוט נפלאה וקולחת והאופן שבו היא בונה את הסיפור ואת הדמויות הוא שהחזיק אותי דרוכה עד סוף הספר. עצם העובדה שהספר כתוב בכמה קולות, גורם לקורא לקרוא את האירועים מכמה זוויות ראיה, לשמוע כמה נקודות מבט ולהבין שלא תמיד יש תשובה אחת, לא הכל שחור ולבן, טוב ולא טוב.

מומלץ בחום, ולא רק כי אובמה אמר.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה קצת פשטנית, אבל בהחלט מתאימה לסיפור. רואים זוג ידיים שחורות אוחזת מעליהן אימג' של שורשים. האימג' של השורשים הוא גרפי ושחור ונמצא גם בחלק העליון וגם בחלק בתחתון. אפשר להתפלסף על כוונת המעצב לא מעט. למשל – האם עצם הימצאות השורשים מעל תמונת הידיים אומר שהשורים חזקים מהכל, גם מהאהבה? האם השורשים שלמעלה והשורשים של למטה שייכים לשני אנשים שונים והם בעצם מתחברים באמצע ומתוך זה צומח משהו חדש?. בספר מוזכר עץ ש"הלבישו" עליו ייחור של עץ אחר, על מנת ליצור בן כלאיים שכזה – אולי לזו הכוונה, החיבור בין שורשים, בין שושלות. שם הספר מופיע בגדול וכמובן ההמלצה של אובמה בפינה השמאלית. אני לא מתה על סופרלטיבים שמופיעים על הכריכה, אבל המלצה מאובמה זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. ייאמר לזכור המעצבים שזה מופיע בפינה, בקטן ולא משתלט ומפריע לשאר העיצוב.

ציטוטים:

"אטלנטה היא המקום שבו למדתי את הכללים, ולמדתי אותם מהר. איש מעולם לא אמר עלי שאני טיפש. אבל הבית הוא לא המקום שבו אתה נוחת; הבית הוא המקום שממנו אתה משוגר. אתה לא יכול לבחור את משפחתך. בפוקר, אתה מקבל חמישה קלפים. שלושה מהם אתה יכול להחליף, אבל השניים האחרים הם שלך לתמיד: משפחה ומולדת".

"…רוי נעמד שוב והמשיך לבכות, לא כמו תינוק, אלא כדרך שרק אדם מבוגר יכול לבכות, בבכי שמתחיל בכפות רגליו ועובר דרך כל גופו ולבסוף פורץ מפיו. כשגבר מתייפח ככה יודעים שאלו כל הדמעות שהוא מעולם לא הורשה להזיל, החל מאכזבה של משחקי ליגת הנוער דרך שברונות הלב של גיל הנעורים ועד לדבר שפצע את נשמתו בשנה האחרונה."

"הוא נעלם מחיי, וגם אני נעלמתי. כאילו החלקתי על קרח בכביש חשוך בתוך המוח שלי".

"…אבל האופן שבו אתה מרגיש אהבה והאופן שבו אתה מבין את האהבה הם שני דברים שונים. כעת, שנים רבות לאחר מעשה, אני יודעת שהייתי בודדה, מבולבלת ואבודה והוא היה בודד כמו שרק גבר של נשים יכול להיות. הוא הזכיר לי את אטלנטה ואני הזכרתי לו את אותו הדבר. כל אלה היו הסיבות למשיכתנו ההדדית, אבל כשעמדנו מחוץ למסעדה לא היינו זקוקים לסיבות. רגש אנושי הוא משהו בלתי נתפס, חלקלק ונטול נקודות אחיזה כמו כדור מזכוכית מנופחת."

אני לא מאמין שקשר דם יוצר משפחה; בני משפחתך הם המעגל הקרוב שאתה יוצר סביבך, הידיים שאינן מרפות. נכון שיש משהו בגנטיקה משותפת, השאלה היא מהו בדיוק המשהו הזה. אבל יש משמעות רבה לעובדה שלא גדלתי עם אבא שלי. זה כמו שיש למישהו רגל אחת קצרה בסנטימטר מהאחרת. הוא יכול ללכת, אבל הקרקע תמיד תהיה עקומה מתחת לרגליו."

"אלו פניו של אדם אהב יותר מידי."

"בספרייה הפרטית של נשמתי יש מילון של מילים שאינן מילים. בדפיו מופיעות אותיות מסתוריות המסבירות מה זה אומר להיות חסרת כוח רצון. באותו מילון מוסבר גם שפעם או פעמיים בחייך את תמצאי את עצמך עירומה וחסרת אונים מתחת לכובד משקלו של גבר, ודווקא מילה רגילה לגמרי תציל אותך."

הפוסט ברית עולם / טיארי ג'ונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני לא יכולה להתחיל לכתוב על הספר הזה בלי לספר איך ולמה הוא הגיע אלי. קראתי המלצה חמה של חברה שאני סומכת עליה ומעריכה את דעתה. פניתי לינון בפייסבוק, הצגתי את עצמי ושאלתי אם יש דרך לקבל את הספר ממנו. התחלנו להתכתב בפייסבוק וינון התגלה כבחור מקסים שחולק איתי הרבה נושאים משותפים. אחד מהם היא העובדה שאנחנו גרים ממש קרוב אחד לשני. אז זכיתי לכבוד שינון יביא לי את הספר בעצמו ועוד עם הקדשה. זה בעצם סוג של גילוי נאות מבחינתי, כי זה אומר שלא הגעתי לספר 'נקייה' לגמרי. מה גם שעברתי תהליך מוזר עם הספר הזה, שעדיין לא קרה לי אף פעם. בגלל הקלות הזו שבה יכולתי לפנות לינון, נוצר מצב שבמשך הקריאה יצא לי לשאול אותו שאלות, או כשלא הבנתי משהו, או שהתעצבנתי על משהו – פשוט כתבתי לו. אז עד כאן וידויים ועכשיו לספר עצמו.

תמר היא מרצה לצילום בת 38, היא אמא צעירה מזה שנה וחצי כמעט וקשה לה. קשה לה להיות אמא ובת זוג ולהצליח לעשות הכל כמו שצריך או כמו ש'אמור להיות'. תמר מוצאת יומנים אישיים של צלמת עבר בשם תמר (כן כן…זה מבלבל קצת הקטע הזה) ורד. תמר מחליטה לכתוב דוקטורט על היומנים ועל עבודות הצילום של תמר ורד. החלטה שהיא עוד תצטער עליה פה ושם. הדוקטורט הופך לסוג של רומן ותמר הופכת לסוג של אמא. כל הזמן היא שואלת את עצמה למה לא אמרו לה שזה כל כך קשה. האימהות, כמובן. זו שאלה שאני חושבת שכל אמא צעירה שואלת את עצמה. אני, אישית, נאלצתי להתמודד עם זה כבר בימים הראשונים אחרי הלידה בגלל עיניין ההנקה. כל הזמן דיברו איתי על כמה טבעי וקל זה להניק, אף אחד לרגע לא חשב להזהיר אותי שאולי זה בכלל לא כל כך פשוט. ובגלל שזה כל כך ברור שצריך להניק כי זה 'הכי בריא לתינוק' וזה מאוד טרנדי לעשות את הדברים הכי טבעיים, נכנסתי לכאלה תסבוכות בגלל שלא יכולתי להניק, שהייתי פשוט בטוחה שאני פוגעת בילד שלי באיזשהו אופן. גם תמר, אמנם בנושאים אחרים לגמרי, מוצאת את עצמה בתסבוכת. ואולי בגלל זה גם אני מצאתי את עצמי בתסבוכת איתה. רוב הזמן לא הבנתי אותה ולא הבנתי את הסיפור והתבלבלתי בין שתי התמריות, שהיו רגעים שחשבתי להתייאש.

מיותר לציין, שכל העינין הזה משפיע על הזוגיות של תמר ובועז, בן זוגה. היא בעצמה מרגישה שהיא נהיית בלתי נסבלת (אוי כל כך מוכר…), אבל לא ממש יכולה לשלוט בעצמה. היא כועסת כשהוא לא יכול לדבר איתה או חוזר מאוחר, מידי פעם מעלה שאלות על רומן שאולי הוא מנהל ובינתיים מפתחת אובססיה לתמר ורד ולעיתים חושבת שהן פשוט אותו בן אדם.

בנוסף, לתמר יש יחסי אהבה-שנאה עם החברות שלה, משהו שאני מאוד יכולה להזדהות איתו. רוב הזמו היא מרגישה שהיא משקיפה מין הצד (כמו לגבי שאר ההיבטים בחייה) ולא ממש קשורה אליהן.

בקיצור – באיזשהו מקום תמר היא השכנה מלמטה, הבחורה שפגשתי במכולת, תמר היא גם אני.

יש הרבה בדידות בספר הזה והרבה תסכול. אין ספק שבהורות וזוגיות ארוכת שנים יש הרבה סיפוק, אבל יש גם רגעים ממש קשים. ומשקרת מי שאומרת שאין לה כאלה. אני שמה מנגד את הנשים האלה, מהפרוורים בארצות הברית, סטייל 'עקרות בית נואשות', שרק כאילו הכל מושלם אצלן, אלה שהכינו עוגיות, שיחקו עם הילדים, הכינו איתם שיעורי בית, עשו כביסה, הכינו ארוחת ערב ועדיין הסינר שלהן נקי, הציפורניים מושלמות והאיפור מחזיק. תסלחו לי על הצרפתית – חארטה. אין מצב. כנראה שמתחת  לכיור מסתתרת להקת פיליפיניות שעושה את הכל כשלא רואים.

טוב, התרחקתי מהעיקר והתחלתי לחפור…

זה ספר שנכנס אלי לאט לאט. בלי יותר מידי פומפוזיות, בלי איזו עלילה פסיכית או סיפור קורע לב. הוא מזדחל לאט פנימה ואותי, לפחות, השאיר בסוף עם איזו תחושה של ריקנות. סיימתי את הספר באחר צהריים של יום שישי. הייתי לבד בבית, נטולת בעל וילד והחלטתי לעשות אמבטיה. משהו שלא עשיתי כבר שנים. מילאתי לי מים, שמתי קצף ושקעתי לי עם הספר. ככה סיימתי אותו – באמבטיה. ואין סיום יותר מתאים מזה. זה לא היה מתוכנן ודווקא מאוד סימבולי מכמה סיבות – דבר ראשון, זה נתן לי זמן לשכב בשקט ולחשוב על הספר, דבר שני זה חיזק את תחושת הבדידות ודבר שלישי ואחרון – כל מה שהתחשק לי לעשות כשסיימתי את הספר זה לנער את תמר ולהגיד לה שהגיע הזמן שהיא תתאפס על עצמה ושתלך לעשות אמבטיה כדי להירגע.

באחת הסצנות הראשונות בספר מתוארת פגישת מחזור שתמר והחברות שלה הולכות אליה. לא הייתי אף פעם בפגישת מחזור, אבל יש משהו בפגישות האלה, שזה סוג של תעודת עניות של "מה עשית בחיים שלך בעשרות שנים שעברו". כאילו כולם בוחנים אותך, לראות מה השגת, אם נהיה ממך 'משהו', או מה שציפו שיהיה ממך. זה גם נראה כאילו כולם מנסים ליפות את המצב בפגישות האלה, שוב, כדי להוכיח לכולם שהצלחת. נראה שתמר לא מוצאת את עצמה בסיטואציה הזו. לא באמת מעניין אותה מה נהיה עם כולם והרכילות החדשה-ישנה לגבי מי עשה מה ועם מי. לא נראה שהיא עצמה מרגישה שהיא הצליחה – סך הכל היא די תקועה עם הדוקטורט הזה, היא די תקועה עם בעלה ועכשיו גם עם הבן שלה, שהיא אוהבת אהבת נפש, אבל קשה לה ואף אחד, כולל כל הנוכחים בפגישה, לא אמר לה שיהיה כל כך קשה לגדל אותו.

אין ספק שינון אדם משכיל, ששולט בשפה העברית, במיוחד בהרבה מילים גבוהות, לועזיות, מושגים בפילוסופיה, תאוריות, זוגיות, הורות וכמעט כל תרבות אפשרית (עם דגש על זו הגרמנית). היו רגעים שהיה נראה לי שהוא מנסה לעשות עלי רושם עם כל המילים הגבוהות האלה. בוא נגיד שזה היה או זה, או להרגיש שאני פשוט טיפשה שאני לא מכירה את המילים האלה…

ינון כותב יפה מאוד בתור אישה. זה מפתיע למצוא גבר שמודע ומכיר כל כך טוב את הרהורי ליבה של אם צעירה וטרייה. אתם יכולים לקרוא כאן על הבחירה שלו בדמות נשית.

לדעתי, זה ספר למיטבי קריאה. גם לי היה קשה איתו פה ושם. גם השפה גבוהה וגם צריך לא מעט מיומנויות על מנת לקרוא את תמר ותמר לסירוגין (למרות השוני בפונט, שבהחלט עוזר) והמעבר קדימה ואחורה בזמנים. אני לא בטוחה שכל אחד יצליח לקרוא אותו בקלילות.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי הוא גרם לי לחשוב וזה הרבה בימינו)

פינת העטיפה:

אני לא סגורה על העטיפה. אין ספק שהיא יפה לכשעצמה, אבל אני לא בטוחה שהיא עושה שירות טוב לספר. היא ישר זורקת למקומות של 'או, הנה עוד ספר על/בשביל אימהות' ואולי בדרך הוא מאבד קוראים בגלל זה. רואים סילואט של אמא המרימה תינוק אל על. בגלל העובדה שלא רואים את הפנים לא של הילד ולא של האם, זו יכולה להיות כל אחת. וזו באמת כל אחת מאתנו שיש לה ילדים ,אבל ברגע שבוחרים באימג' כזה אולי מרחיקים את הקוראים הגבריים מהספר. נכון שהספר מדבר בין היתר על הלבטים והקשיים שעולים מעצם ההורות, אבל לא רק ויש מצב שברגע שיש כזו עטיפה היא "מאכילה בכפית" את הצופה, שעדיין לא יודע מה טומן לו הספר.

ציטוטים:

"יצאנו מפגישת המחזור בשלוש וחצי לפנות בוקר. חלק מהאנשים עוד נשארו שם, נועצים ציפורניים מותשות בכורסאות בסלון ביתם של רותי וישראל במושב מעלה דגן, נאחזים בשולחנות בכל כוחותיהם, קושרים את עצמם בעבותות לעבר שאף פעם לא היה קיים, העיקר להימלט, לפחות לרגע נוסף, מהווה שכבר מזמן אינו מבטיח דבר. רובם נשואים, או היו נשואים, לפחות פעם אחת. נישואים מתוצרת איקאה. רובם, כמוני, כבר הורים לילדים קטנים בהרכבה עצמית".

"בבוקר אחד, כשהקצתי מתוך חלומות טרופים, ראיתי את עצמי והנה נהפכתי לסוס הזקן מספרו של דיקנס. אני נשארת רתומה למרכבה כדי לא ליפול מהרגליים. בניגוד לסוסים, אימהות אינן מוצאות מהשירות".

"כל בני הזוג שהיו לי העדיפו את הקיץ על פני החורף. בניגוד אלי. אני זקוקה לגשם כדי שישטוף את הפיח שמצטבר בי. אני מוכרחה לפנות מקום לפיח חדש".

"הזמן הנכון לעשות ילדים משול לחתול של שרדינגר, גם חי וגם מת. תוציאו אותו מהקופסה ותגלו שהאימהות היא סופרפוזיציה. תיאור קוונטי של המציאות אינו יכול להיחשב שלם כל עוד אין ילדים בתמונה. אחר כך כבר מאוחר מדי, יותר מדי משתנים חבויים." בועז מצא את הציטוט הזה באתר של אימהות חובבות פיזיקה ותלה אותו על המקרר. אני לא בטוחה שהוא מבין מה הוא אומר. אני מעדיפה ביולוגיה על פיזיקה".

"האימהות היא מחלה חשוכת מרפא או במילים אחרות קונדיטוריה. הייאוש צומח בבטן, בין הרחם לשחלות, כמו צמר גפן".

"יצור מוזר הוא האדם, נפשו עוקבת אחריו כמו צל, זוגיות מוזרה שכל מטרתה להאיר באור חזק יותר את בדידותו של היחיד".

הפוסט עלילות פרומות / ינון ניר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

את ספרו האחרון של אילן עמית – "אישה אחת נפלה" קראתי והמלצתי בזמנו בבלוג. לא זכרתי הרבה מהספר ההוא (בכל זאת עברו שנתיים וזיכרון זה לא הצד החזק שלי), אבל בעיקר זכרתי שהוא היה מדכא. אבל מדכא טוב. כזה שהשאיר אותי עם הרבה מחשבות ותחושה קשה. לא הרבה סופרים מצליחים לעשות לי את זה. לא היה מדובר שם על איזה סיפור מזעזע או תיאורים לא נעימים ובכל זאת, עמית הצליח להעביר תחושות קשות בכתיבתו המצוינת. אז הנה – עוד ספר מדכא מבית היוצר שלו. ושוב – גם הפעם עמית לא מאכזב, הוא קשה, מדכא ובאותה נשימה (אם תצליחו לקחת אותה) הוא פשוט מצוין.

ענבל היא ביולוגית מולקולרית ולאחרונה השילה 40 קילו ועדיין מנסה להתרגל לגזרתה החדשה ולהתנתק מתדמית ה"שמנמנה". היא בחורה אינטליגנטית וצנועה שעושה חייל בעבודה. בוקר אחד, תוך כדי קריאה אגבית בעיתון, ירון בעלה אומר לה "בואי ניפרד". היא בכלל חושבת שהוא מדבר על שם של סרט חדש. ברגע שהיא מגלה שהוא רציני לגמרי היא יוצאת בריצה מהבית. הריצה הזו בעצם לא מפסיקה עד סוף הספר. חלק מהזמן מדובר ממש בריצה וחלק מהזמן בריצה מטאפורית. תחילה היא מגיעה למעבדה באוניברסיטה אבל בגלל שממש לא בא לה לחזור הביתה היא פשוט מחפשת מה לעשות עם עצמה ועוברת בדירתה של אימהּ, גם משם היא יוצאת בתחושה לא טובה ובעצם מתחילה מסע אינטימי אל עצמה, אל אביה שנעלם באופן מסתורי כשהייתה ילדה, אל אימהּ הלא מפרגנת ואל יחסי האהבה – שנאה הלא פתורים שיש לה עם אחותה. בדרך היא פוגשת דמויות מוזרות וחווה אירועים שונים ומשונים.

הספר הולך קדימה ואחורה, אבל זה לא מבלבל כי לרוב כל פרק מסופר בזמן אחר וקל להבין מי נגד מי ומתי. ענבל מוקפת במערכות יחסים לא פתורות – עם אביה הנעלם, עם אחותה שבעיקר נעדרת מהארץ ומחייה של ענבל, עם אימהּ ועכשיו גם עם בעלה.

אתם לא טועים – הגיבורה היא אישה והכותב הוא גבר. וזה ממש לא טריוויאלי. הוא כותב כל כך טוב בתור אישה, שהיו כמה וכמה פעמים שבדקתי שוב שאין כאן טעות ואכן מדובר בגבר. אנחנו תמיד מקטרות ש"גברים לא מבינים אותנו" והנה בא לו עמית ומצליח להעביר כל כך טוב את תחושותיה של האישה, במיוחד במצב עדין כמו פרידה מבן הזוג שזה מדהים.

שם הספר סיקרן אותי מאוד ועוד לפני שהגעתי להסבר שלו באמצע הספר, ניגשתי לויקיפדיה כדי להבין על מה ולמה. מדובר בעצם על ניסוי פילוסופי משהו, שטוען שבו יש מצב שכמה אפשרויות יכולות להתקיים במקביל עד שלא מוכח אחרת. זו סוג של הקבלה לדברים הלא פתורים בחייה של ענבל, שעד שלא תרד לעומקם – לא תוכל באמת לפתור אותם.

דווקא מערכת היחסים שממנה התחיל הספר, הלוא היא מערכת היחסים שבין ענבל וירון, זוכה לטיפול פחות מעמיק מאשר מערכות היחסים הנשיות האחרות בספר (אמא, אחות וסבתא) וזה דווקא היה חסר לי. הרגשתי שיש שם עוד איזה משהו לא פתור ולא סגור. אולי זו הנקודה היחידה שהפריעה לי בסיפור. אני, בתור בחורה, יודעת שאין מצב שהייתי משאירה את הקצה הזה פתוח. בכל זאת – זה בעלי מזה כמה שנים, שאומר עכשיו שהוא "הכיר מישהי" ורוצה להיפרד. אז נכון, אמא, אחות וסבתא זה מאוד חשוב, אבל היי – מה קורה עם זה, הא?

בקיצור – מומלץ ורצוי להגיע עם חוסן נפשי לקריאה ולהתכונן לספר לא פשוט רגשית.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד שהעתקתי??)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שגם בזמן כתיבת שורות אלו, העטיפה די תמוהה בעיני… היא יפה, זה אין ספק ויש בה אפילו משהו שמח, שיוצר דיסוננס עם התוכן של הספר, אבל לא נראה לי שלגמרי הבנתי אותה. התמונה לקוחה מתוך אתר אקסצ'יינג (אתרים שקונים בהם תמונות לכתבות, עטיפות דיסקים וסרטים, אתרי אינטרנט וכו'), כך שאין לי מושג מי צייר את זה. מעניין מה הם כתבו בחיפוש באתר על מנת למצוא את התמונה הזו. בכל אופן, אפשר קצת להתפלסף על זה – רואים חלון פתוח, על אדן החלון עומד כלוב ציפורים פתוח וריק ועליו עומדת ציפור, ליד החלון עומד כיסא ריק ועץ. כיוון שלא ממש הבנתי את העטיפה יצאתי למחקר קטן על האלמנטים שיש בציור. שלא תגידו שאני לא משקיעה בהבנתי את העטיפה…אז עשיתי קצת שיעורי בית וחסכתי לכם את העבודה. את כל בעלי הכנף מאפיין סימבוליזם של רוחניות וכוח ההתעלות. באיור זה נראה כמו ירגזי או נחליאלי. ירגזי מסמל "חוסר פחד, נקיטת עמדה, יכולת לענוד כתרי תהילה ולשאת במשרה רמה או הצלחה גדולה ללא אגו וגם סמל לעוצמתו של הקול" (כך מתוך הספר "סימבולים – המילון המלא, בהוצאת אסטרולוג, עמ' 69). אין לי מושג מה נחליאלי מסמל אבל התיאור של הירגזי מתאים בול. בנוסף, יש לנו חלון פתוח ויש לנו כלוב פתוח ולא צריך להיות חכמים גדולים בשביל להבין מה זה אומר בדיוק. הציפור על הכלוב אולי התעופפה מהכלוב ובחרה לא להתרחק יותר מידי ואולי בכלל הציפור שהייתה בכלוב פרחה לה למקום לא נודע והנה הגיעה ציפור אחרת ומין הסתם, בוחרת להישאר מחוץ לכלוב. כך או כך – גם זה מתאים. העץ או הצמחייה בצד השמאלי של הציור גם מעניינת. עץ מתקשר לנו הרבה פעמים למשפחה, לנחלה, לשליחת שורשים לאדמה ולקביעות. בספר הסימבולים כתוב כך על צמחייה – "הסמליות הראשונה היא זו של מוות ותחיה מחדש, הנובעת מהיות הצמחייה סמל ברור למחזור השנתי של העונות, בהתאם לחורף ולאביב, או לחורף וקיץ באזורים שחונים. הסמליות השנייה היא של שפע, פריון, חיים – ומכאן הטקסים הרבים הנוגעים לצמחיה, אשר מטרתם לעודד את הכוחות הקוסמיים להמשיך את מעגל ההתחדשות והשפע.(…) הסמליות השלישית נובעת מהיות הצמחייה צורת חיים בלתי חסרת יכולת תנועה, חוסר פעילות ורמה נמוכה בהתגלגלות הנשמה, או בכוח החיים הצבור בה (אשר רק הדומם נמוך ממנה)" עמ' 257. גם זה מתאים לי, למרות שלא נראה לי שמישהו שם בהוצאה חפר כמוני על העניין הזה… בכל מקרה, עטיפה יפה, גם אם לא מובנת לגמרי. ואני אשמח שהוצאת אריה ניר יאירו לי קצת את הנושא ויסבירו לי את הבחירה, למקרה שאני לגמרי לא בכיוון.

הפוסט החתול של שרדינגר / אילן עמית הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.