עוד עובדה מעניינת על הספר הזה, שפורסמה בגב הכריכה, אז כנראה שיש לה חשיבות כלשהי ואולי מעידה על אופיו הקליל של הספר, היא שהסיפור פורסם בארבעה חלקים בירחון פלייבוי. נראה לי שסיפורים שמפורסמים בהמשכים לא יכולים להיות כבדים ומסובכים מידי כי עובר זמן בין פרסום לפרסום. למיטב ידיעתי פלייבו מפורסם אחת לחודש ועל כן הציפייה מהקוראים לזכור מה קרה חודש לפני היא די מופרכת. לכן האופי הקליל של הסיפור, שגם אם לא זוכרים בדיוק מה קרה, זה לא באמת משנה. כמו סרט אקשן, שלא משנה באיזו דקה מצטרפים אליו, עדיין מבינים מי נגד מי ומה קורה.

ואחרי החפירה הזו (מפתיע בהתחשב בזה שחשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב), אני אספר לכם על מה הספר – ג'יימי לונץ הוא בחור די נורמטיבי שיוצא מתחרות זמר שהלהקה שלו לוקחת בה חלק. מחוץ למועדון מחכה לו גמבל, גובה כספים של מאפיונר יותר רציני בשם חוארז. ג'יימי חייב להם כסף והוא קצת מתעכב עם העיניין הזה. חוארז וגמבל ידועים בתור כאלה שאוכלים את אשכיהם של הקורבנות שלהם. כיף.

גמבל לוקח את ג'יימי לנסיעה (חטיפה אולי?), אך במהלך הדרך ג'יימי מצליח לירות ברגלו ולנטרל אותו. מכאן מתחיל מסע בריחה רווי אקשן ודמויות הזויות. כדי להזרים את הקלישאות, נכנסת גם אישה יפייפיה לסיפור, שגם לה סיפור משל עצמה והשניים בורחים יחד ממקום למקום.

הספר מציג כמה קוים מקבילים – הצד של ג'יימי, הצד של גמבל הפצוע והצד של האישה הנוספת – אניטה. ויש גם את מרי, היא זו שמטפלת בגמבל הפצוע. כבר לא ברור מי הרעים ומי הטובים בסיפור הזה ואפשר להתחבר לכולם. היכולת לזגזג בין הדמויות היא קולנועית ממש, מה שמוסיף לכיף של הקריאה.

יש משהו מאוד "אמריקאי" בספר הזה. החל מהדמויות שבו, שכולן סוג של אנשים שנמצאים בשוליים של החברה, ועד הלוקיישנים – מוטלים, פונדק אופנוענים, הרבה אלכוהול וסיגריות, נשקים ואפילו קריוקי.

ספר פשע קליל – יש דבר כזה? מסתבר שכן והנה הוא לפניכם.

כשקראתי קצת על הספר בכל מיני מקומות ברשת, כולם התייחסו לאם זה כן או לא "נואר". חלק כתבו שזה חיקוי על חיקוי, חלק כתבו שכן וחלק כתבו שממש לא. אני מודה שאני לא מספיק מבינה בזה כדי להחליט. אבל ת'אמת? זה באמת לא משנה לי. אני מבינה בהנאה שלי בקריאה. ואני נהנתי אז לא ממש אכפת לי לאיזה זרם זה משתייך או מתיימר להשתייך.

למי שמעניין אותו – הנה לינק להגדרה ל"סרט אפל" בויקויפדיה.

בקיצור – מומלץ לימים חמים בחדר ממוזג, עם ויסקי ביד אחת וסיגריה בשניה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני מתה על הכריכה! האיור הזה מזכיר לי קומיקסים של פעם. עשיתי פעם עבודה על ההיסטוריה של הקומיקס ונתקלתי הרבה בדימויים האלה. אהבתי גם את הצבעוניות. זה גרם לי כל הזמן לחשוב על רוג'ר רביט כל הזמן. הסגנון הזה ממש מתאים לאופי הספר והצבעוניות מאוד מושכת ומזמינה. זה לגמרי ספר שהייתי מרימה ליד בחנות ספרים.

הפוסט לא לזוז / דניס ג'ונסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

תצטרכו לסלוח לי – אבל אם הספר חופר, אז גם הסקירה שלי תחפור… מי שאין לו כוחות לזה, מוזמן לנטוש כבר עכשיו, כי גם ככה הספר לא יהיה בשבילו.

אוקי, אז כותרת המשנה של הספר היא "סיפורים מאוד רומנטיים" והוא מחולק לשלושה "שערים". כל שער מדבר על תקופה אחרת של הגיבורה שלנו בחייה. אנחנו לא יודעים את שמה. השער הראשון מדבר על נישואים ולאחר מכן גירושים ופרידה. השער השני מדברת על מערכת יחסים חדשה ועל מיניות והשער השלישי מדבר על בחירה של אישה לחיות לבדה ואיך החברה רואה ומתייחסת לדבר הזה.

אין דיאלוגים בין הדמויות. כל הדיאלוגים הם פנימיים, בתוך ראשה של האישה. זה כמו להיות זבוב קטן המטייל לו בין האונות וקורא מחשבות. אנחנו כמעט לא יודעים עליה פרטים יבשים, מעבר לעובדה שהיא בשנות החמישים לחייה. כמה ילדים יש לה מהנישואים הראשונים? אנחנו יודעים שהיא גרה במושב ועובדת במרכז – אבל איפה בדיוק? במה היא עובדת? איך היא נראית?.
ככל הספר מתקדם מבינים שזה לא באמת חשוב. כי אלו לא הדברים שאנחנו צריכים לדעת כדי באמת להכיר מישהו, נכון?. הרבה יותר מעניין ואינטימי לשמוע את הדעות שלו על מערכות יחסים, את הדיאלוגים הפנימיים שמנתחים כל משפט או ג'סטה שהצד השני עושה.
והתמודדות. הרבה התמודדות. עם הפרידה, ואז עם חדשה, ואז עם הלבד, ואז עם החברה ששופטת אותך על הבחירה הזו. כי "לא טוב היות האדם לבדו" וזה.

הכותרת "סיפורים מאוד רומנטיים" היא צינית קלות. בכלל, כל הגישה של הכותבת למערכות יחסים ולצורך המתמיד של בני האדם לא להיות לבד היא סרקסטית. בשער הראשון, בו היא מדברת על הפרידה, ממש צחקתי. אולי זו לא ממש הייתה הכוונה, אבל עברתי גירושים והדיונים האלה של "מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו?" הם כל כך נכונים. עצובים ומשעשעים גם יחד.

היא מנתחת הכל. כשהיא מגלה שלאקס שלה יש בת זוג חדשה בשיחת טלפון שעשתה אליו ברגע של חולשה, היא מנתחת כל משפט שאמר, ומשפט אחד אפילו באופן מיוחד, ומקדישה לזה כל כך הרבה זמן ומביאה בחשבון בערך ארבע אפשרויות של מה זה אומר לגביה. בשלב מאוחר יותר, כשכבר לה עצמה יש זוגיות חדשה, עם שכן שגר קרוב ביישוב, היא מנתחת למה הוא מחנה את הרכב שלו כל כך קרוב לשער הכניסה לביתה שלה, והאם הוא בעצם מסמן ככה בעלות עליה.

אני יודעת שכל זה נשמע טרחני, וזה אכן לא ספר לכל אחד. אני מאמינה שהוא ידבר יותר לנשים מאשר לגברים (המחברת לא תאהב את המשפט הזה, אני בטוחה), או לגברים שבאמת מעניין אותם לדעת מה עובר לנשים בראש. זה לא "ספר נשים" בהגדרה של ספרות מתקתקה, או קומדיות רומנטיות אם תרצו, אלא ספר כבד בהרבה, שבודק ושואל את השאלות שנשים צריכות להתמודד איתן. ובכלל, המקום שלנו בעולם ובחברה והציפיות מאתנו.

אפשר להאשים את התקופה שבה הספר נקרא או את העבר שלי, אבל אני מצאתי את הספר מאוד מעניין. נכון, הוא לא פשוט כי אין בו מתח קלאסי או משהו שיחזיק אותך במתח, אבל הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים וזה היה מרתק מבחינתי. בהחלט ספר שונה. הכתיבה מדהימה לדעתי, עם הרבה משחקי מילים וציניות.

מומלץ בהנחה שאתם יודעים מראש למה אתם נכנסים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – אהבתי נו)

פינת העטיפה:

אהבתי את העטיפה מהרגע הראשון, אפילו שהאימג' די מתבקש משם הספר. זה באמת קשה לחשוב על כריכה לספר כזה. מצד אחד השם הפומפוזי ומצד שני, להעביר את הנשיות. השם של הספר הוא ממש מה שנקרא in your face וצריך למצוא דרך קצת לרכך את זה. יש איור יפיפייה של רגלי אישה ושמלה מתנפנפת סטייל מרילין מונרו. אני מניחה שמונרו ממש לא מייצגת את רוח הדברים שבספר, אבל הקישור די מתבקש. הכל בגוונים של ורוד, שהוא ללא ספק, הצבע שהכי מזוהה עם נשים (לא בצדק לדעתי, יש לציין). ואולי בכלל עם ילדות? אבל זה לדיון אחר. הכיתוב על החלק האחורי מאונך לספר. זאת אומרת שצריך לסובב את הספר על מנת לקרוא אותו. אני לא זוכרת כרגע את זה ככה בכל הספרים של בבל, אבל בכל מקרה, אני ממש אוהבת את זה.

ציטוטים:

"עכשיו, אחרי שנפרדנו, עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מין ההזדקנות. לאלתר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it  ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל כעשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש".

(זו, אגב, הפסקה הפותחת את הספר).

"אני יושבת כאן לבדי וחושבת, האם באמת חייב אדם לחיות עם עוד מישהו. האם זה נורא לוותר על האפשרות לחיות עם ידיד או ורע. מה גם שהחיים עם ידיד או רע בדרך כלל נגמרים לא טוב, כלומר מישהו נעשה חולה ואז צריך לטפל בו, או מישהו נעשה חולה ומת ואז צריך להתאבל עליו. יש עוד וריאציות כמובן: מישהו למשל עוזב אותך כי מצא חבר חדש מעניין יותר, או מישהו הולך וכבה, ובטח יש עוד. עושים עניין גדול מכל הדבר הזה. בכלל, האנושות עושה עניין מכל מיני דברים. בזה אני חושדת כבר זמן רב. עושים עניין מהחיים בשעה שהם לא כזה עניין, ועושים עניין גם מהמוות.
עושה רושם שאם לא יעשו מכל זה כזה עניין, נישאר עם כמה דברים פשוטים מאוד, כל כך פשוטים שלא נדע מה לעשות עם עצמנו. נראה לי שזה כל העניין, שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו. קיבלנו במתנה תודעה ואנחנו מסתבכים איתה כי ככה יותר מעניין".

"היום ממש הרגשתי שאני איתו. זה לא קורה כל יום, זה לא דבר רגיל. היום זה קרה, וזה קרה כי לא הייתי איתו, אף לא רגע הייתי איתו, ובכל הרגעים שלא הייתי איתו לא רציתי להיות איתו. זה מה שהמחיש לי באופן כה בלתי מעורער שאני איתו".

"ההקשבה לדיאלוג פנימי של אנשים בשעת פרידה תמיד מעוררת בי אי נחת. זה תמיד מפורַר, מפורק, תמיד עצוב. לא כל שכן ההקשבה לאדם שזה עתה ויתר עליו מישהו; מה שזה מחולל בנפש הוא בלתי נסבל. יש איזו התנפלות פנימית על מה שהיה, כאילו אסור בשום פנים ואופן להותיר אותו שלם, יש לעכל, לאכל, לפרק. אש נפשית כזאת. שורפת. אילו הקשבתי לו בקפידה הייתי חוטפת כווייה, לכן לא הקשבתי".

הפוסט פתח גדול מלמטה / אסתר פלד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זה הספר הראשון של יו נסבו שאני קוראת. לא קראתי בזמנו את "אדום החזה" ושני הספרים שבאו בעקבותיו. אני אוהבת סופרים נורווגים ובכלל, אוהבת ספרים שמתרחשים במקומות קרים ומושלגים. סוג של כמיהה למזג אויר קר ואחר. אסקפיזם טהור מכל מה שמזכיר את מדינת ישראל – החל במזג האוויר, דרך הדמויות וכלה בשמות הבלתי אפשריים של האנשים והמקומות.

שמעתי דברים רבים וטובים על הטרילוגיה הקודמת, בתוכן המלצות של חובב ספרי מתח מושבע ואחד שאני מעריכה את דעתו – אבא שלי. אז אמרתי יאללה – בוא נקרא.

הארי הולה (שהוא גם הגיבור בספרים הקודמים) הוא חוקר במחלק הפשע של משטרת נורבגיה, הוא גרוש מרקל ואב חורג לאולג בן ה-9 והוא אלכוהוליסט. טייפ קאסט מושלם לדמות השוטר הקצת בעייתי שכולנו אוהבים לשנוא – זאב בודד שלא מצליח להחזיק מערכות יחסים יציבות או יציבות מסוג כלשהו.

הספר מתחיל ברצח לא ברור של נרקומן בחניון מכולות, שאת ההודעה על מותו צריך למסור הארי להוריו. על פניו זה נראה כמו מקרה פשוט של התאבדות או מנת יתר אבל הארי מוצא את עצמו הולך ומסתבך בחקירה מסועפת שמובילה אותו לרצח נוסף, של בכיר בצבא הישע, ארגון בינלאומי, עתיר ממון ונכסים, שמטרתו היא סיוע פילנטרופי לנזקקים וחסרי בית.
בין שלל הדמויות (ותאמינו לי יש הרבה, הרבה יותר מידי) יש רוצח שכיר ממוצא קרואטי, שני אחים מסוכסכים קלות – יון ורוברט, לא מעט נשים, שותפים לעבודה, הבוס החדש, הבוס הישן ואפילו הפסיכולוג (של הארי).

הרוצח הקרואטי נקרא "המושיע" ומכאן שם הספר. הארי מנסה להתחקות על עקבותיו בכל דרך אפשרית אבל עושה רושם שאף אחד פשוט לא מצליח לתאר אותו, אפילו שהרצח נעשה בין המוני אנשים. הוא מרחיק עד זאגרב כדי ללמוד עליו ועל ההיסטוריה שלו.

הספר בנוי כך שיש שני סיפורים במקביל, אחד בקולו של הארי הולה והשני בקולו של הרוצח. כך נוצר מצב שכבר מתחילת הספר אנחנו יודעים מי הרוצח, אך לא ברור איך ומתי שני הסיפורים יפגשו ומה המניע שמזיז את המכונה המשומנת היטב הזו.

על הדרך, אנו מתוודעים לנורבגיה, שהיא אחת הארצות הכי יקרות בעולם ואולי בשל כך הרבה אנשים נפלטים לשוליים, לסמים, לאלכוהול ולזנות. תוסיפו לזה את כל המהגרים שהמדינה קולטת וקיבלתם קלחת רותחת מועדת לפורענות.

אז כן, הספר מותח והפרקים הקצרים יחסית מעודדים את תסמונת ה"טוב נו, רק עוד פרק אחד" ואכן סיימתי אותו בפרק זמן קצר יחסית. לטעמי הוא ארוך מידי ומסועף לאללה. איבדתי את החוט המקשר בין כל הדמויות פה ושם וזה הרגיז אותי, אבל סך הכל נהניתי.

מתנה חביבה לחג לאוהבי ספרי מתח.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה ממשיכה את הקו העיצובי של הטרילוגיה הקודמת – קוים מינימליסטים עם אימג' אחד מרכזי – כאן מדובר בכלב מסוים שקשור לעלילה – "מעוטר" בכתמי דם. על הכריכה האחורית אנו רואים צילום של נסבו עצמו, שללא ספק יכול להתברג יפה בתור רוצח שכיר בסרט. אני אוהבת את העטיפה, יש בה משהו מצמרר. אפילו הסופרלטיבים שהחליטו להכניס על הכריכה מקדימה לא ממש מפריעים לי, הם בפונט קטן ולא מזיק.

ציטוטים:

"אני חושב שכדי לשרוד אתה צריך למצוא בעצמך משהו שאתה אוהב. יהיו לך כאלה שיגידו שלהיות לבד זה לא-חברתי ואנוכי. אבל אתה עצמאי ולא גורר איתך אחרים למטה, אם אתה בירידה. הרבה אנשים מפחדים להיות לבד. אבל אותי זה שחרר, נעשיתי חזק וחסין בפני פגיעות".
"חזק מלהיות לבד?"
"בדיוק. כמו שאמר דוקטור סטוקמן באויב העם: 'האיש החזק בעולם הוא זה שלרוב ניצב לבדו' ".

"…בכלל, אף פעם לא הצלחתי לתפוס איך נשים מעזות לחלוק את מיטתן ואת ביתן עם אנשים שכוחם הגופני עולה על שלהן בכל קנה מידה (…) גברים אף פעם לא היו מעיזים לעשות דבר כזה".

"הספק הוא צלה של האמונה. ללא היכולת לפקפק, לא תוכל להאמין. זה כמו אומץ, אדוני המפקח. אם אין לך את היכולת לפחד, לא תוכל לנהוג באומץ".

"פתאום נזכר במשהו שאמו אמרה פעם בבית החולים. שיש רק דבר אחד חלול יותר מחיים שלא הייתה בהם אהבה, והוא חיים שלא היה בהם כאב".

הפוסט המושיע / יו נסבו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני מחבבת את קארל צ'אפק. לפני שנתיים בערך המלצתי כאן בחום על "שנת הגנן", גם הוא בהוצאת בבל. לכן שמחתי מאוד לקבל את הספר הזה לידי. צ'אפק מצליח לשעשע אותי ולהעלות חיוך על פני, ובאופן כללי נראה כאילו הוא לא לוקח את החיים ברצינות תהומית ותמיד מוסיף נדבך מחויך גם לסיפורים רציניים (רצוי, כמובן, להשתמש בלשון עבר, כי צ'אפק אינו בין החיים כבר
מ-1938). העובדה שצ'אפק נפטר לפני כל כך הרבה זמן וממשיכים לתרגם את ספריו יותר משבעים שנה אחרי מותו, מדהימה לכשעצמה.

לפנינו אסופת סיפורים קצרים, רובם לא עולים על שישה עמודים, שבהם פרשנות אחרת או אולי היסטוריה אלטרנטיבית אם תרצו על מאורעות כאלה ואחרים בהיסטוריה האנושית, במיתולוגיה ובספרות. גם במקומות שהסיפור כן מובא כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא מקבל טוויסט שונה כשצ'אפק מחליט להביא לפנינו מיני דיאלוגים וסצינות שכאילו לא נכללו בסיפור המקורי כפי שאנחנו מכירים אותו.

כך מוצאים את עצמם אלכסנדר הגדול, הלוא הוא אלכסנדר מוקדון, פרומתאוס, שרה ואברהם, ישו ואפילו אנשי טרויה מכונסים יחד בקובץ הסיפורים הזה. בסיפור על ישו וחמש כיכרות הלחם, למשל, האופים מתרעמים על כך שישו בעצם גוזל להם את הפרנסה – "הרי תודה, שכני, ששום אופה לא מוכן לסבול דבר כזה. ולמה זה מגיע לו? אילו זה היה הופך להרגל, שכל אחד היה יכול להשביע בחמש כיכרות לחם ובשני דגים חמשת אלפים איש, אז האופים היו יכולים ללכת לאכול עשב, אני צודק? במה שנוגע לדגים – מילא, הם גדלים במים מעצמם וכל אחד יכול לדוג אותם כרצונו. אבל אופה צריך לשלם ביוקר בעד הקמח והעצים, הוא חייב להעסיק עוזר ולשלם לו שכר עבודה; הוא חייב להחזיק חנות, לשלם מסים ומה לא, כך שבסופו של דבר הוא שמח אם נשארות לו כמה פרוטות למחיה, כדי שלא יצטרך לקבץ נדבות. והוא – רק מביט השמימה ויש לו מספיק לחם לחמשת אלפים איש ויותר; הקמח לא עולה לו כלום, הוא לא צריך להוביל עצים השד יודע מניין, אין הוצאות, אין עבודה – מובן מאליו, אז הוא יכול לחלק את הלחם לאנשים בחינם. אני צודק? ולא אכפת לו שבכך הוא גוזל מאופי הסביבה את הכנסתם שהרוויחו בזיעת אפיים!" (עמוד 76-77), בסיפור אחר הוא נותן הסברים על צליבתו של ישו וכמובן נשמע כמאשים את היהודים, ולכן באה כאן הערת מתרגמת של רות בונדי כהערת נגד לעיניין. עוד סיפור הוא על שרה ואברהם שדנים בינם לבין עצמם מיהם הצדיקים אשר לא יושמדו בסדום, בשיחה משעשעת בפני עצמה.

אין ספק שידיעה בסיסית בתנ"ך ובסיפורי המיתולוגיה, הברית החדשה ועוד בהחלט יכולה לעזור. אני מודה שחלק מהדמויות לא הכרתי בעצמי, אבל זה גרם לי ללכת ולקרוא. לא הייתי בונה על הפרשנויות של צ'אפק למטרה לימודית, אך הן בהחלט מגרות את הדימיון ומוסיפות קצת פלפל לעסק. אפשר להגיד שהספר נותן אופציות אלטרנטיביות לסיפורים המקוריים ועל הדרך מטפטף קצת פילוסופיה. בנוסף לדוגמאות שהזכרתי, תמצאו כאן גם את רומאו ויוליה, המלט, אטילה, דון חואן ונפוליאון.

הספר במקור נקרא "הסיפורים האפוקריפים" ולא ברור למה נבחר השם "הסיפורים הגנוזים" שכן צ'אפק לא גנז אותם, הוא פשוט לא סיים לערוך אותם לפני מותו.

זהו בהחלט קובץ חביב ומשעשע, אם כי קצת יותר "כבד" משנת הגנן הקודם שהזכרתי, זה משהו אחר לגמרי. הסיפורים מעניינים ומציעים נקודת מבט שונה ממה שאנחנו מכירים, ואת אלו שאנחנו לא מכירים – נו, מילא, אז נכיר אותם בזכות הרי-מייק שלו.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די דומה לעטיפת שנת הגנן – כריכה בצבע קרם, דמוי קלף כשבמרכז הכריכה – איור בשחור לבן של פרנטישק בידלו. העטיפה מקסימה בעיני. יש מקרים שמינימליזם עובד ממש טוב. הרי אי אפשר היה להעביר את כל הסיפורים באימג' אחד. אז במקום זה יש איור שנראה כמו צ'אפק עצמו, יושב לשולחן וכותב את אותם סיפורים. 

ציטוטים:

"כאשר אני אומר על מישהו שהוא פיקח אני מתכוון בכך לייחוד המצדיק תשומת לב, כאילו אמרתי למשל שלדבורה יש עוקץ או שלפיל יש חדק. יהיה שונה לגמרי אם אומר שהדבורה חרוצה או שהפיל חזק באופן יוצא מין הכלל; בכל טמונה כבר איזושהי הערכבה. אני מעריך את הכוח אך לא את החדק. ובאותו שיקול דעת אני אומר על מישהו שהוא בעל היגיון. אך אם אני אומר שהוא נבון, זה רבותי, כבר עיניין אחר לגמרי; זה כאילו אמרתי שאני מחבב אותו. בקיצור, פיקחות היא מתת אבות או כישרון, היגיון הוא יתרון או כוח, אולם בינה היא מעלה.
ועכשיו אני כבר יודע מה ההבדל בין שלוש המילים הללו. הפיקחות היא בדרך כלל אכזרית, מרושעת ואנוכית; מחפשת בזולת את חולשותיו ויודעת לנצל אותן לטובתה; היא מובילה להצלחה.
ההיגיון נוטה להיות אכזרי לגבי בני אדם, אבל צודק לגבי מטרות; הוא מחפש את טובת הכלל. אם הוא מגלה חולשה או פיגור, הוא מנסה לסלק אותם באמצעות הטפה או מוסר השכל; הוא מוביל לתיקון.
בינה לא יכולה להיות רכזרית, מפני שהיא כולה חסד ואהדה; היא אף פעם לא מחפשת את טובת הכלל, מפני שהיא אוהבת את הבריות יותר משיָכלה לאהוב איזו תכלית נוספת; אם היא מגלה בזולת חולשה או אומללות, אלה נסלחות בעיניה ואהובות עליה; היא מובילה להרמוניה".

"נחום, חורה לי מאוד שעַמך נחוש בדעתו לצלוב את האיש. לכו לכל הרוחות, הרי זה אי-צדק!"
"אלמלא חוסר הצדק, לא הייתה היסטוריה" סח נחום".

"בסמרטוטים על חבל אי אפשר למשול. למשול אפשר רק בגברים ולא בפיות גדולים". 

הפוסט הסיפורים הגנוזים / קארל צ'אפק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אייליש לייסי היא ילדה טובה שגרה עם אימה ואחותה רוז בעיירה קטנה שנקראת אניסקורתי באירלנד (אחרי חיפוש קצר ברשת מסתבר שזו עיר הולדתו של טובין). אביה נפטר ואחיה הגדולים עברו ללונדון כדי לעבוד כי אפשרויות התעסוקה בעיירה הן מצומצמות מאוד. אפילו לאייליש, שלומדת הנהלת חשבונות, קשה למצוא משרה ראויה. באופן זמני היא עובדת בחנות המכולת של מיס קלי הסנובית, פשוט כי לא מצאה משהו אחר.

אייליש נושאת את עיניה אל רוז כל הזמן – יש לה עבודה מסודרת ומכניסה במפעל, היא נראית טוב ותמיד לבושה לפי צו האופנה. לרגע אפשר לחשוב שאולי רוז היא-היא הגיבורה כאן. כך יוצא שאייליש היא סוג של גיבורה שהיא אנטי-גיבורה. היא בחורה פשוטה, צייתנית ותמימה מאוד. לכן ברגע שרוז מסדרת לה הזדמנות לעבודה בברוקלין שבניו יורק היא אפילו לא חושבת לסרב. זה ברור לגמרי שהיא נוסעת. היא חייבת לנסוע. בכל העיניין הלוגיסטי עוזר להן כומר, האב פלאד, שעומד בראש הקהילה שם. הוא מתחייב לדאוג לה לעבודה, למגורים ולכל מה שתצטרך. וכך היה.

היא מגיעה לברוקלין אחרי הפלגה נוראית בים סוער ומתחילה לעבוד בכל בו כמוכרת. בינתיים מסדר לה הכומר לימודי ערב בהנהלת חשבונות, שאם תסיים אותם על הצד הטוב תוכל להבטיח לעצמה משרה טובה יותר באותו הכל בו, כמנהלת חשבונות. היא גרה במוטל של גברת קיהו האירית יחד עם כמה בנות קשקשניות. היא מכירה את טוני, בחור איטלקי, ונרקמת בינהם לאט לאט (לאט מידי יש לציין…) מערכת יחסים. משבר במשפחה מאלץ אותה לחזור לביקור בבית. זהו הביקור הראשון מאז הגיעה לניו יורק והיא חוששת. אני אמנע מלתת פרטים נוספים מחשש לספוילרים אך כן אומר שכצפוי אייליש תמצא את עצמה עומדת בפני החלטות גורליות.

זה ספר שנקרא בקלילות. הוא מחולק לארבעה חלקים שבתוכם אין פרקים. ת'כלס – לא קורה בו יותר מידי. אפשר בהחלט להגיד שהוא נע לו בעצלתיים, אבל עדיין משך אותי להמשיך ולקרוא. יש באייליש משהו שגרם לי לרצות לחבק אותה כל הזמן. לדאוג לה שתסתדר. שיהיה לה חם בחורף הניו יורקי, שיהיה לך קריר בחום הלוהט, שתסתדר בעבודה, שתצליח בלימודים.

טובין מצליח להעביר יפה את התקופתיות של ברוקלין ושל אירלנד. הוא גם משבץ פה ושם אירועים היסטוריים על מנת ש"נרגיש" את התקופה. למשל, תוך כדי עבודה של אייליש בכל בו, מאפשרים לנשים צבעוניות לקנות שם. הם מקצים להן דוכן מיוחד עם גרביונים (זה המוצר הכי שוס בתקופה ההיא מסתבר) בצבעים שהן אוהבות. אייליש מוצבת בדוכן הזה. מתואר איך כל העובדים בחנות נכנסים לדריכות מסויימת כשאותן נשים נכנסות ואת הדיון העירני שזה מעלה בארוחת הערב עם הבנות בביתה של גברת קיהו.

זה ספר חביב מאוד, לא משהו *גדול* אבל בהחלט נהניתי ממנו. לפעמים בתקופה שקורה בה כל כך הרבה (מחאות אוהלים, מטח גראדים על אשדוד ואשקלון, ירי על אוטובוס ליד אילת והתפרעויות בעולם) כל מה שאנחנו רוצים זה קצת לנוח מכל הבלגן ולקחת ליד ספר קליל, תמים ונחמד שיעביר את הימים בסבבה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עריכה – הכריכה בפוסט היא הכריכה העדכנית לאחר שנעשה סרט בהשראת הספר.

זו הכריכה המקורית שעלילה כתבתי:

אני קצת מבולבלת מהעטיפה הזו. כשלקחתי את הספר ליד והסתכלתי על התמונה והשם של הספר זה ישר זרק אותי לקהילה היהודית – גם "ברוקלין" וגם בחורות עם מטפחות על הראש… אבל נראה לי שהכוונה הייתה לאוכלוסיה של מהגרים, זה בהחלט מתאים גם להגדרה הזו. אולי מתוקף היותי יהודיה זה ישר "זורק" אותי לשם…בכל מקרה האימג' מאוד מאפיין את התקופה של שנות ה-50. לתמונה קוראים "נערות אוכלות צ'יפס" – אין שום התייחסות למקום או למוצא שלהן, אבל לאכול צ'יפס ברחוב זה מאוד אמריקאי. 

ציטוטים:

"גברת קיהו תהתה באזניהם של השניים האחרים אם כדאי לה לקנות טלוויזיה שתארח לה לחברה בערבים. היא חוששת, כך אמרה, שאולי ההמצאה הזאת תיעלם מין העולם בתוך זמן קצר והיא תיתקע עם המכשיר. טוני והאב פלאד יעצו לה לקנות מקלט טלויזיה, אך בעקבות זאת רק המשיכה ואמרה שאין שום ערובה לכך שימשיכו ליצור תכניות ולכן היא חושבת שלא כדאי לה להסתכן".

הפוסט ברוקלין / קולם טובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב על הספר הזה. ואני חוששת שזו הולכת להיות סקירה ארוכה כי אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד ולספר לכם על הספר הזה. אז לאלו מבינכם שאין סבלנות וכוח לקרוא עד הסוף אומר את השורה התחתונה – לדעתי זה ספר מצוין. הרבה זמן ספר לא "נכנס לי ללב" כמו שהספר הזה עשה ואני אפילו לא יודעת למה. זה לא שיש כאן איזו דמות שאני יכולה להזדהות איתה ממש (להיפך), וזה אפילו לא קורה במקום שמזכיר ולו קצת את ישראל (צרפת ואירלנד). אבל עובדה. זה קרה. זה הספר הראשון שאני קוראת של וולבק (אני מקווה לתקן את העיניין בקרוב ולבדוק את כל הארבעה הקודמים) ומה אני אגיד לכם? התאהבתי.

ז'ד הוא אמן שגר בפריז. אבא שלו גידל אותו לבד אחרי שאימו התאבדה כמה ימים לפני יום הולדתו השביעי. רוב הזמן אביו בכלל לא היה בבית, הוא היה עסוק בלעשות לעצמו הון בעבודה קשה כאדריכל (והצליח בזה לא רע). ז'ד התחיל לצייר פרחים בגיל צעיר. מאוחר יותר, בבגרותו, זנח את הציור ועבר לצילום (הוא גילה במחסן של סבו שהיה צלם, מצלמה בפורמט גדול). הוא החל לתעד אובייקטים תעשייתיים כמו אקדחים, יומנים ומזלגות.

אביו, שכנראה הרגיש רגשות אשמה על עצם העובדה שהוא אינו בבית בכלל וטס הרבה לחול, שלח את ז'ד לפנימייה וכך שנות התבגרותו עברו עליו בבדידות בפנימייה, בקריאת ספרים.

הוא למד בבוזאר (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות שבפריז(והתחיל להתעסק עם צילומי מפות של מישלן. משהו במפות ריתק אותו והוא יצר אימג'ים עם המפות וצילומים שלו משולבים יחדיו. במהלך תערוכה קבוצתית שבה השתתף בזמן הלימודים הוא פגש את אולגה – יפייפיה שעבדה באגף התקשורת של מישלן והציעה לו שיתוף פעולה עם החברה בעקבות העבודות. התמונות הופכות להצלחה וכך גם היחסים עם אולגה.

אחרי ההצלחה של המפות מחליט ז'ד לנטוש את הצילום וחוזר לאהבתו הראשונה – ציור. עברו כבר עשר שנים מאז אותה תערוכת המפות והוא יוצר סדרה שבה הוא מצייר דיוקנאות של אנשים במקום העבודה שלהם. כשהתערוכה מתקרבת הגלריסט של ז'ד מציע לו לפנות לסופר שיכתוב לו את הטקסט לקטלוג התערוכה. ז'ד מסכים. הסופר הזה הוא מישל וולבק.

אני לא מכירה את וולבק והאמת שגם לא יצא לי לקרוא עליו הרבה אז אין לי מושג אם יש קשר בין איך שהוא מתאר את עצמו בספר לאיך שהוא במציאות, אבל אני די בטוחה שיש כאן הקצנה מסוימת. הפגישה של ז'ד עם וולבק שיעשעה אותי מאוד. בכלל – וולבק עושה רושם של מישהו שהייתי רוצה לפגוש (לפחות לפי שמתואר בספר) – הוא ציני, משעשע ובעל הומור שחור. הוא גם שתיין, מתבודד ולא מטפל בגינה שלו.

לא רק אני, גם ז'ד מוקסם מוולבק ומציע לצייר אותו. וולבק מסכים והציור הזה הופך למרכזי מאוד בתערוכה שתהפוך את ז'ד לאיש עשיר מאוד.

חשבתם שפה זה נגמר? לא ולא! אלו שני חלקים בספר ויש עוד חלק שלישי, שעליו לא אספר כדי לא להרוס. אני רק יכולה להגיד שכל הסיפור מקבל פתאום תפנית אחרת לגמרי, מאוד מאוד מפתיעה, בעלת אלמנטים של סיפור מתח בלשי.

אז זה סיפור המסגרת. אבל יש כאן כל כך הרבה מעבר. לכל העסק יש ניחוח צרפתי כמו קוראסון מלא שומן טראנס שמריח מעולה. יש הרבה תיאורים מקסימים של פריז. ולפעמים נראה כאילו וולבק כותב בצורה אסוציאטיבית – למשל הוא מספר על דמות מסוימת ואז כותב שיש לה כלב ואז במשך שניים – שלושה עמודים מתאר את הכלב ואת כל תולדותיו. יש גם הרבה כניסה לפרטים, שהבנתי שמאפיינת את וולבק. לפעמים זה מעניין יותר ולפעמים פחות. לדוגמא – בין עמוד 157 לעמוד 162 יש המון פרטים שקשורים באדריכלות, ממש סקירה של כל מיני זרמים ושמות בתחום. כל זה נעשה תוך כדי שיחה של ז'ד עם אביו שהיה אדריכל. בעיקרון – זה היה סוג של סיפור חייו של אביו, אבל בדרך הלכתי קצת לאיבוד. התיאורים שלו כל כך מפורטים שלעיתים זה אפילו נשמע כמו פרסומת (למשל כשהוא מתאר את מכונית האאודי שהוא נוסע בה). מה שעוד מעניין היא ההתייחסות לוולבק עצמו. לעיתים הוא קורה לו רק "וולבק" ולעיתים על פי שמות הספרים שכתב – "מחבר החלקיקים האלמנטרים" וכו'. יש נגיעה בהרבה סוגים של מערכות יחסים – בין ז'ד לאביו, בין ז'ד לאולגה ושאר הנשים בחייו, בין ז'ד לגלריסט שלו – הכל מטופל מצד אחד בכפפות משי ומצד שני "בפרצוף". בהרבה מקומות הכתיבה משעשעת וצינית, מה שמאוד מדבר אלי.

לסיכום – הספר שאב אותי לגמרי. הפרקים לא ארוכים והשפה מדהימה. פשוט הרגשתי שהוא נכנס לי ללב, לא יודעת למה. הוא עשה לי משהו. והרבה זמן ספר לא עשה לי את זה ככה.

אז כן, מומלץ מומלץ מומלץ ויפה שעה אחת קודם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כאן צריכה סקירה משל עצמה לדעתי. היא יפייפיה ומעוררת מחשבה. אנחנו רואים עבודה שנקראת "דרוקסלנד" של מיכאל דרוקס מתוך סדרה שקוראים לה "גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)". על פניו זו כאילו בחירה מתבקשת כי לספר קוראים המפה והטריטוריה והתערוכה שהקנתה לז'ד שם עולמי היא תערוכת המפות – והאימג' כאן הוא מעין מפה טופוגרפית של פנים, עם כל המאפיינים של מפה – החלקים הגבוהים ביותר (כמו המצח והאף) צבועים בגוונים כהים יותר ויש גם מקרא וקנה מידה. על פני ה"פנים" האלו יש מילים שאמורות לייצג מקומות, כמו במפה, אבל כשמתקרבים וקוראים אותם מגלים דברים ממש מעניינים כמו שמות של אנשים, מקומות, רגשות ודברים כמו "כסף", "סקס" ו-"סטטוס". כל פעם שניגשתי לספר כדי לקרוא התעכבתי על העטיפה וכל פעם מצאתי דברים חדשים. עיניין אותי לחפש את העטיפות השונות שעשו בעולם לספר ומצאתי רק את זו הצרפתית שהיא משעממת עד כדי פיהוק ונראית בכלל כמו ספר לימוד. לא ברור איך יכול להיות כזה פער בין שתי עטיפות של אותו הספר. בקיצור – בחירה מצוינת לעטיפה. חבל שאין כפתור "לייק".

ציטוטים:

"היא די השתנתה," אמר ז'ד. במישור האישי לפחות. מבחינה מקצועית, לעומת זאת, היא נשארה אותו דבר. מרשים לראות איך אנשים חוצים את חייהם לשני חלקים שאין ביניהם שום קשר, שלא משתלבים בשום אופן. אני חושב שזה מדהים שהם מצליחים בזה כל כך".

"קולם של אנשים אינו משתנה לעולם, בדומה למבע של מבטם. בתוך המפולת הפיזית הכללית שבה מסתבכת הזיקנה, מעידים הקול והמבט באופן חד משמעי על התמדתם המכאיבה של האופי, השאיפות, התשוקות, כל מה שמרכיב אישיות של בן אדם".

"ההזדקנות, בייחוד הזדקנות חיצונית, איננה תהליך רציף כלל, נכון יותר לתאר את החיים כשורה של מישורים המופרדים זה מזה בצניחות חדות. כשאנחנו פוגשים מישהו שלא ראינו הרבה שנים, נדמה לנו לפעמים ש'קפצה עליו זיקנה'; פעמים אחרות, לעומת זאת, נדמה לנו שהוא לא השתנה. תחושה מתעתעת – ההידרדרות, סמויה מין העין, מפלסת לה דרך קודם בתוככי האורגניזם, ואז מתפרצת החוצה לאור היום"

"המיניות היא משהו שביר, קשה להיכנס אליה, כל כך קל לצאת ממנה".

"…קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת, הוא אמר לעצמו, אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מדי מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו כמה חודשים אבל הוא קורה רק פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי, אין עוד מקום להתלהבות, להבטחה ולאמונה, יש רק השלמה מפויסת, רחמים הדדיים ונוגים, התחושה סרת הטעם והמדויקת שמשהו היה יכול לקרות, שנהגת בנבזות במתנה שנתנו לך".

הפוסט המפה והטריטוריה / מישל וולבק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, זה אולי אחד הספרים הכי חמודים שקראתי בזמן האחרון!

הספר מתאר שנה בחייו של גנן, החל מחודש ינואר, שבו הגנן "מגדל בעיקר את מזג האויר" ומסתיים בחודש דצמבר. בין לבין יש רשמים על זרעים, על עונות השנה ועוד עיניינים שמעסיקים גננים באשר הם. אין עלילה. זה ספר שכולו רשמים מהגינה על סוגי הפרחים, השיחים, העצים, שיטות השקיה ודישון. זה אולי נשמע לכם כמו איזה "מדריך לגנן", או משהו יבש כזה אבל אני יכולה להבטיח לכם שאין דבר יותר רחוק מזה.

כל מי שהייתה/יש לו גינה או אפילו חוטא בגידול אדניות ועציצים יתחבר לספר הזה. יש אמנם הרבה שמות של זנים ופרחים ואני הכרתי רק 20 אחוז מהם אבל זה ממש לא הפריע לי. הספר מצחיק, ציני וכל כך אמיתי. כל משפט שני אמרתי לעצמי "אוי, זה פשוט נכון" ו"איזה טוב לדעת שזה לא קורה רק אצלי".

ההגדרה הכי טובה מבחינתי לספר הזה היא שהוא "ספר ילדים" למבוגרים. גם כי השפה היא קלילה ומצחיקה וגם בזכות האיורים המשעשעים של יוסף צ'אפק, אחיו של המחבר. האיורים הם ממש פשוטים, לא איזה רישום מסובך או ריאליסטי יותר מידי ויחד עם זה הם כל כך חמודים ומעבירים את האוירה הכללית בספר.

קארל צ'אפק מצליח להעביר טוב את התחושות המלוות את הגננים החובבים – ההמתנה לצמיחה, ריח הזבל של הדשן, הכמיהה לגשם ואז לשמש ואז עוד פעם לגשם. אף פעם אין מספיק גשם, או שמש, או דשן… "ראיית הדברים שלכם השתנתה. כאשר יורד גשם, אתם אומרים שיורד גשם על הגינה. כאשר זורחת השמש, היא לא זורחת סתם כך, היא זורחת על הגינה, כשבא לילה, אתם נהנים משום שהגינה תנוח לה" (עמוד 9).

צ'אפק מתאר את השמחות הקטנות והאכזבות הגדולות הכרוכות בגידול של צמחים ועציצים. הזריעה, ואז ההמתנה הנצחית שינבוט משהו, ואז כשהוא כבר נובט לדאוג לו מפני פגעי מזג האויר ולקשור את הגבעול בחורף, שלא ישבר מכובד השלג. הרצון שיהיו לכם הצמחים הכי מיוחדים והכי יפים, הצורך בזבל הכי "משובח" (הוא אפילו מתאר מה אמור להיות בפנים על מנת שיהיה משובח – אתם לא רוצים לדעת…). יש הרבה התייחסות פילוסופית לכל העיניין.

לסיכום – מומלץ בחום לכל אוהבי הגינות למיניהם (כל השאר פשוט ישתעממו). הייתי ממליצה לקרוא לאט, רצוי בשמש על הדשא המושלם שלכם.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כפי שכבר ציינתי – הכריכה היא כריכה קשה מנייר ממוחזר. הבחירה בנייר ממוחזר היא נכונה מאוד לדעתי, במיוחד כי מדברים על צמחיה ועל "להיות קשובים לטבע". זה מתאים מאוד. האיור הוא מתוך אחד הפרקים (אם אני לא טועה מתוך הפרק של "הגנן בנובמבר") והוא משעשע וחמוד. הכריכה נראית מעולה לדעתי והכריכה הקשה נותנת מצד אחד נופך רציני ומצד שני מזכירה ספרי ילדים, שבהם תמיד יש כריכה קשה, גם אם מדובר בספר של עשרה עמודים בלבד. אהבתי.

ציטוטים:

"ככה זה: ככל שהשרץ נבזה יותר, כך הוא משגשג יותר".

"נראה שאבנים נולדות מזרעים או מביצים כלשהן, או שהן עולות ללא הפסק ממעמקי כדור הארץ המסתוריים, אולי הן הזיעה שכדור הארץ מפריש".

"כל מגדל נשבע שהאדמה בגן שלו גרועה מאוד, שהוא לא מזבל, לא משקה ואף לא מכסה בחורף. נראה שהוא רוצה לומר בכך שהפרחים שלו גדלים יפה כל כך מרוב חיבה אליו. יש בזה משהו, בגננות דרושים יד המזל או איזשהו חסד עליון. גנן אמיתי יכול סתם כך לתקוע באדמה עלה ויצמח ממנו פרח כלשהו, ואילו אנחנו, ההדיוטות, מתמזמזים בגידולים מזרעים, מרטיבים אותם, נושמים עליהם, מזינים אותם בקמח קרן או במזון תינוקות ולבסוף זה איכשהו מתייבש ומת. אני חושב שיש בכך כישוף כלשהו, כמו בציד וברפואה".

"עצים עירומים אינם מראה כה עגום. הם נראים קצת כמו מטאטא או שבט זרדים וקצת כמו פיגום ביניין. אבל אם על עץ עירום כזה נותר עלה אחרון, רוטט ברוח, הוא כמו הדגל האחרון בשדה הקרב, זה שיד המת אוחזת בו בשדה הקטל. קרסנו, אבל לא נכנענו. עוד מתבדרים דגלינו".

הפוסט שנת הגנן / קארל צ`אפק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.