אני אוהבת פיג'מות. מבחינתי, אם הייתי יכולה להסתובב כל היום עם הפיג'מה שלי זה היה גן עדן. גם כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, או מפגישה, דבר ראשון שאני עושה זה להיפטר מכל מה שלא נוח לי איתו "ולזרוק" עלי את הפיג'מה. אני הכי יפה כשנוח לי… אם יש משהו שאני אוהבת עוד יותר מפיג'מות זה שירי ילדים של פעם. יש שירים, שלא משנה כמה שנים עברו מאז שנכתבו לראשונה, עדיין לא נס ליחם והם גורמים לי לחייך בכל פעם מחדש. "למה לובשת הזברה פיג'מה?" הוא אחד מהם. השיר הזה חף מאיזה מוסר השכל פלצני (להיפך, הוא שיר הלל לעצלנות), אין בו שום דבר שפעם היה נראה הגיוני להגיד והיום נשמע קצת פחות הומאני (ראו ערך "דיו! דיו!, כך אקרא לה ובידי השוט") והוא בעיקר משעשע וחמוד לאללה.

אז באו כמה חברים בספרית פועלים והחליטו להוציא מחדש את השיר המקסים של ע.הילל בצורת ספר. ומה יש לי להגיד על זה? שיבורכו!. אין הרבה מה לדבר על הטקסט כי אני מניחה שכולם מכירים אותו, אלא על הדרך שבה הוא מועבר בצורה ויזואלית לאיור והחלוקה של העמודים.
כל יום של השבוע מקבל כפולת עמודים. בצד ימין מתוארות התלבטויותיה הקשות של הזברה מה ללבוש ובצד שמאל התוצאה – פיג'מה כמובן. יום שבת קיבל שתי כפולות עמודים וכפולת העמודים האחרונה היא כמובן "מאז לובשת הזברה פיג'מה ואיש אינו שואל מדוע ולמה…".

כל העמודים מלווים באיורים מקסימים של הזברה בשלל תלבושות על פי מילות השיר – מכנסיים וחולצה, בגדי התעמלות וכו'. האיורים מקסימים וגורמים לזברה להיראות משעשעת ואנושית.

כשקראתי את הספר ליורש בן השלוש וחצי, לא הייתה לי ברירה ונאלצתי גם לשיר. אפשר להגיד שאם הזברה הייתה שומעת את השירה שלי, היא הייתה בוחרת ללבוש את האופציה הראשונה ולא לתת לסיוט הזה להימשך, אבל לזאטוט זה כמובן לא הפריע, הרי אני אמא שלו והוא מקבל אותי בכל מצב (לפחות עד שיהיה בן 14 ככה). שרנו ביחד את כל הבתים, כולל קולות רקע וזו הייתה הצלחה מסחררת. הילד היה מבסוט עד הגג.

מומלץ בחום לכל הילדים והילדים בנפשם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ובמקרה שלנו – בכריכה האחורית. הכריכה הקדמית אמנם מקסימה – רואים איור של הזברה מתלבשת, רק היא לבד בלי שום אלמנטים, אבל הכריכה האחורית הקסימה אותי ממש. זה לא משהו גרנדיוזי, אלא תשומת הלב לפרטים הקטנים – יש איור של הזברה ושל ע.הילל, מעין פורטרט עצמי של השניים, הומאז' ליוצר השיר ולמי שלא הבין מי זה מי, יש גם כיתוב עם חיצים. הקטע הבאמת חמוד הוא, שיש בצד ימין של הכריכה את הברקוד, שתמיד איכשהו דופק את העיצוב של הכריכה האחורית ותמיד נראה שתקעו אותו בלי קשר לכלום, וכאן פשוט בחרו לעבוד איתו – בצמוד לברקוד הציבו את הזברה, כל כולה בגודל של הברקוד והפסים שלה משתלבים עם הפסים של הברקוד. על זה נאמר "לעבוד עם מה שיש", וזה מקסים בעיני.
אביאל בסיל הוא מאייר בחסד. הוא אייר גם את "וניל על המצח, תות על האף", "קשקוש מקושקש" (שאותם יש לי בבית) ועוד רבים ואני בטוחה שעוד נראה הרבה ממנו.

לאתר של אביאל בסיל

הפוסט למה לובשת הזברה פיג'מה? / ע.הלל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שם הספר מעיד עליו הרבה – זה ספר של קיבוץ גלויות. "דושינקא" זה סוג של כינוי חיבה ברוסית ו"נשמה" זה כינוי חיבה (שבשנים האחרונות סובל מזילות משהו) של עדות המזרח. שני כינויים שאפשר להגיד שעשו עליה. הסיפור שלנו הוא חיבור בין תרבויות. סיפור שנע בין ישראל, למרוקו ולאוקראינה ובין תקופות זמן שונות בכל מקום.

הסיפור מגיע מפיהן של ארבע דמויות – הדס, דימה, חנה ורחמים. האמת שאין יחס שווה בין כל הדמויות וחלקן דומיננטיות יותר מאחרות. חלק מופיעות כבר בהתחלה וחלקן מגיעות רק לקראת אמצע הספר או סופו. מתחילת הספר אנחנו מתחילים להתוודע לקשרים שבין הדמויות, משפחתיים, רומנטיים או "סתם" חבריים.

הספר נפתח עם הדס, בחורה צעירה, שנעזבת על ידי אושרי, בן זוגה מזה כמה שנים. הם כבר דיברו על חתונה והנה – הכל עלה על שרטון. הפרק השני מסופר מנקודת מבטו של דימה. אני זוכרת שקראתי את הפרק הזה באוטובוס וכמעט בכיתי. בכלל, כל הפרקים המובאים מנקודת מבטו של דימה הם מכמירי לב. יש לו אח תאום, שלפי המוסכמות החברתיות נחשב הרבה יותר 'מוצלח' ממנו. אביו נפטר ואביו החורג מתעמר בו ובאמו. כל יום עובר על דימה בפחד מנטישתה של אימו. מאוחר יותר מצטרפים חנה, אמו של אושרי ורחמים, בעל הדירה של הדס, דירה שבה גרו היא ואושרי במהלך השנים.

דימה הוא ה'דושינקא' של הסיפור הזה. הפרק הראשון המסופר בקולו מתרחש בחרקוב שבאוקראינה. הוא מרגיש דחוי, חולם על סנטה קלאוס ומרטיב בלילות (ולפעמים גם בימים). בהווה הוא חבר טוב של אושרי ובעלים של מועדון לילה בשם 'בבושקה' בחיפה. הדס ואושרי נהגו לבלות הרבה במועדון הזה ולשם גם מגיעה הדס לאחר הפרידה מאושרי, ביום הולדתה ה-34, סביר להניח כדי "להיתקל" בו במקרה. בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה בחברת שלושה גברים זרים, עושה מעשה שמתחיל מבחינתה איזשהו מסע, רק בשביל להרגיש קצת טוב עם עצמה.

חנה, כאמור, היא אמו המרוקאית של אושרי. הדס אוהבת אותה כאם (אימה שלה נפטרה בילדותה) ודרכה אנו למדים על עברה שבהרי האטלס, על נופים ועל אהבות לא ממומשות. הדס עצמה היא דור שלישי לעליה ממרוקו. היא בחורה עצמאית, שמרבה לחפש בתוך עצמה ולהבין את הסיבות לכל דבר. רק למה אושרי עזב? את זה היא לא יודעת. היא כל הזמן מחפשת ונוברת ומחטטת ביבלות. היו רגעים שזה אפילו עיצבן אותי.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, בין אוקראינה וילדותו של דימה, ההווה המתהווה של הדס, וילדותה ובגרותה של חנה במרוקו. קצת קשה לי לתאר את הכל כי זה באמת ספר רחב יריעה ובנוסף לדמויות שכבר ציינתי, יש עוד פסיפס אנושי שלם של אנשים שאנחנו פוגשים במהלך הקריאה. השפה עשירה ומתאימה כל פעם לדמות דרכה העלילה מסופרת – אם זה דימה, אפשר להרגיש את הרוסית, על שלל דימוייה ומנהגיה ואם זו חנה, מורגשת הערבית המרוקנית והצבעונית. והדס עצמה – מעין קיבוץ גלויות אחד גדול של הכל.

בסוף הספר, כמובן, הכל מתחבר בצורה ממש נפלאה. נהניתי מאוד מהספר, אפילו שמדובר בספר עצוב למדי. בכלל, שמתי לב שספרים עצובים (במיוחד אם הם טובים) מצליחים להשפיע עלי יותר. כי מי כמוני יודעת שבסופו של דבר, המציאות עצובה גם היא, ואין טעם ליפות אותה.

זה ספר שנוגע בלב והוא מרגש מאוד. הוא ליווה אותי עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי אותו.

מומלץ.

לינק לסרטון על הספר ביו טיוב

שאלון עם איריס אליה – כהן באתר קורא בספרים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני אוהבת את העטיפה. יש בה משהו מאוד מרגיע. יחד עם זאת,  אני לא יודעת בדיוק איך היא קשורה לסיפור עצמו. אנו רואים ציור של ילד (ואולי ילדה) ישן, ידיו שלובות לו תחת לחיו ונראה כאילו הוא מטייל בעולמות חלומיים. אימג'ים של ילדים ישנים, במיוחד אם הם ישנים טוב, אוטומטית מרגיעים אותי. גם בחירת הצבעים – גוונים חמים של כתומים וצהובים עושים את העבודה. הדמות הישנה יכולה להיות כל אחד ולכן ההקשר לסיפור לא ברור לי.

ציטוטים:

"אהבה זה כמו מישמיש, חנה אומרת להם ומנופפת באצבעה. צריך לאכול קצת, לא להגזים. אחרת נהיה כאב בטן (…) ממשיכה חנה ומסכמת: וכמו המישמיש, גם זאתי העונה שלה קצר. חודש חודשיים וזהו. הלך. נשאר לשחק קצת עם הגוגו, וגם זה נמאס".

"מי שנוח לו בשיגעון, למה הוא צריך שכל?"

"אנשים יהירים הם כמו ביצים. כל כמה שהם מלאים בעצמם, תמיד יהיו הראשונים להישבר".

"הבדידות היא מקום נחמד לבקר בו ומקום נורא להישאר בו".

"אם ברצונך לחלוק עמי ועם הדס איזה סיפור, אנא ממך, ודא שיהיה עליז. או לפחות עם סוף טוב. סיפורים עצובים אינם מועילים לבריאות. וכאילו היא משתפת אותם בסוד מדעי שהגיעה אליו אחרי שנים ארוכות של מחקר, היא רוכנת אליהם ולוחשת: אתם עוד צעירים, קרוב לוודאי שאינכם יודעים זאת עדיין, אבל כל מה שמקמט את הלב, מקמט גם את עור הפנים. האמינו לי!"

הפוסט דושינקא, נשמה / איריס אליה-כהן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו ספר מצוין בשביל ללמוד על מספרים. גם לילדים שעדיין בשלב הלמידה וגם לילדים שכבר מכירים ויודעים וישמחו להפגין ידע ולספור יחד עם התקדמות הסיפור.

לילה היא ילדה שובבה וחייכנית. יש לה עיניים כחולות כמו של אבא וכמו של דומא החתול והיא מאוד מאוד אוהבת לטפס. ההתקדמות שלה בטיפוס משיקה להתקדמות שלה בלימוד המספרים – כשהיא למדה לספור עד שלוש, היא טיפסה שלושה שלבים, כשהיא למדה לספור עד חמש, היא עלתה חמישה שלבים וכן הלאה עד שמהר מאוד היא למדה לספור עד עשר.

יום אחד, החתול שלה דומא נעלם והיא מצאה אותו יושב לו על הגג. לילה כמובן לא מהססת ומתחילה לטפס על הסולם לעבר הגג. גם כאן ההתקדמות בשלבים מלווה במספרים, כשבכל מספר / שלב מתואר איך לילה רואה כל פעם קצת יותר מדומא – בשבע היא רואה רק את האוזניים, בשמונה את העיניים ובתשע את השפם, עד שלבסוף היא רואה את כולו.

כאשר לילה ודומא רוצים לרדת הם מגלים שזה קצת יותר מסובך מאשר לעלות. לילה קוראת לאבא, שמגיע וכועס עליה שעלתה כך לבדה על הסולם כל כך גבוה. אבא של לילה גדול וחזק (איכשהו כל האבות בספרים הם כאלה, נכון?) ואינו מפחד לעלות וגם לרדת. הוא מתחיל לטפס בסולם וככל שהוא עולה הוא רואה כל פעם קצת יותר מהצמד, עד שבסוף הוא מחזיק אותם ויורד איתם למטה.  גם כשהוא יורד בשלבים סופרים, הפעם אחורה.

כולם מגיעים למטה בשלום ואבא מבהיר ללילה שנחמד מצידה שהיא רצתה לעזור לדומא, אבל הוא לא מרשה לה לטפס לבד כל כך גבוה. הוא משכיב אותה לישון והיא מראה לו איך היא יכולה לספור עד עשר ותוך כדי הספירה, היא נרדמת.

כשאנחנו קיבלנו את הספר היורש כבר ידע לספור, אבל זה לא הוריד כהוא זה מההנאה שלו מהספר. גם היום, כשהוא כבר יודע לספור עד עשרים, הוא עדיין מבקש לקרוא ונהנה לצעוק את המספרים. על הדרך, גם מכניסים לראש של הילדים לא לטפס לבד למקומות גבוהים. טוב נו…לפחות מנסים, אצלנו זה לא ממש הרתיע אותו.

מדובר בספר ילדים פשוט ומקסים. על פניו אין בו משהו חדשני ובעצם הוא מתעסק בדברים די בנאלים, אבל הוא מצליח לעשות את זה בכל כך הרבה חן, שזה פשוט עובד.

האיורים של שירה קורח מקסימים בפני עצמם והם קנו אותי עוד לפני שבכלל קראתי את הטקסט. משהו בהם הזכיר לי קצת את הדמויות של פעם, במיוחד דמותה של לילה. לכל אורך הספר מופיעים צמחים מטפסים (בדיוק כמו לילה), שמצוירים בדיוק מקסים.

בקיצור – מומלץ בחום. מתאים לגילאי הגן.

לילה מטפסת למעלה – טריילר ביו טיוב

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה משקפת את הספר בצורה הטובה ביותר – אנחנו רואים את לילה מטפסת על סולם (ולצידה צמחים מטפסים כמובן), היא מסובבת את ראשה אלינו ומחייכת. הציור הספציפי הזה לא נמצא בתוך הספר ואני אוהבת את העובדה שמקדישים מחשבה נוספת לאיור שיהיה על הכריכה ולא פשוט "שולפים" אחד מתוך הסיפור.

הפוסט לילה מטפסת למעלה / נועה בקר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

למי מאיתנו אין איזה שכן מרעיש? יש כאלה שדופקים על שניצלים בצהריים, יש כאלה שעושים מסיבות עד אור הבוקר וכאלה שסתם…הכביסה שלהם מטפטפת לנו על הראש וזה מעצבן. אנחנו עסוקים כל כך בלשנוא אותם ובלצקצק בלשון כל פעם שאנחנו שומעים איזה רעש או טפטוף, שכשאנחנו פתאום נקלעים לשיחה איתם בחדר המדרגות אנחנו מגלים שלפעמים הם דווקא ממש נחמדים. ואולי בכלל יש מצב לשכנות טובה?

לפני הרבה שנים אביה של גברת שושני שתל לה שיח של שושנים אדומות ליום הולדתה ומאז היא מגדלת אותן באהבה רבה. היא מחייכת כל פעם כשהיא מטיילת בגינה, מטפחת אותן, מדברת אליהן ומצרפת עלה כותרת אדום לכל מכתב שהיא שולחת לאביה. יום אחד מגיע שכן חדש לגור בבית ממול. השכן הוא מוכר בלונים ובלונים טבעם להתפוצץ. במיוחד אם הם נוחתים על שיח שושנים מלא קוצים. גברת שושני מתרגזת עד מאוד מרעש הבלונים המתפוצצים וריב מתלקח בין השניים:

"אדון בלון," קראה גברת שושני מן החלון,
"תגיד לבלונים שלך לא להתפוצץ בצהרים!"
"בלונים מתפוצצים מתי שהם רוצים," צחק השכן.

איש הבלונים, מצידו, מתרגז מעצם העובדה שהשושנים בכלל מעיזות להצמיח קוצים שמפוצצים את הבלונים שלו. הם ממשיכים לריב כל יום בקולי קולות וגם שאר השכנים כבר מתחילים לכעוס על הצעקות שהשניים מחליפים בינהם.
יום אחד מקבלת גברת שושני מכתב עם בשורה שמאלצת אותה לארוז מזוודה ולצאת לתקופה לא ידועה. איש הבלונים מוצא את עצמו קצת משתעמם מהשקט הפתאומי ותוהה מה יעלה בגורל השושנים אם גברת שושני לא תחזור בקרוב. הוא מחליט לעשות מעשה ולהשקות את הגינה על מנת שהשושנים לא ייבלו. מידי יום ביומו איש הבלונים משקה את השיח ומוצא את עצמו נהנה מזה עד מאוד. עד כדי כך שהוא מחליט ששיח אחד לא מספיק ושותל עוד שיחים של שושנים לבנות, סגולות וצהובות. כשגברת שושני חוזרת היא מופתעת מהגן הפורח שלה ומגלה שהשכן שהיא כל כך אהבה לשנוא אחראי לכל היופי הזה. כמובן שמכאן הכל כבר ורוד והשניים מתחברים וסוף טוב הכל טוב.

זה סיפור חמוד על שכנות שמתחילה במריבה גדולה ונגמרת באהבה גדולה. נכון, לא תמיד זה ככה וכן, אולי עדיין יהיה איזה טיפוס מהקומה למעלה שידפוק לכם על הראש בשעה הכי לא מתאימה. אבל זו דרך יפה להראות לילדים שלפעמים צריך לרדת מהעץ שהם טיפסו עליו, ושלא תמיד כדאי לשפוט מראש אנשים לפני שמכירים אותם. אני אוהבת את אדון בלון, אני חושבת שהוא הגיבור האמיתי של הסיפור הזה. אני בכלל לא בטוחה שגברת שושני הייתה עושה מעשה כזה עבורו (הנה, גם אני חוטאת בלשפוט אנשים נו נו נו), אבל עצם הנסיעה שלה גרמה לו "לרדת מהעץ" שהוא טיפס עליו ולהשקות את השושנים. יש כאן מוסר השכל לגבי חברות, נתינה, עזרה בעת צרה ומציאת עמק השווה – מה? לא תרצו ללמד את הילדים שלכם ערכים כאלה? עיניין חשוב מאוד בתקופה חסרת הסבלנות שאנחנו עדים לה לצערי בזמן האחרון.

הספר לא קצר ויש בו לא מעט טקסט. הוא מתאים לילדי הגן בגילאים הגדולים יותר, של 4-6. אני הקראתי אותו לבן שנה ותשע, שדווקא הצליח להחזיק את כולו (אין מה לעשות, הילד מחונן) ולשאול שאלות, אבל אני חוששת שזה קרה רק כי הספר היה חדש ומסקרן עבורו.

האיורים הם של יוסי אבולעפיה, שאני מתה עליו. הוא מאייר הרבה ספרי ילדים ובאיורים שלו תמיד מתחבאים כל מיני פרטים משעשעים, בעיקר עבור ההורים. אני אוהבת את האיורים שלו, הם פשוטים ויחד עם זאת מצליחים להעביר הרבה רגש ולדבר לילדים קטנים. 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנו רואים את גברת שושני ואדון בלון עומדים עם הגב אחד לשני, כיאה לשני אנשים שהם "ברוגז". בצד שלה מתעופפות שושנים ובצד שלו מתעופפים בלונים. בחלק האחורי של הספר אנחנו כבר רואים אותם מחייכים אחד לשני, מה שמרמז על הסוף האופטימי לכל הסאגה הקולנית הזו. בנוסף, בחלק הפנימי של העטיפה יש איור, אחד בהתחלה ואחד שונה בסוף – אני אוהבת את העיניין הזה, זה יוצר מצב שבו אפילו בעמודים שבדרך כלל אין בהם כלום, לא טקסט ולא איור, פתאום יש מין הפתעה קטנה.

הפוסט מתחיל בבום…ונגמר בטראח! / שלומית כהן – אסיף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הדבר הראשון שתפס לי את העין בספר הזה היה כמובן האיור על העטיפה. מי שמכיר אותי יודע שאני מייחסת הרבה חשיבות לעטיפות. כן, אני יודעת – שיטחי וכל זה, אבל זאת אני. בספרי ילדים זה מקבל עוד משמעות כי האיור על העטיפה הוא בעצם שיקוף של האיורים בתוך הספר (בהנחה שמדובר לספר לקטנטנים ולא לנוער למשל). אז האיור של גיל-לי אלון קוריאל, שגם כתבה וגם איירה, קנה אותי. אני חושבת שמאז "שתהיה בריא מוריס מגי" לא התלהבתי ככה מאיורים. אלון קוריאל היא מאיירת מוכשרת בטירוף, שהספיקה כבר לאייר כ-60 ספרי ילדים, בינהם ספרים של בכירי הסופרים בארץ כמו מרים ילן שטקליס, שלמה אבס ואפילו שירי ילדים של פניה ברגשטיין.

הסיפור שלפנינו מתאר את דרכו של ילד אחד לבית סבתו שבקצה הרחוב. כל ההתרחשות היא בעצם בתחום הקטן הזה. זה לא שקורה שם יותר מידי, אבל בשביל ילד קטן, גם לספור בניינים ברחוב יכול בהחלט להיות "ביג דיל". הספר כתוב מנקודת מבטו של הילד ומתאר את הדרך שהוא עובר עד שהוא מגיע למחוז חפצו. הוא מתחיל בביתו ומתאר את הפעולות שהוא עושה ("כְּשֶׁאֲנִי מְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּח, הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת") ואת הדרך עצמה ("מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת יֵשׁ שְׁבִיל, בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל גָּדֵר, לַגָּדֵר שַׁעַר"). יש הרבה תיאורים ומילות יחס ואני מאוד אהבתי את זה. במיוחד כי הזאטוט שלי התחיל לחבר מילים עכשיו וחסרות לו הרבה מילות יחס. כאן בספר, יש הרבה התייחסות לזה – "מִמּוּל בָּתִּים, מֵעָלַי שָׁמַיִם, בַּשָּׁמָיִם שֶׁמֶשׁ". בדרך עובר הילד לאורך רחוב עם חנויות וסופר לעצמו את המספרים עד עשר, שהוא הבניין שאליו הוא צריך להגיע. המספרים כתובים גם בכל מיני מקומות ברחוב (כניסות לבניינים, שלט הנחה בחנות או שם החנות עצמה) וזה נחמד לשבת יחד ולחפש את המספרים ולספור יחד. בסוף הספר אנחנו מגלים לאן הילד הלך כל הזמן – אל בית סבתא (שלה גם מוקדש הספר, אגב).

יש כאן שפה שהיא מאוד בגובה העיניים לילדים. נכון, אין חרוזים ואני בדרך כלל מאוד אוהבת חריזה וגם הילדים לומדים בקלות יותר את המילים כשיש צליל דומה לשתי מילים. אבל כאן יש ספר שכתוב "כמו שמדברים". אני ממש יכולה לשמוע את הילד מקשקש לעצמו את אותם המשפטים. לילדים יש נטיה לדבר אל עצמם, או לחשוב בקול רם, או לספור ולציין לעצמם ציוני דרך. ולכן הספר ממש חמוד בעיני. כשהילד עומר לפני הדלת הוא אומר "כְּשֶׁהַדֶּלֶת נִפְתַּחַת, הַלֵּב שֶּׁלִי חָזָק-חָזָק דּוֹפֵק" – ככה בדיוק ילדים מדברים ובגלל זה אני חושבת שזה ידבר אליהם מאוד. כעיקרון אני חושבת שצריכה להיות עברית תיקנית בספרי ילדים כי אם לא שם – אז איפה? אם זה מה שאנחנו מקריאים להם, זה מה שהם ילמדו. אבל במקרה הספציפי הזה לי אישית זה לא הפריע. מה גם, שכל הספר כתוב נכון ואני חושבת שהמשפט היחיד הזה דווקא מקרב אותנו לילדים ולא להיפך.

בעמוד האחרון ישנה מעין מפה המתארת את הרחוב ממבט על, שבו מסומן "הבית שלי" ו"הבית של סבתא" ואפשר לראות בדיוק את הדרך שהילד עשה. הרחוב, עם הגינה שבאמצעו יוצרים צורה של לב שמוקף בביניינים.

קיצר – אני מאוד אהבתי. זה ספר חמוד,שלא מתיימר להתעסק בדברים הבומבסטיים שספרים אחרים נוטים ליפול בהם, אלא בדברים הפשוטים והכי חשובים – אהבה של ילד אחד לסבתא שלו והאתגר בלהגיע אליה לבד ולדעת את הדרך (לכל אלו שמצקצקים בלשון – הילד 'תכלס לא באמת הולך לבד, לאורך כל הדרך אנחנו רואים את אבא שלו והכלב הולכים מאחוריו במרחק סביר…). גם הזאטוט אהב מאוד ויחד אנחנו מתעכבים הרבה זמן בכל עמוד ומצביעים על המוני הפרטים שיש באיורים הנפלאים – עצים, ציפורים, שעונים בחלון ראווה וכביסה תלויה על חבל.

הרחוב, עם הגינה באמצעו והחנויות, מזכיר לי מאוד את שדרות רוטשילד. משהו בסגנון הבתים שאלון קוריאל איירה ממש דומה – בניינים נמוכים, שתיים או שלוש קומות לכל היותר, מרפסות תל אביביות, מזגנים ודודי שמש. הליכה בעיר שמגיעה לבית החמים של סבתא שיש בו הכל מכל – צעצועים, עוגות, חתולים ואפילו תוכי. מה שאני מנסה להגיד זה שאין צורך בעושר גדול במילים כשיש עושר גדול באיורים.

מתאים לזאטוטים בני שנה וחצי ועד שלוש (וגם קצת להורים…)

מצרפת קישור לפרופיל אמנית של גיל-לי אלון קוריאל באתר "הפנקס" וגם סרטון קצר שהעלתה לYouTube.

תהנו.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שכתבתי בהתחלה – כריכת הספר גרמה לי לרצות אותו לעצמי תיכף ומייד. לגבי הזאטוט לא הייתי בטוחה, אבל אותי היא כבר "קנתה". האיור הספציפי שעל הכריכה לא נמצא בתוך הספר, אבל הוא בהחלט המשך ישיר של אותו קו ומעביר את הסיפור על הילד שיוצא מהבית וחוצה את השביל לעבר ביתה של סבתא, מה שבשבילו מעין הרפתקאה קטנה. החלק האחורי של הכריכה הוא המשך של הציור ומראה את שאר הרחוב על חנויותיו ובינייניו. אמרתי כבר שהאיורים יפייפים?.

הפוסט מאחורי הדלת יש שביל / גיל-לי אלון קוריאל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

וואו. כל כך קשה לכתוב על הספר הזה. זה גם מה שאמרתי לעצמי כשסיימתי לקרוא. וואו. זה נותן לך אגרוף בבטן. לא ידעתי אפילו איך לגשת לספר הזה בכלל. הוא לא כתוב כמו משהו שאני מכירה – רובו ככולו כתוב בשורות קצרות, כמו שיר, חלקן אפילו בחרוזים. הקטעים שכתובים כפסקאות הם ממש קצרים. כל השאר – פיוטי משהו. לפעמים זה בכלל נראה כמו מבנה של מחזה.

נתחיל מהפרט הכי חשוב – דויד גרוסמן איבד את בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה. זה לא שיר ולא רומן ולא סיפור בהמשכים. זו המציאות. מאז, הוא פרסם את "אישה בורחת מבשורה" שלא קראתי אבל הבנתי שגם הוא מתעסק בשכול ועכשיו – את "נופל מחוץ לזמן", שהוא כל כולו ניסיון להעביר במילים את הדבר הזה, את מה זה לאבד ילד. אי אפשר להתעלם מהשכול הפרטי של גרוסמן כי כל הספר מתעסק בזה. הוא אפילו מזכיר את שם החיבה של בנו (אואי) פה ושם.

באמצע ארוחת ערב קם איש ואומר לאישתו שהוא יוצא לחפש את בנו "שם". בנם מת חמש שנים לפני ואף אחד מבני הזוג לא ממש הצליח להתגבר על זה (אפשר בכלל להתגבר על דבר כזה?!). הוא קם ומחליט שהוא הולך לחפש אותו. מאותו רגע הוא נקרא בספר "האיש ההולך". אין לו שם וכך גם לרוב הדמויות האחרות בספר.

העיר שהיא התפאורה לסיפור הזה לא לגמרי ברורה והזויה משהו. עומד בראשה דוכס שמעסיק אדם שנקרא "רושם קורות העיר" שתפקידו לבלוש אחרי האנשים ולדווח לדוכס מה הם עושים. אך גם הוא איבד את ביתו 13 שנים קודם לכן ואיכשהו יוצא שהוא בודק רק את תושביה השכולים של העיר – מתקנת רשתות אילמת, מורה עבר שכותב תרגילי חשבון על קירות העיר, מיילדת ובעלה הסנדלר ואיש שנקרא בפי כולם "קנטאור", שלא כמו הדמות המיתולוגית שהיא חציה אדם וחציה סוס, כאן האיש כאילו התחבר עם השולחן שלו והפך לחצי אדם חצי שולחן שמנסה לכתוב על בנו המת על מנת להבין את שקרה, אבל פשוט לא מצליח לכתוב.

כל הדמויות השכולות מצטרפות עם הזמן לאיש ההולך (חוץ מהקנטאור שכבול לשולחנו). אפשר להתפלסף ולהגיד שכולן הן בעצם אותו האיש אבל זה לא באמת משנה (גם לא תמיד עקבתי אחרי מי אומר מה) כי זה לא עקרוני. זה כמו מעין רשמים על עצם השכול. כאילו גרוסמן שופך את הקרביים שלו. אני מניחה שאם הייתי צריכה לכתוב על תחושות כאלה קשות – ככה בדיוק זה היה יוצא. בשורות שורות, שלפעמים מרגישות כמו "רשימת מכולת" (ואני ממש לא מתכוונת במובן הלא טוב של העיניין). כל מה שרציתי זה לצאת מהבית. למצוא את גרוסמן. ופשוט לחבק אותו.

אין בספר הזה פרקים, וזה מוסיף לתחושת המועקה שנוצרת מהעיסוק בנושא הזה, שהוא קשה גם ככה. זה הרי לא הגיוני ולא נתפס שהילדים ימותו לפני ההורים. ובמציאות הקשה שאנחנו חיים בה בארצנו למודת הקרבות, המלחמות והפיגועים לצערי אנחנו נתקלים בזה הרבה.

לדעתי האישית זה ספר שרק אם אתה סופר עם שם ורקורד כמו של גרוסמן אפשר להוציא. אם מישהו אנונימי היה מגיע עם כתב יד כזה להוצאה לאור אני בספק אם היו נותנים בזה מבט שני, כי זה ממש לא ספר קונבנציונלי וגם ממש לא בטוח שיימכר. בטח אם לא מכירים אותך. זה מרגיש שהספר הזה הוא ה"בייבי" של גרוסמן, משהו שהוא כתב בשביל עצמו, לנשמה, ויחד עם זאת הוא הסיפור של כולנו קצת. הסיפור של המציאות הזו שבה אנחנו חיים. זה אחד הדברים שנתנו לי את האגרוף הזה שדיברתי עליו. דווקא עכשיו, כשאני אמא לילד קטן כל הטקסט הזה מקבל משמעות אחרת ומצמררת בשבילי. עוד 18 שנים גם הוא ילך לצבא. אבא שלי אמר לי שכשאחי ואני נולדנו הוא ואמא שלי היו בטוחים שכבר לא נצטרך ללכת לצבא והנה אנחנו היום – אחי בן 38 בקרוב ואני בת 33 אוטוטו ואני מבינה שגם הוא, הילד הבכור שלי, ייתגייס כדי לשמור לנו על המדינה. אני רק מקווה שהמדינה תשמור עליו בשבילי בחזרה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – כי יש אנשים שזה לא ידבר אליהם.)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים עבודה של מיכל רובנר שנקראת "point; קצה" (1998). גרוסמן ורובנר אוהבים לשתף פעולה – היא גם איירה את ספר הילדים שהוציא – "חיבוק". אין ספק שהאימג' מאוד מאוד מתאים לספר. קודם כל השם – "קצה" – אותו איש שהולך לחפש את בנו, הולך לחפש אותו "שם" ומבחינתי "שם" הוא סוג של קצה, המקום שאליו הוא הולך הוא קצה של מציאות. דבר שני האימג' עצמו – רואים דמות עומדת בקצה של משהו (צוק? הר? בניין? זה לא משנה) ולא ברור אם היא הולכת או עומדת, מה שבטוח זה נראה כאילו היא עומדת ליפול. זה מטושטש ונראה כמו פרט מתוך צילום שהוגדל בטירוף, גרעיני משהו וקונטרסטי – הדמות שחורה והרקע ורוד. הייתי יכולה עוד לכתוב ולנתח את זה שעות. בקיצור – יפה, מתאים, הולם את התוכן. נקודה.

ציטוטים:

"אתה רוצה לשמוע על / הלילה ההוא. / על הכיסאות האלה ישבנו, / אתה ישבת / כאן, אני כאן. ואתה / עישנת, אני זוכרת / את הפנים שלך באות / והולכות בעשן, ובכל / פעם נעשות קצת / פחות. פחות / אתה, פחות / אדם".

"אני כנראה יכול / להבין רק דברים / שבתוך הזמן. אנשים, / למשל, או מחשבות, או צער / או שמחה, סוסים, כלבים, / מילים, אהבה. דברים / שמזדקנים, שמתחדשים, / שמשתנים. גם געגועי אֵלֶיךָ / כלואים בתוך הזמן. האֵבל / נעשֶה ותיק יותר / עם השנים, ויש ימים שהוא חדש, / טרי. / כך גם הזעם על כך מה שנגזל / ממךָ. אבל אתה / כבר לא. / עצמך כבר / לא. מחוץ / לזמן אתה. / איך להסביר / לך, הלוא גם ההסבר / דחוק בתוך הזמן. סיפֵּר / לי פעם איש מארץ / רחוקה, שבשפתו / אומרים על מי שמת / במלחמה, "נָפַל". / וכך אתה: מחוץ / לזמן נפלתָ, הזמן / שבו אני שוכן / חולף / על פניך: דמות / עומדת לבדה / על רציף / בלילה / ששחורו / דלף מתוכו / עד כלות. / אני רואה אותךָ / אבל איני נוגע. / אינני חש אותך / במחושי הזמן / שלי".

הפוסט נופל מחוץ לזמן / דויד גרוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחרי מותה של קלודיה מוצאת את עצמה אנה לבד בבית עם הרבה זכרונות. היא מתחילה לעשות סדר בחפצים של קלודיה ונתקלת בתיבות עם תמונות, מכתבים ועוד אוצרות נוסטלגיים שמהם היא למדה עוד על עברה של האם. הסיפור זז קדימה ואחורה, מההווה אל העבר, מהמוות העלוב אל החיים הזוהרים בעברה של קלודיה.

משפחתה של קלודיה ברחה מרוסיה בגלל הפוגרומים ומצאה מקלט בקהיר. סבא שלה פתח חנות קטנה שהצליחה מאוד והפך ליבואן חשוב של בדים מאירופה וכל האנשים החשובים היו לקוחות שלו. החנות הקטנה הפכה לבניין והבניין למפעל. קלודיה ואחותה אליס היו יפייפיות ואם לא היו צריכות לעזוב גם שם, אולי היו מוצאות את עצמן נשואות למליונרים מיוחסים. כל העסק עלה באש ומאז לא חזרו סבה וסבתה לעצמם.

קלודיה היא סמל הזוהר של היפייפיות האירופאיות שהגיעו לארץ בשנות החמישים עם תרבות בתי הקפה והבגדים המעוצבים, היו לה נעורים זוהרים מאוד בקהיר. הרבה אנשים לא ידעו לאכול את זה כאן בזמנו. קלודיה מתחתנת עם אמנון, שהיה קצין ראשון על ספינה (שזה כמעט רב חובל). מתוקף תפקידו הוא לא היה הרבה בבית אבל תמיד חזר אל אנה וקלודיה עם מתנות. הוא נהרג כשאנה הייתה קטנה בתאונה מסתורית בים.

אנה וקלודיה כל כך שונות שלא ייאמן שהן חיות באותו בית בכלל. אנה טוענת שאמא שלה תמיד הייתה "אגואיסטית ותינוקית". קלודיה לא הייתה מעורבת כמעט בכלל בחייה של אנה, היא הייתה בעיקר מרוכזת בעצמה. היא בחרה לשבת ולקשקש בבתי קפה עם חברתה פרידה במקום לעבור את גיל ההתבגרות הקשה או את תקופת הצבא עם אנה.

יש לשתיים מעין יחסי אהבה – שנאה. יש רגעים שבהם אנה ממש מתביישת באמא שלה, באיך שהיא מתלבשת ומתנהגת. היא ישר מפרשת כל התנהגות של קלודיה כרוע ורק אחרי שהיא מתה אנה מתחילה לחשוב שאולי לא היה כך ואולי קלודיה עשתה דברים מתוך תמימות וחוסר הבנה.

הסיפור זז קדימה ואחורה – בין ההווה של אנה בבית הריק שבו היא מוצאת זכרונות לבין העבר – הילדות, ההתבגרות, שנות הצבא, הלימודים ומה שאחריהן. אנה מוצאת כל מיני דברים בארונות של אימהּ ומנסה להתמודד עם העבר.

יחסים בין אימהות ובנות הם כמעט תמיד מתוחים. גם אני ואמא שלי התקוטטנו שנים על גבי שנים, הרבה מעבר לשנים של גיל ההתבגרות. יש משהו בקשר הזה בין אמא ובת שהוא רגיש ועדין. כאן בן– הגיא מצליחה לקחת את זה לכיוון קצת יותר קיצוני ועדיין זה נראה ריאליסטי לגמרי. השתיים מנוגדות כל כך ועם זאת קשורות כל כך אחת לשניה. נראה כאילו אין קיום לאחת בלי השניה. קלודיה היא זוהרת – תמיד דואגת למראה שלה ולמניירות, מתאפרת, מתלבשת בטוב טעם (לא תמיד לטעמה של אנה כמובן) ומדברת בדיאלקט צרפתי שגורם גם לעברית הכי קלוקלת להישמע טוב. אנה מוזנחת, לא משקיעה בעצמה, חוותה אהבה גדולה אחת ואפשר להגיד שהיא לא בדיוק סובלת מעודף מחזרים, היא גם אוהבת להיות לבדה ולקרוא ספרים. אז לא פלא שהשתיים כל הזמן עוקצות אחת את השניה ועדיין – קשורות אחת לשניה בנימי נימים.

מאוד אהבתי את הספר. לא מורגש בכלל שזהו ספרה הראשון של בן-הגיא, היא מפליאה לכתוב ולתאר מצבים ורגשות ברמה שפשוט עשתה לי צמרמורות. מצד אחד היא מתארת את הזדקנותה של קלודיה והגוף המתפורר ומצד שני הזוהר שהיה לה בעברה ומין המתרס השני – אנה וההתבגרות שלה ואיך שהפכה להיות אנטיתזה של אימהּ.

התרגשתי.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ככה בדיוק תיארתי לי את קלודיה! וברגע שאנה מצאה באחד הארונות מחבטי טניס ישנים של אימהּ לאחר שנפטרה זה התחבר לי סופית. אנו רואים אישה שנראית כמו התגלמות העושר והחיים הטובים, מחזיקה בידה מחבט טניס וכדורים, לבושה בסוודר מעויינים (שגם הוא הפך להיות ייצוג של מעמד מסויים) וחמושה במשקפי שמש. מתאים מאוד לסיפור ועזר לי "להדביק" פנים לקלודיה.

ציטוטים:

"היא כנראה תמיד מתנהגת כך, כמו מכרסם קטן עם עיינים חומות פעורות ומבט בגובה מחילות ועשב, שכל היום חוקר ומרחרח את הסביבה, טרחני ועלוב, מנסה לדחוס למוחו הזעיר סימנים, נקודות אחיזה, עכשיו כשהכללים הופרו. אלא שהסכנות הגדולות באמת חומקות ממנו, למעשה הן אינן יכולות אפילו להירשם במוחו הזעום".

"אולי דווקא משום כך, כמו יום שמש באמצע החורף, הכמירו חיוכיו את ליבה, אבל היה בהם עוד משהו, הם עוררו הרגשה שנוצרו במויחד בשבילך, בייצור ידני, מתוך רגע יחיד, ולכן היו מתנה יקרה במיוחד".

"עכשיו החדר באמת שרוי בשקט, שקט מוחלט מקיר לקיר, והיא יושבת בתוכו כמו מאובן באוקינוס, מונחת בקרקעית".

"שוב, כמו בפגישתן בנמל התעופה, להרף – עין יכלה אנה לראות לנגד עיניה בבהירות מקפיאה את הסוף, וגרוע ממנו, את חישוק האש שלפני הסוף, שאמהּ, כאחד האדם, כמו כלב קרקסים מרוט ומקושט בגיחוך, בהצלפת שוט באחוריה, עמדה לקפוץ לתוכו".

הפוסט ים ויבשה / מעין בן הגיא הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה…

זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "…ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.

"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש…

תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – חמש  קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.)

פינת העטיפה:

העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:

"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

"בכי הדימדומים, מסקנות ביניים: עייפות מהיום שחלף; פחד להיפרד ממנו ולעבור ללילה; שחיקה של העצבים; מסתורין שצריך לקבל כמו שהוא, לא ידוע; בכי מהותי, על עצם ההכרח לחיות" (על סוגיית הגזים המסתוריים והבכי).

"האם את רוצה להיות אחת מהאמהות האלה, שהולכות בסך? את נתקלת במבטיהן של נשים אחרות, מחוברות לעגלות, והן נראות זהות לך, וגם שונות ממך" תמיד מסוגלות יותר, מיומנות ונבונות יותר, מצוידות יותר, אמהות יותר, או מטפלות יותר,והטובות בהן עוצרות על ספסל וחולצות שד, הן לא שולפות בקבוק, הן לא הורות מדרגה שנייה כמוך, את לא אחת מהן. כשאתן מחליפות מבטים את רואה בעיניהן הבנה עייפה, הזדהות, וגם בחינה זריזה של מרכיבי השוטטות שלך – סוג העגלה, מגוון העזרים שצמודים אליה, התיק, הכיס, המשחקים, הבקבוק – וזו בחינה זריזה של טיב האמהות שלך, ואת מרגישה לא כמו משוטטת בשדרה עירונית, אלא כמו לקוחה בחנות עגלות ענקית, בלבו של קניון מחודש, והנוף הוא נוף המותגים והתגיות, והאיזור סגור ומסוגר, את יודעת לאן את הולכת ומנין את באה. כאן את לא רוצה להיות".

הפוסט אפס עד 12 / ארנה קזין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני לא אוהבת ספורט ואני בטח ובטח לא אוהבת לרוץ. אז אתם בהחלט יכולים הבין למה הורמו גבותי כשנחת בתיבת הדואר שלי הספר "מרתון". בהתחלה אמרתי לעצמי – "טוב, אולי זה רק השם של הספר וזו בעצם מטאפורה למשהו", ואז שמתי לב שגם עטיפת הספר היא צילום של אישה רצה ולצידה אנשים מריעים ואז קראתי את גב הספר וגיליתי שאכן מדובר בספר על ריצה. מה לי ולריצה? שום דבר. אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס. במקרה הכי גרוע – אני אריץ את זה חזרה למדף…

דנה אטלנטי, הקרויה בפי חבריה ומשפחתה אטלנטה, היא בחורה מעיירה קטנה ששואפת לרוץ (ולנצח) בתחרות ריצה בבוסטון ואם אפשר גם בריצת המרתון האולימפית. אין מה לומר, הבחורה מכוונת גבוה.

היא מפתחת שיטת אימון יחודית, שלא הבנתי אותה לגמרי אבל מדובר במשהו שהוא הרבה יותר רוחני מאשר גשמי. זאת אומרת – היא בקושי רצה. היא רצה אצלה בראש. נשמע קצת הזוי ואכן הרמתי גבות כמה פעמים.

תחילה היא נרשמת ללימודי רפואה בעיר הגדולה, בדיוק כמו שהוריה רוצים. הם לא מבינים את האהבה הגדולה שלה לריצה והיו מעדיפים שהיא פשוט תשכח מזה ותפנה מקום לדברים החשובים באמת (כמו לימודי רפואה). היא תלמידה מצטיינת והיא לומדת על שרירים ועל גוף האדם. פרטים שהיא חושבת שחשוב שאצן ידע. פה ושם היא מבריזה מהשיעורים ונכנסת לשיעורים במדעי הרוח כמו פילוסופיה. היא פוקדת הרבה את הסיפריה כי היא רוצה לדעת כל מה שאפשר על ריצה, מה משפיע על מהירות האצן, תולדות המרתונים בהיסטוריה ובעיקר היא גם צופה הרבה במתרחש באיצטדיון. "העיר הקטנה מרתון שספק אם עלתה בגודלה על עיירת הולדתי, לא הייתה קונה לה פרסום כה רב אלמלא אירוע אחד שהתרחש לפני אלפיים וחמש מאות שנה בערך. לדברי ההיסטוריון פלוטרכוס, חייל אתונאי בשם אאוקלס רץ ממרתון לאתונה כדי להודיע שם על ניצחון היוונים, מעטים מול רבים, בקרב מול הפרסים. את המרחק, כארבעים ושניים קילומטרים, גמא ביום אחד. כשהגיע ליעדו עוד הספיק לבשר על ההישג המזהיר ואז התמוטט ושבק חיים."

בסיפריה היא מכירה בחור בשם יונתן והם מפתחים מערכת יחסים. הוא מאמין בה בכל ליבו. הוא מספר לה על אטלנטה המיתולוגית – האצנית המהירה ביותר ביוון. הסיבה לריצותיה הייתה העובדה שרבים רצו לשאתה לאישה ואטלנטה שלא רצתה לפגוע ברגשותיהם הכריזה שתשמח להתחתן עם האיש שינצחה בריצה "אטלנטה התייצבה לתחרויות בלב נחוש. היא ידעה שעליה לנצח. פחות מכך לא יכלה להרשות לעצמה" (עמוד 49). עד שהכירה את יונתן בכלל לא ידעה שיש דמות כזו, עם שם כמו שלה ואותה אהבה לריצה. היא מחליטה לעזוב את הלימודים ולהתמקד בריצה והיא ויונתן עוברים לגור יחד. קורים עוד אי אלו דברים אבל אני לא אהרוס את כל הספר…

לכל אורך הספר לא מצויינת שם עיר הולדתה של הגיבורה וגם לא המדינה וזה כנראה לא משנה ממש כי זה יכול להיות כל אחד בכל מקום. זה גם מה שהביא אותי לחשוב שהריצה היא לא העיניין כאן. יש כאן מסע רוחני וזה יכול להיות מסע לכל מטרה שהיא, לאו דווקא ריצה. מדובר כאן על רצון של אישה אחת, מעיירה קטנה שכולם בה מכירים את כולם, להשיג מטרה גדולה והכרה עולמית. היא רק רוצה לרוץ והיא מוכנה לעשות הכל בשביל זה. אפילו להמציא שיטת אימון שמרימה גבות. אני לא הבנתי אותה אבל באמת שזה לא משנה. המסר שעבר בספר, מבחינתי בכל אופן, הוא ללכת על מה שאתה רוצה ומה שנראה לך נכון ומה שאתה חושב שיגרום לך להגשים את עצמך. בסופו של דבר זה מה שיגרום לך להרגיש הכי טוב. הריצה לא הייתה העיניין מבחינתי כאן. מעבר לעובדה הפשוטה שאני וריצה רחוקות שנות אור זו מזו. אני גם לא רצה וגם ריצה לא מעניינת אותי ולכן הייתי בטוחה שהספר הזה הולך לשעמם אותי עד מוות. אבל מהרגע שהוצאתי את הריצה מהמשוואה זה דיבר אלי יותר. אני לא חובבת ספרים רוחניים ולא קוראת אותם אבל כאן דווקא משהו הצליח לעבור (ואולי דווקא בגלל שאני לא קוראת כאלה ספרים) וחשבתי לי שהלוואי והייתה לי עשירית מהנחישות של הגיבורה. אחד הדברים היפים בעיני הוא שמסלול הריצה במרתונים מתואר כקשה במיוחד בהשוואה לריצות הקצרות כי הסוף לעולם יהיה מחוץ לטווח הראיה של האצן, וגם רוב המסלול. תחשבו על זה.

על הספר כתוב מאחור – "מותחן רוחני". אני חושבת שבעיקר מדובר בזה שאנחנו כל הזמן רוצים לדעת אם היא תרוץ בסוף או לא ואיזו תוצאה היא תוציא. אם כל האימונים אצלה בראש גם מתקיימים הלכה למעשה, בפועל.

ב-9.3.11, במוסף ספרים של עיתון "הארץ" פינת "חמש שאלות" הייתה עם זהר פרידמן, המחברת. שם גיליתי להפתעתי שהיא מעולם לא רצה. לא הבנתי איך אפשר לכתוב ספר על ריצה אם את לא רצה. אבל זה שוב החזיר אותי לעיניין שאולי הריצה היא לא העיקר כאן.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי ריצה לא מדברת אלי ולא יעזור בית דין, אבל הרעיון להשליך את כל זה על דברים אחרים בחיים דווקא כן מדבר אלי.)

פינת העטיפה:

צפוי. צפוי. צפוי. כל מילה נוספת מיותר.

ציטוטים:

"נדמה לנו שאנו יודעים על עצמנו כל שנדרש לדעת, חיינו ברורים לנו עד כדי כך שנוכל להגדירם במשפט אחד אם נתבקש. ודווקא כשאנו עומדים לעשות זאת, מתברר לפתע כי ההיפך הוא הנכון. כמה התרחקנו מעצמנו, אנחנו אומרים בהשתאות, כל כך התרחקנו שנעשינו דבר אחר לגמרי. ורק עכשיו הסתברה לנו מהותנו האמיתית".

הפוסט מרתון / זהר פרידמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק. 

צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת.

במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב.

זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא?

ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט.

בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה…אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר…

ציטוטים:

"הם היו זוג ניגודים קלאסי, צ'ן היה שמנמן, ובדיוק בגובה כזה שרגליו הגיעו לרצפה וראשו הצץ מעל לשולחן. לעומת זאת, ליטו היה גבוה, ועורו נדבק לעצמותיו כמו נייר רטוב. שניהם נראו כאילו נאפו מאותו בצק, אלא שאחד נמתח והאחר גולגל לכדור".

"… אנשים משקרים אפילו לפסיכואנליטיקן שלהם, ומי יודע אם לא בצדק, שכן שכנועם של אחרים שאתה שפוי הוא לפעמים דרך יעילה, גם אם אינה מדעית, כדי להתרפא".

"…כמו המפגרים האלה, שמתלבשים כמו הודים וחושבים שאם הם עושים יוגה, הם יינצלו מהקארמה של הטמטום של עצמם".

"מה גדול הדימיון בין מורה אמיתי לבין מטורף. ההבדל האחד והיחיד הוא שהאחד מטורף והאחר מורה".

"אגרופיך חסרי תועלת

לא תוכל להרוג את המורה לאגרוף

במכות שלמדת ממנו" (לו סין, הטיסה לירח)

"תָה חיוור. מַשוּ קורה?"

"שום דבר ששווה לדבר עליו קודם, אם הוא הולך לקרות אחר כך"

הפוסט סיני על אופניים / אריאל מגנוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.