אני אפתח בהתנצלות – כבר המון המון זמן שלא כתבתי. השנתיים האחרונות היו קשות מאוד מבחינתי ונראו כמו רכבת הרים רגשית מתמשכת. קרו מלא דברים, חלקם טובים יותר ורובם פחות. רק עכשיו אני מתחילה לאסוף את השברים ולחזור לחיים. המסע המשוגע הזה עוד לא נגמר מבחינתי, אבל אני בהחלט יכולה להריח את הסוף. בתוך כל השגעת הזו שהייתי בה לא יצא לי לקרוא הרבה וגם כשכבר כן קראתי (בכל זאת, צריך קצת אסקפיזם בשביל לשמור על השפיות) לא היו לי הסבלנות והכוחות לשבת ולכתוב. נוסיף לזה את העובדה שאני תקועה עם אותו ספר כבר כמה חודשים (אל דאגה, ביקורת עליו תגיע בקרוב ונסגור איתו חשבון) ואת זה שגיליתי את "שובר שורות" באיחור והתוצאה היא – חוסר כתיבה. אז הנה אני כאן, קצת יותר רעננה, לספר לכם על ספר

כאמור, אני תקועה עם ספר ארוך וכבד כבר כמה חודשים אז אספתי לי לתיק ספר קטן וקליל – כנפיים שחורות למלאך שלי. הספרים של זיקית תמיד נכנסים לתיק ולא שוקלים הרבה וזו אחלה בחירה לאלו ביננו עם התיקים הקטנים…

הספר "כנפיים שחורות למלאך שלי" פותח את סדרת הנואר של זיקית, לא יודעת מה יהיה ההמשך שלה אבל ההתחלה בהחלט נראית מבטיחה – לפנינו רומן פשע שנכתב ב-1953, שנקרא בנשימה עצורה, מבחינתי לפחות.

את שמו של הגיבור בספר אנחנו מגלים רק לאחר כמה עשרות עמודים, בינתיים הוא קורא לעצמו טים. טים הוא חייל משוחרר בן 27 שלא מצא את מקומו בחברה ומאז הוא די אבוד. טים ישב בכלא וברח בפעולה נועזת שבה הוא איבד חבר ומאז הוא פושע נמלט. הוא מאוד מודע לעצמו ובאופן כללי חושב שהוא לא יגיע לשום דבר בחיים שלו. הוא אוסף את המשכורת האחרונה שלו מאסדת הקידוח שעבד בה ומזמין לעצמו נערת ליווי בשם וירג'יניה למלון שבו הוא משתכן. בין השניים מתחילה מערכת יחסים שנראית בלתי אפשרית כבר מההתחלה. הוא לוקח אותה איתו ברכב לטיול ואומר לעצמו ש"בתחנת דלק הבאה אני זורק אותה". זה כמובן לא קורה. היא, מצידה, נראית אדישה לכל הסיטואציה. טים מתפעם מעצם הווייתה של וירג'יניה. הוא מספק לנו תיאורים מפורטים על יופייה, על רגליה ועל הצורה שבה מסתכלים עליה כשהיא נכנסת לחדר. חשוב לו מאוד להרשים אותה ולהראות לה שהוא גבר – גבר. וירג'יניה די אבודה בעצמה. גם היא בורחת ממשהו והחיבור בין השניים הוא פשוט פצצה מתקתקת.

לטים יש תכנית והוא לא רוצה לספר עליה לוירג'יניה, הוא לא סומך עליה. אבל היא מהפנטת אותו. הוא לא יכול שלא להביא אותה בחשבון. סוג של יחסי שנאה – אהבה שכאלה. התשוקה שהוא מרגיש כלפיה פשוט נוזלת החוצה מהדפים ואי אפשר לטעות בה. התיאורים של השהות שלהם יחד פשוט עילפו אותי. הם רבים ומשלימים, מרמים אחד את השנייה, משקרים ואז מספרים את כל הסודות הכמוסים שלהם, הם חייבים אקשן (מישהו אמר בוני וקלייד?). לקרוא את הספר הזה זה כמו לחזות בתאונת רכבת העומדת להתרחש. התחושה שמשהו רע עומד לקרות כל הזמן מדגדגת בתחתית הבטן. מצאתי את עצמי שמחה שהנה, הסתיים לו עוד פרק בלי איזו טרגדיה. אבל שלא תטעו – הסיפור הזה הולך ומסתבך מרגע לרגע.

לא יכולתי לעזוב את הספר. זה לא ספר *גדול* ולא איזו סוגת עילית, אבל הוא פשוט עושה את העבודה. הכתיבה קלילה וקולחת והתיאורים של טים מקסימים ומלאים בציניות. אני לגמרי יכולה לראות איך עושים סרט מהספר הזה ויפה שעה אחת קודם… מצאתי את עצמי מגלה אמפתיה לגיבור שהוא פושע אבל אי אפשר שלא לתהות מה הביא אותו למצב הזה ואיך החברה מקיאה מתוך עצמה אנשים ולפעמים מתנהגת בחוסר סלחנות.

אהבתי מאוד מאוד. ממליצה על קריאה ביום גשום וסגרירי.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כל הספרים של זיקית מתאפיינת בקו עיצובי נקי ומינימליסטי הן בצבעים והן באיורים שעל העטיפה. כאן, בניגוד לספרים האחרים העטיפה היא שחורה והעמודה של הספר ורודה (בסדרה הרגילה העמודה לבנה והצבע השולט מתחלף). האיור הוא של דמות נשית, אשר מחזיקה ביד אחת סיגריה והיד השנייה תומכת בראש. היא נראית מיוסרת, מיואשת ומחפשת משהו. את עצמה אולי? היא נראית אבודה. העטיפה יפיפייה לדעתי ומשרה בדיוק את האווירה האפלה והקשה שעולה מהספר. אהבתי מאוד.

ציטוטים:

"למחרת קמתי מוקדם בשביל עוד קצת קצף ומים, והיא נכנסה לחדר הרחצה כשעוד הייתי בתוך האמבטיה. היא הייתה לבושה. היא אמרה שהיא הולכת, ושהיה לה לילה נחמד. היא אמרה את זה בקול הקטן והאוטומטי של ילד שמסתלק ממסיבת יום הולדת. המחשבות שלה כבר היו במקום אחר. עיניה היו בהירות, שפתיה משוחות אודם חדש. העובדה שהייתי באמבטיה הזיזה לה בערך כמו הסדקים באריחי הקיר.
משכתי את עצמי מתוך האמבטיה והרמתי אותה ונשאתי אותה בחזרה לחדר ועברו שלושה ימים עד שיצאנו ממנו. ביחד. היא אמרה שזה כמו השיר שהשמיעו שוב ושוב ברדיו הקטן ליד המיטה: "אם יש לך כסף, מותק, לי יש זמן". המנגינה והמילים הזולות נשמעו מוזרות כשיצאו ממנה בגינונים האופייניים לוסלי קולג', בקול הליידי שלה עם חיתוך הדיבור העדין".

"בילינו את הלילה בפואבלו, וזה לילה שאני אוהב לחזור אליו במחשבות, במיוחד עכשיו כשהזמן שלי כל כך קצר, ולעמים אני מתחיל לחשוב שעשרים ושבע שנים זה לא חיים כאלה ארוכים אחרי הכל. כשאני מתחיל לחשוב כה, הזיכרון של הלילה ההוא בפואבלו בא לי כמו סם חיזוק. אני לאיכול הסביר את זה. אחרי הכל, תחיה כמה שתחיה, אין יותר מידי רגעים מובחרים באמת לאורך המסלול, כי רוב החיים אוכלים וישנים ומחכים שיקרה משהו שאף פעם לא קורה. אתם יכולים להבין את זה בעצמכם אם תשתמשו בחיים שלכם כדוגמה. רוב החיים אנחנו מחכים לחיים. ואנחנו מבזבזים המון זמן בדאגות בגלל דברים לא חשובים ואנשים לא חשובים וכל זה מתבהר פתאום כשנודע לנו באיזה יום בדיוק אנחנו עומדים למות".

"אני מנסה להיות נאמן לחיים, והחיים האמיתיים הם לא שרשרת של גלים קטנים ומדורגים שמסתדרים בתבנית יפה ואפשר להגיד אותם כמו את האלף – בית. החיים זה ערימה של דברים זעירים ומטופשים שלא מתחברים לשום דבר, מעבר לעובדה שהם קרו והעבירו את הזמן".

"תראו לי גבר שבחיים שלו לא לטש עיניים רעבות במכונית משוריינת ואני אגיד לכם, זה לא גבר, זה תאונת עבודה של הטבע".

"…אני רוצה שזה יהיה ברור כמו האף על הפרצוף שלך. אני יכולה לסבול כל דבר חוץ מג'נטלמנים. כי ביליתי הרבה זמן, יותר מידי זמן, עם ג'נטלמנים, ואני יודעת למה הם מה שהם. הם החליטו להיות ג'נטלמנים אחרי שהם ניסו את כל הדברים האמתיים ונפלו בהם. הם נפלו עם נשים. הם נפלו כשהצטרכו לעמוד על הרגליים האחוריות שלהם ולהתנהג כמו גברים. אז הם נהיו ג'נטלמנים. הם לא מצליחים להיות בני אדם. אז הם אומרים לעצמם בוקר אחד: 'מה אני יכול להיות, משהו שלא צריך להתאמץ בשבילו בכלל ולא יוצא ממנו שום כלום, ובכל זאת הוא יגרו לכולם להסתכל עלי בהערצה?' התשובה פשוטה. תהיה ג'נטלמן. תעמיס את החיים על הגב שלך, תבכה כשאף אחד לא שומע, וגם את זה תעשה לפי תוים". (…)"ג'נטלמן אמיתי הוא שטיח לדלת כניסה שכבר אין לו שערות מרוב שדרכו עליו…"

"מי שלא שמע סירנה מחפשת אותו, רק אותו, לא שמע סירנה בחיים שלו. רק כשאתה שומע סירנה שמחפשת רק אותך אתה שומע אותה ממש ויודע מה היא באמת ומבין שהיא שהמציא אותה לא היה איש אלא שטן מהגיהנום שהטליא יחד כל מיני קולות ותערובות של קולות כדי לשתק ולהחליא. כשאתה יושב בסלון שלך ושומע סירנה זה מין דבר קטן ובודד, שלא אומר לך כלום מלבד זה שתצטרך לשמוע את הקול עד שהוא יעבור. אבל כשהסירנה רודפת אחריך, היא המרקם של העולם כולו. אתה תשמע אותה עד תמות. היא קורעת לך את הקרביים כמו מקדח שיורד על עצב ונכנסת פנימה ומתפשטת בתוכך".

"מותק, בכל מקום שמישהו מת מישהו מסתכל. ומה זה כבר משנה אם מסתכלים עלייך מתה על המיטה או על כיסא, מישהו יהיה שם תמיד. המוות הוא משחק ראווה".

הפוסט כנפיים שחורות למלאך שלי / אליוט צ'ייז הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת ספרים שהם חליפות מכתבים. יש משהו שהופך את כל הסיפור ליותר אישי, כשהגיבור כותב אותו בעצמו. כשהייתי ילדה קראתי את "מכתבים לצופיה" והספר ריגש אותי עד דמעות ומאז אני מכורה לספרים שכתובים בצורה כזו. כמובן, צריך לדעת לעשות את זה והמעבר בין נימה אישית במכתב לבין דיאלוגים בין הדמויות, שגם הם מועברים בתוך המכתבים צריך להיות חלק ובלתי מורגש. נתקלתי בחיי גם בספרים בז'אנר הזה שלא עבדו. והנה כאן – זה עובד יופי. הספר בנוי מ-23 מכתבים אותם כותבת אמה רייס לידידהּ חרמן ארסינייגאס במשך כמה שנים ובהם מתארת את ילדותה מתוך זיכרונותיה.

'אני באה משם' בבסיסו הוא סיפור עצוב, הוא מגולל את ילדותה הלא פשוטה של אמה רייס עצמה. היא ואחותה ננטשו על ידי הוריהן והתגלגלו בין נשים קולומביאניות שונות. אמה נולדה בשנת 1919 בבוגוטה שבקולומביה וכשהייתה בת ארבע בלבד היא ואחותה ננטשו על ידי האישה שטיפלה בהם. נזירות מצאו אותן בתחנת רכבת ואספו אותן אליהן עד שתימצא אימן. כשהאחרון לא קרה, המנזר הפך לביתן לשנים הבאות, עד לבגרותן. "בית" זו מילה שבדרך כלל מכילה בתוכה חוויות חיובית, חום ואהבה, אבל הבנות לא חוו דבר מכל אלה. המנזר טמן בחובו עבודות קשות במשך 18 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, כללים נוקשים ובידוד מוחלט מהעולם החיצוני. אין אהבה, אין חיבה ויש בעיקר הרבה נטישות. כל מה שהיה מחוץ לשערים הגדולים היה "העולם", כך קראו לו בנות המנזר. לא היה להן מושג מה יש שם ואיך הוא מתנהל.

למרות הקושי היומיומי אמה מצליחה למצוא שמחה בתוכה וזה כוחו של הסיפור לדעתי. הספר הזה אמנם קשה מבחינת הדברים שהבנות עוברות בכלל ואמה בפרט, אבל השפה הנגישה והאופטימיות התמימה של אמה גורמות לסיפור להסתיים בלי רגשות קשים יותר מידי. נראה כאילו היא מתייחסת לחוויות הלא פשוטות שהיא מתארת בשוויון נפש, כאילו 'כן, היה יום קשה, מחר יהיה יותר טוב'. אולי אני טועה, אבל כך הרגשתי. ואני אומרת את זה בקטע טוב. צריך עור של פיל בשביל לעבור את מה שאמה הילדה עברה ולגדול להיות אישה משכילה, שפויה ומתפקדת.

למקרה שלא הבנתם, מדובר בסיפור אמיתי. לצערי, סיפורים כאלה לא חסרים ברחבי העולם. הידיעה שיש כאלה שמצליחים לברוח מגורלם מעודדת. אמה רייס ברחה מהמנזר כשהייתה בת 20 בערך וחיה חיים מלאים שכללו קשרים עם אמנים ואינטלקטואלים ומגורים במקומות רבים בעולם (כולל את ארצנו הקטנטונת).

כשסיימתי את הספר נותרתי עם המון שאלות שלא קיבלתי עליהן תשובה, גם מקריאת אחרית הדבר של דייגו גרסון – "מה קרה לאמה רייס?", דמותה נשארה מסתורית בעיני. זה לא מוריד כהוא זה מחוויית הקריאה, לדעתי זה אפילו מוסיף. אתה יודעים – הסקרנות הרגה את החתול וזה…

לסיכום – מומלץ בחום! כתוב בצורה קולחת, אישית, אותנטית, בשפה פשוטה עד יומיומית ולמרות כל הקושי שבו, הוא מצליח לגלם בתוכו אופטימיות ושמחה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

דווקא את העטיפה אני פחות אוהבת הפעם, או אולי פשוט לא מתחברת. רואים סילואט של פסל כלשהו, שנראה לי כמו בודהה. אני מסכימה שאימג' שמתחבר עם נצרות אולי היה 'ברור' ומתבקש מידי, יחד עם זאת הבחירה הפעם לא ממש ברורה לי. מעבר לזה, אני אוהבת את הקו העיצובי של ספרי זיקית וכתבתי עליו כבר בהרחבה בפוסטים הקודמים. כמו כן, אני רוצה שוב לפרגן לזיקית על העובדה שהם כותבים המון מידע על גבי הכריכה – גם על הסופר והספר, גם על המעצבים וגם על ההוצאה עצמה.

הפוסט אני באה משם / אמה רייס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז סוף סוף, אחרי כמעט שנתיים, הגעתי לזיקית הראשונה. הספר הראשון שיצא בהוצאה המקסימה הזו. מאז הרבה זיקיות החליפו צבעים, והשבוע נחת אצלי בתיבה הספר ה-13 במספר. הסיבה היחידה שלא קראתי עד עכשיו את "פרנסוס" היא העובדה שבשלב מסוים הספר אזל בהוצאה ולקח קצת זמן עד שחזר למדפים. שמעתי עליו  כל כך הרבה דברים טובים, שהייתי חייבת לבדוק את העיניין – והנה אנחנו כאן.

הלן מק'גיל גרה עם אחיה אנדרו באיזו עיירה קטנה בארה"ב. היא בת 39 וכל כולה עסוקה בניהול משק הבית וטיפול באחיה, סופר שיוצא מידי פעם למסעות ארוכים ומשאיר אותה לבדה עם כל המטלות. יום אחד מגיעה עגלה משונה מלאה ספרים אל הבית וממנה יוצא אדון חביב בשם רוג'ר מיפלין. הוא אומר להלן כי הוא מעוניין למכור את כל העגלה (העונה לשם פרנסוס על גלגלים), על תוכנה, ונראה לו שהדבר יעניין את אחיה. הלן לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן שאנדרו יראה את העגלה, כי היה ברור לה שיתלהב, ירכוש אותה ושוב יצא למסע נדודים ארוך. על מנת למנוע ממנו את רכישת העגלה, ממהרת הלן ורוכשת את העגלה בעצמה. וכך, בהחלטה של רגע וסידורים מועטים יוצאת לחוויה משל עצמה, הראשונה מזה שנים רבות.

זה ספר לאוהבי ספרים, לאוהבי הרפתקאות ולאוהבי אנשים. מיפלין מצטרף תחילה אל הלן, על מנת ללמד אותה את העבודה – מכירת ספרים בדרכים, במקומות שבהן אין חנויות ספרים מסודרות. הוא חדור מוטיבציה ואהבה לספרים ואי אפשר שלא לאהוב אותו ולהשתכנע לקנות משהו. אנשים מחבבים אותו, מזמינים אותו לביתם ומחכים לביקוריו החוזרים מידי כמה חודשים. הלן מתפעלת ולומדת. בדרך הם משוחחים, מתווכחים, שותקים ומהרהרים.

הלן היא דמות משעשעת. לראשונה בחייה היא עושה משהו עבור עצמה והדבר גורם לה להרהר מה הפסידה בכל השנים האלה כאישה, ובכלל על מעמדן של נשים כעקרות בית. רוג'ר מיפלין גם הוא דמות סוחפת למדי, יש לו מונולוגים שלמים על ספרים, ספרות, השכלה ובורות, והכל בשפה קלילה וקריאה.

לא קורה בספר יותר מידי ועדיין לא יכולתי לעזוב אותו. זה ספר מצחיק, מלא בתקווה, שיעשה לכם חשק לצאת למסע, חמוד ובעיקר מעורר השראה. לא מפתיע כלל שהספר הפך לרב מכר והצליח להחזיק הרבה שבועות בראש הרשימות של החנויות הפרטיות. זו פשוט סוכריה אמיתית.

ספרי זיקית נמכרים אך ורק בחנויות הפרטיות, מתוך רצון אידאולוגי לחזק את החנויות אל מול רשתות הענק, שמרשות לעצמן מבצעים מטורפים. העובדה ש"פרנסוס" נשאר רב מכר כל כך הרבה זמן מראה שזה הצליח. כל הספרים של זיקית נמכרים במחיר זהה של 50 ₪, ללא מבצעים. רק על העיניין הזה יש להוריד בפניהם את הכובע, ואני מזכירה את זה בכל פעם שאני כותבת על ספר שלהם – סחטיין עליכם ותמשיכו ככה!

ולכם הקוראים אני מאחלת שתמצאו חנות פרטית שמוכרת את הספרים של זיקית ותשיגו לכם עותק של הספר הזה, רצוי אפילו כמה עותקים, כי זה ספר שתרצו לתת מתנה לאנשים שאתם אוהבים.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כל הספרים שיצאו עד היום בהוצאת זיקית הם בעלי קו עיצובי אחיד. הדברים היחידים שמשתנים הם צבע העטיפה, שכיאה לזיקית משתנה כל פעם, והאיור הקטן על הכריכה. שם הספר והסופר כתובים תמיד באותו הפונט ובאותו הגודל, שם המתרגם כתוב כבר על הכריכה הקדמית ואפשר למצוא בכריכה האחורית והפנימית הרבה מידע על הספר, הסופר, מעצב הסדרה, המאיירת ושלל המלצות על הספר. עוד לא נתקלתי מימיי בספר שמספק כל כך הרבה אינפורמציה בכריכה. זה מקסים בעיני ונותן מקום של כבוד לכל המעורבים ביצירה. עוד דבר יפה הוא שבכריכה הפנימית של כל ספר ישנה סימנייה, אותה תולשים מתוך הכריכה הפנימית בצורה מושלמת, גם היא צבועה בצבעי הכריכה – והנה חסכתם לכם סימנייה. האיור על הספר הראשון בסדרה מציג עגלה עם סוס, הרי הוא "פרנסוס" בכבודו ובעצמו.

ציטוטים:

"היגיון בריא?" הוא חזר על דברי, "אלי הטוב, גברתי, היגיון הוא הדבר הכי פחות בריא בעולם".

"דברנים לעולם אינם כותבים. הם רק ממשיכים לדבר".

"זו הייתה הפעם הראשונה, אני חושבת, שבה הבנתי כיצד מרגיש אנדרו באותם טיולי נדודים שלו. למה כל זה הוסתר ממני בעבר? מדוע המיסתורין הנשגב של אפיית לחמים עיוור את עיניי זמן רב כל כך למיסתורין של השמש, של השמים ושל הרוח בעצים? חלפנו על פני בית חווה לבן סמוך לדרך. בשער ישב האיכר על בול עץ, מגלף מקל ומעשן מקטרת. מבעד לחלון המטבח ראיתי אישה מבריקה את התנור. רציתי לזעוק: "הו, אישה פתיה! הניחי לתנורך, לסירייך, למחבתותייך ולמטלותייך ולו ליום אחד! צאי וראי את השמש בשמיים ואת הנהר הרחוק!"

"אילו קורבנות מגוחכים לתשוקות מנוגדות אנחנו! כשאדם יושב במקום אחד, הוא עורג לנדודים, וכשהוא נודד הוא עורג לבית. ועם זאת, מה בהמי הוא השובע – כל הדברים הגדולים בחיים נעשים בידי אנשים שאינם שבעי רצון.

ישנם שלושה מרכיבים לחיים הטובים: לימודים, רווחים וכיסופים. במסלולו על האדם ללמוד, עליו להרוויח לחם לעצמו ולאחרים ועליו גם להיכסף: להיכסף לדעת את הבלתי ניתן לידיעה".

הפוסט פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כמו כל הספרים של זיקית, גם הספר הזה הוא בעצם ספרון. כל כולו 170 עמודים וזה כולל גם אחרית דבר. בקיצור, אם תתיישבו עם הספר הזה, הוא פשוט יספק לכם "שעה חופשית", מקסימום שעתיים, כי זה בערך הזמן שייקח לכם לקרוא אותו. וזו תהיה שעה חופשית לגמרי, חופשיה מעכבות, ממוסכמות, ומצנזורים. מה תחליטו לעשות אחרי שתסיימו את הספר ועם מי? זה כבר עניין שלכם…

"הסיבה המשמעותית היחידה לכך שהם הפכו לנאהבים היא שבמקרה הייתה לשניהם שעה חופשית – השעה הרביעית של הבוקר, כלומר כשמוסיפים את ההפסקות – בין עשר ועשרה לאחת עשרה וחמישה – באותם ימים בשבוע: שלישי וחמישי. אירינה לימדה ספרדית; אנדרס, היסטוריה" (עמוד 9).

זו הפסקה הפותחת את הספר, שמסבירה לנו בעצם מה היה צירוף המקרים הראשון שגרם לאירינה ולאנדרס להיפגש בטעות בבית קפה ליד בית הספר בו לימדו. אירינה נשואה למנואל, יש לה שני בנים, בני שלוש וחמש ו"יחסים קפואים עם בעלה" (כך בעמוד 16). אחרי הלידה השנייה נעלמו כל ההבנה והאינטימיות בקשר שלהם. מעבר ל"קיפאון" ביחסים, מנואל מתייחס אליה בצורה לא מתחשבת ובאופן כללי – לא ממש שם עליה ומנהל רומן מהצד. אנדרס נשוי גם הוא, דווקא באושר רב, לחולייטה. אין להם ילדים.

יש לציין, למי שזה אולי ירתיע אותו – מדובר בספר ארוטי לכל דבר ועניין, בצורה מאוד ישירה ובוטה ובלי הרבה התחכמויות. כבר בעמוד 37 מתחיל הבלגן. לא קראתי את "50 גוונים של אפור", אבל הבנתי ששם מתחילים התיאורים האלה בשלב הרבה יותר מאוחר בספר. כאן, כאמור, אין צורך לחכות יותר מידי…

כאמור, אירנה ואנדרס מוצאים את עצמם פנויים באותם ימים ובאותן שעות ושוכרים חדר במלון קרוב מראש על מנת לממש את תשוקותיהם. כל זה בעיקר בניצוחה של אירינה, שנמצאת במערכת יחסים שלא נותנת לה כלום. אותה בהתחלה עוד אפשר להבין. לא ברור איך אנדרס נגרר לכל זה, הרי טוב לו בבית.

כמובן שגם כאן יש קצת קלישאות כי הרי זה ברור, שאפילו שהשניים לא נראים כמו דוגמנים, איבריו המוצנעים של אנדרס בהחלט מרשימים בגודלם ואיבריה של אירינה מרשימים לא פחות, היא כמובן חווה אורגזמות מטורפות בפרקי זמן קצרצרים ואפילו ממשיכה לחוות אותן במהלך השיעור שאחרי. אבל נו, מילא, זה לגמרי נסלח. במיוחד כשמדובר בספרון קטן, שהוא סוג של ממתק.

שתי הדמויות עוברות תהליך שונה לאורך הספר. לא ברור מה בדיוק השניים מרגישים אחד כלפי השנייה מעבר לעניין המיני. אנדרס כאמור, נשוי באושר, וההרפתקה הקטנה לא משפיעה כהוא זה על נישואיו ואילו אירינה עוברת תהליך שהוא סוג של התבגרות, התפכחות ופריחה. כל התהליך הזה מעלה שאלות לא מעטות ונוגע בנושאים הכי רגישים ועדינים של כל מערכת יחסים בין בני זוג.

הספר הוא הראשון מתוך טרילוגיה שהעורך קרא לה "הטרילוגיה על בגידות", שכולה מתעסקת בדו שיח שבין נאמנות וחוסר נאמנות ובעצם מה אפשר "להרוויח" ומה אפשר להפסיד הן מנאמנות והן מחוסר נאמנות.

בקיצור – מומלץ, מעניין ומסקרן.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמה העטיפה הזו יפה! אין לה ולו זכר לפורקן היצרים המתואר בספר ועדיין היא מתאימה. יש משהו מאוד אגבי במאוורר תקרה, כאילו הוא נע בעצלתיים, בקושי מעיף את הזבובים. מעין אנטיתזה לכל מה שקורה בתוך אותו חדר קטן במלון. הצבע הוא סגול לילך, שגם הוא בחירה מעניינת, שכן אצלי לפחות, הוא לא מתקשר בכלל לארוטיקה. אני אוהבת את הפשטות שבעטיפה. כל הכבוד לאנשי זיקית, מעצב הסדרה דוד בו הרא"ש והמאיירת נטע חמו, שמצליחים לעשות עטיפות מקסימות ועדיין לשמור על הקו העיצובי הכל כך מובהק של ההוצאה.

ציטוטים:

"אבל האם רק כשמדברים מכירים את האחר?" תהה "הרי אחרי הפעמים הרבות שהיינו ביחד, יכולתי כבר לדעת שלא יאונה לי כל רע בידיה, לא? הוא לא ידע מה להשיב לעצמו. הוא חשב לעצמו שדווקא לא חייבים להיות קשורים בידיים וברגליים כדי להיות נתונים לחסדי האחר, מספיק שדעתו של אדם תהיה מוסחת, שהוא יישן או שיהיה שקוע בעצמו. ואחר כך חשב, שדיבורים, קרוב לוודאי, לא יבטיחו היכרות מלאה, ועוד פחות מזה היעדר פגיעה".

הפוסט שעה חופשית / ארקולה ליסרדי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הוצאת זיקית היא הוצאה יחסית חדשה ועצמאית, ששמה לה מטרה להעשיר את עולם הספרות ביצירות משובחות שלא תורגמו עד היום ולא ב"עוד-רב-מכר-שנמכר-בארבע-במאה". אי לכך ובהתאם לזאת הספרים לא נמכרים ברשתות הגדולות, אלא רק באלו הפרטיות. זו משימה לא פשוטה בכלל כי אין הרבה חנויות כאלה בארץ (כדי לסבר את האוזן – באילת למשל, אין חנות כזו). הדבר הזה גרם לי להסתקרן מאוד לגבי הספרים שהחברה' בזיקית מחליטים להוציא. אז דאגתי לי לזיקית משלי – האדון שנפל לים מאת הרברט קלייד לואיס, החמישית שיצאה בהוצאה. מאוד התרגשתי כשהגיע הספר – הוא קטן, שונה מכל הספרים שיש לי, הדפים בצבע קרם נעים לעין וכולו אומר עיצוב ומחשבה והוא גם מצוידת בסימנייה קטנטנה, בדיוק בגודלו של הספר, הנושאת את הכיתוב "ספרות מתחת לפני השטח" ובאיור מכריכת הספר. בנוסף, הספר הגיע אלי עטוף בנייר דקיק ומקסים, עם חותמת ההוצאה וגרם לי להרגיש שקיבלתי מתנת יומולדת מוקדמת (בספטמבר, למקרה שתהיתם וחשקה נפשכם לשלוח לי משהו נחמד).

הגיבור שלנו הוא הנרי פרסטון סטנדיש, ג'נטלמן ניו יורקי מחונך היטב, שחייו מתנהלים במסלול רגיל וקבוע מראש עד כדי שעמום. הוא נשוי ויש לו ילדים ועושה רושם שהכל הולך טוב ולפי התוכניות. הוא מחליט לצאת לחופשה לבדו ומוצא את עצמו על ספינה בשם ארבלה. הכל מתנהל בסדר עד שבוקר אחד הנרי מחליק על כתם שמן מטופש ונופל למימי האוקיינוס השקט. מאותו רגע אנחנו מבלים את כל הספר בחברתו של סטנדיש הצף לו בים. תחילה הוא אפילו לא מנסה לצעוק כי זה לא צפוי מג'נטלמן כמוהו וככה חינכו אותו. בעצם, בהתחלה הוא פשוט לא עושה כלום, אלא פשוט מחכה שהארבלה תיסוב על מסלולה על מנת לאסוף אותו והוא פשוט צף לו וצופה באחוריה המתרחקים באופק. במקביל, אנחנו קוראים על ההתרחשויות בספינה עצמה ברגע שהצוות מתחיל להבין שסטנדיש נעלם. הסופר הוא "סופר כל יודע" וכך אנו מתוודעים לפרטים נוספים לגבי הנוסעים האחרים, על חייו של סטנדיש וכמובן על הרהורי ליבו בזמן ההמתנה שלו להינצל.

זה מרגיש כאילו הנרי הוא אמנם הגיבור של הסיפור הזה, אבל גם הים וגם הארבלה. הנרי מהרהר הרבה על הים ועל מה שהוא טומן בחובו ועל אחוריה הענקיים של הארבלה ואפילו על הנוסעים האחרים, שהוא יודע שהוא תלוי בהם, שהוא תלוי בעובדה שמישהו ישים לב שהוא נעלם מהר, אולי הטבח, אולי הנוסעת שדיבר איתה אתמול ואולי הילד שאהב לשחק עמו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש כאן סוג של ביקורת כלפי החברה. הנרי סוחר באגרות חוב ובמניות בניו יורק – ואפשר להרגיש נימת האשמה קלה כלפי עולם העסקים והבורגנות הגבוה (הספר נכתב ב-1937, זה היה טרנדי אז).

מאוד נהניתי מהספר. אני מודה שהייתי די סקפטית בהתחלה. בכל זאת, להעביר ספר שלם בים, ביחד עם גיבור כמו סטנדיש, אחד כזה שחינכו אותו לא לצעוק ולא להחליק על כתמי שמן והוא עסוק בלהתבייש שבכלל קרתה לו תאונה כזו, לא נראה לי כאילו יוכל להחזיק אותי ספר שלם. אבל הופתעתי לטובה. הספר נקרא מהר והוא טומן בחובו רגעים פילוסופיים וחברתיים מעניינים מאוד. ההתייחסות הרבה לים גרמה לי להרגיש שאני בעצמי צפה ומתנדנדת לי במים לצידו של הנרי, נצרבת מהשמש ומייחלת לכוס מים.

בקיצור – עוד ספר מומלץ לימי החום, שיצנן אתכם ויעשיר אתכם. ובחייאת – תתמכו בהוצאות כמו זיקית, זה חשוב לשוק הספרים ולתרבות הספרותית שלנו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אז לזיקית יש קו עיצובי אחיד לכל הספרים, מה שדי כובל אותם מבחינת העיצוב. העטיפה היא כחולה (אוקיינוס כבר אמרנו?), שם הספר והסופר כתובים בשחור ובלבן  בהתאמה ובאותו הגודל. על איור העטיפה אחראית נטע חמו והוא נעשה בעבודת יד בטכניקה של גילוף חותמת. על אף שהאיור די מופשט אפשר לזהות מגבעת, כזו של ג'נטלמנים של פעם, צפה על פני המים. מאוד מינימליסטי ומתאים לקו של ההוצאה וכמובן לספר. עוד דבר מעניין בעטיפה הוא שיש עליה הרבה מידע. בגב הכריכה כתובות כמה שורות על הספר ועל ההיסטוריה שלו, מתי יצא לראשונה וכו' והמלצות של מבקרים. בחלקים הפנימיים של העטיפה יש מידע על הסופר, על מעצב הסדרה (דוד בו הרא"ש) והמאיירת. לספר גם מצורפת אחרית דבר מאת יהונתן דיין, שתרגם את הספר. ועוד דבר, בלי קשר לעטיפה – אני מתה על הלוגו של זיקית, הוא מעוצב כמו משחקי ה"טנגרם" שהיו לי כשהייתי קטנה, שזה ישר זורק אותי למקום שצריך לחשוב בו ואולי זו באמת הייתה הכוונה – להביא ספרות שגורמת לנו לחשוב ולא להאכיל אותנו בכפית של רבי מכר, שרובם לא מפעילים לנו שום תא אפור בראש.

ציטוטים:

"הוא הביט לשמיים. הם היו עצומים כאומץ ליבו של האדם, והים היה רחב כתקוותיו".

"הים הוא אדם זר שיש לו כל מיני רעיונות מוזרים, גרועים אפילו מאלו העולים בראשו שלו כשהוא שיכור. מלחים מפליגים בים והים אומר בסדר, אבל לא להגזים. הכל בעדינות; לכו אתם לדרככם ואני לדרכי".

הפוסט האדון שנפל לים / הרברט קלייד לואיס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.