טוב, דבר ראשון חשוב להגיד שהספר ממש ממש לא "כבד" כמו שאולי יכול להשתמע מהשם שלו. הוא אפילו די קליל – הוא גם קצר יחסית, גם הפרקים קצרים, הכתיבה קולחת והסך הכל זורם וחביב.

יודא הרכבי, היסטוריון ומומחה למזרח התיכון, יוצא למסע בירושלים. הוא יוצא לחיפוש אחר אותיות עבריות כנעניות ש"נעלמו" מניירותיו. הוא הלך לישון וכשהתעורר בבוקר – הדפים היו ריקים. האותיות פשוט פרחו ונעלמו. אמנם נשמע קצת הזוי, גם ליודא עצמו, אבל זה לא מפריע לו לעלות לירושלים בתקופת הימים הנוראים – החודש הוא חודש אלול, ראש השנה, יום כיפור ובמקביל גם הרמאדן של שנת 1973.

זהו סיפור חוצה תרבויות. יש כאן ייצוג הולם ליהודים, נוצרים ומוסלמים, כיאה לסיפור ירושלמי – תפילות בכותל מול צום הרמאדן. יודא פוגש תיירים אמריקאים מעיירה בקונטיקט שנקראת כנען והוא גם לן (בלית ברירה בהתחלה ואז מתוך בחירה) בהוספיס גרמני – נוצרי שהיה שייך לטמפלרים שנחשדו בנאציזם. הספר מלא בסמלים מתרבויות שונות – יודא מנסה להגיע כל הזמן לכותל כדי להתפלל, נתקל בנזירות ובצלבים, מתעמת עם כלבים נגועי כלבת בשכונות הערביות, מחפש מונית ביום כיפור ומסעדה באמצע החג או הצום. יודא עצמו הוא כמובן יהודי אבל השם שלו לקוח מהברית החדשה.

תוך כדי הסיפור שמתפתח, אנו מתוודאים לפרטים מעברו של יודא ולומדים על אסנת, אישתו הצ'רקסית שנעלמה מחייו במפתיע, על זוהרה – בת זוג שהייתה לפניה ועל משפחתו (הוא די משוכנע שהוא אחראי להתקף הלב שהרג את אבא שלו). בנוסף, יודא פוגש במהלך הדרך המון דמויות, חלקן מעברו וחלקן חדשות וכולן צבעוניות ומייצגות מכל וכל.

לספר, כאמור, יש פרקים קצרים. כל פרק קיבל אות וכיאה לספר מסע של חיפוש אותיות – יש כ"ב פרקים, כמספר האותיות. אולי כאן נמצאות האותיות שיודא מחפש? בסיפור עצמו? מין הסתם

די ברור שהחיפוש אחר האותיות הוא בעצם החיפוש אחר העצמי של יודא. אני יודעת…זה נשמע פלצני לאללה אבל זה ממש פורץ החוצה מהספר במקרה הזה. הספר מסתיים, באופן סמבולי, במלחמת יום כיפור. בעצם מתחיל בראש השנה ומסתיים ביום כיפור. בדיוק עשרה ימים. זה משעשע כי אני קראתי את הספר בתקופת החגים, זמן קצר לאחר צאתו, והיה מוזר לקרוא ספר שמתרחש בדיוק באותה תקופה שבה אני קוראת אותו, רק שלושים שנה מוקדם יותר.

הכתיבה מקסימה, לא מתיימרת יותר מידי, אך עם זאת מעבירה יופי את האוירה בירושלים בחגים, הריחות, הקולות, הסמטאות, יודא מסתובב ברגל לבדו בעיר וזו פשוט חגיגה לאוהבי ירושלים. אפשר ממש להרגיש בקצה האף את הריח והאויר הירושלמי, וזאת בלי יותר מידי צחצוחי לשון – בדיוק כמו שאני אוהבת.

מאוד אהבתי את הספר. סיימתי אותו ממש בכמה ימים בודדים והוא נשאר איתי גם קצת אחרי. הוא אמנם ספר יחסית קליל, כמו שכבר כתבתי, אבל סיימתי אותו עם מחשבות. לא הרגשתי "כבדות" אבל בהחלט עם כמה נקודות למחשבה. זהו מסע על העצמי של יודא ובדרך אני חושבת שהוא נוגע אצל כל אחד מאיתנו באיזו נקודה. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא אהבתי את העטיפה ב-כ-ל-ל. במבט ראשון היא נראתה כמו עטיפה של איזה ספר ניו-אייגי' כזה וזה לא מדבר אלי. אני מבינה את העיניין שהספר מדבר על ה"עצמי" ואולי איזושהי העצמה עצמית וחיפוש וכאלה אבל הפרשנות שנתנו לזה בעטיפה פשטני ומשעמם לטעמי. היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח. חבל, כי זה דוגמא קלאסית לספר שלא הייתי מסתכלת עליו בחנות והנה – ממש אהבתי אותו בסוף…

ציטוטים:

"דממה אבנית שררה בהוספיס. דומה היה שאני היחידי בו. רק מין הגן שמעבר לחלון נשמעו מידי פעם ציוצים קצרצרים של חרק כלשהו, כמו ניקוד מתחת לאותיות עבריות".

"בדרך להוספיס חשבתי על כך שכל תכליתה של המוזיקה הצעקנית הזאת, הקורעת שחקים, היא להבריח את האדם מעצמו, להשתיק את קולו הפנימי, להשכיח לו את נפשו, לבל יחשוב עליה, לבל ישעה לה. נזכרתי באותו אברך מוזר עם 'ספר האמת' בידו, שעיכב אותי ברחבת הכותל, ואמר: אם לא תחפש את האמת, את עצמך יהיה לך קשה יותר למצוא".

הפוסט עשרת הימים הנוראים / אהרן מגד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר נפתח במותו של יוסף מדום לב, בשנות הארבעים המאוחרות של חייו.

שבעה חודשים קודם למותו, שלומית, אישתו ואם שתי בנותיו, זורקת אותו מהבית אחרי כמעט עשרים וחמש שנים של אהבה גדולה. הספר מתחיל מנקודת מבטה של שלומית וממש אפשר להרגיש את המתחים בתוך המשפחה, שלומית כל הזמן מרגישה שבוחנים אותה ואת מידת האבלות שלה. האם היא בוכה? האם קשה לה? היא כל הזמן מנסה לרצות את כולם כדי שלא יסתכלו עליה בעין עקומה.

תוך כדי התקדמות הסיפור אנחנו מגלים שהמשפחה הזו רחוקה מלהיות כליל השלמות. שמואל וארלט, הוריו של יוסף, נפרדו גם הם ושמואל עזב את הבית כבר פעמיים. הוא בגד באישתו על ימין ועל שמאל ואחת מהפרשיות שלו הייתה עם מעיין, חברת הילדות הטובה ביותר של שלומית ויוסף, שצעירה ממנו בעשרים ומשהו שנים. תלמה וגדעון, הוריה של שלומית, גם הם לא מושלמים, הם מלאים בכסף אבל לא נראה שיש שם יותר מידי אהבה. באחת השיחות שלומית מטיחה באימה שהיא הולכת לישון לצד מישהו שהיא לא סובלת.

שאול נשוי לאחותו של יוסף המנוח. הוא ויוסף היו חברים טובים ולאחר מותו הוא דואג לאספקת הסמים הקלים לשלומית המתאבלת.

ההורים של שלומית שוכרים לה ולילדות בית צמוד-קרקע באיזה מושב. בעלי הבית הם אפרת ההריונית ובעלה יואב, שלפרק זמן מסויים מתאהב בשלומית ומפתח אובססיה מסוימת כלפיה.

נשמע כמו אופרת סבון? אכן כן. אבל אופרת סבון משובחת במיוחד. למה? כי הכל יכול לקרות לכולנו. אין כאן שום דבר שנשמע מופרך או לא הגיוני. אלו הסיפורים של השכנים, של הבחורה מהמכולת, של החברים ולכן כל כך קל להזדהות עם העלילה.

כאמור, שלומית מוצאת את עצמה פתאום אלמנה. זה לא אמור להזיז לה יותר מידי כי היא עצמה זרקה את יוסף מהבית כמה חודשים קודם לכן, אבל פתאום היא מבינה כמה היא לא יכולה להסתדר בלעדיו. משהו בה משתנה. היא כבר לא צעירה בעצמה (44 אם אני לא טועה), יש לה שתי ילדות מקסימות, איה ונינה, והיא מנסה "לתפוס את עצמה בידיים" בלי, חלילה, להוציא את הג'וינט מפה.

זה סיפור על הורים, שמנסים בעל כורחם לעזור לילדיהם ותוך כדי לנסות להבין "איפה הם טעו" בגידול ובחינוך, זה סיפור על החברות בין שלומית ומעיין שנפסקה לעשרים שנה ועכשיו עומדת לבחינה מחודשת, זה סיפור על התבגרות (והזדקנות) של כל הדמויות וזה כמובן גם סיפור על האהבה שהייתה ליוסף ולשלומית.

לנדסמן לוקחת אותנו קדימה ואחורה בזמנים, אחורה כדי להכיר את הסיפורים ומערכות היחסים שמלאים בשקרים ובגידות וקדימה לקראת ה"חזרה לחיים" של כל הדמויות.

באופן אירוני, רק אחרי שיוסף נפטר כולם עושים מאמץ כדי לסדר הכל. משהו במוות הזה מבגר את כולם.

המספר הוא כל יודע. כל פרק מובא מפיה של דמות אחרת, פעם זו שלומית, פעם אביו של יוסף, ופעם מעיין. מה שמעניין בכתיבה זה שמלבד בפרקים של שלומית, כל הפרקים כתובים בגוף שלישי. הפרקים של שלומית כתובים בגוף שני. זו בחירה מעניינת לטעמי ועדיין לא ירדתי לעומקה. יש משהו שיותר מזדהים איתו כאשר הפרק כתוב בגוף שני ובאמת, בסופו של דבר – זהו הסיפור של שלומית.

הכתיבה מקסימה לדעתי ועל זה יעידו שפע הציטוטים שהבאתי.

העלילה יכולה להיות טיפה מדכאת וכבדה אך יחד עם זאת נהנתי מכל רגע.

מומלץ בחום!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנו רואים צילום של דרך עפר בין שדרת ברושים. תמונה שמאוד אופיינית לאיזורי המושבים/קיבוצים. במבט ראשון הכל נראה שימשי ונחמד אבל ברגע שמסתכלים שוב רואים את העצים הסוגרים בצדדים, שהם פשוט גושים שחורים (אין בהם שום פרטים) שממש ממסגרים את התמונה בצדדים ומראים על משהו קצת יותר אפל וקודר. וזה בדיוק הסיפור – על פניו הכל נראה יחסית "בסדר", אבל כשלוקחים צעד אחורה, רואים פתאום את העצים סוגרים. אהבתי.

ציטוטים:

"תמיד אהבת את גשמי המלקוש, שיש בהם משהו הרואי, לא כמו היורה שמגיע טיפין – טיפין, עושה טובה שהוא ממטיר יותר מכמה דקות, מזדרזף ונעלם. גשמי המלקוש הם כנופיה לכל דבר, שמשביתה את שמחת האביב, תופסת חקלאים לא מוכנים מתחפרים בשטח, מתעללת בזאטוטים שגאים בסנדליהם החדשים, מתנהגת כאילו היא זוממת לפרק את הצורה לעולם לפני שהיא מסתלקת סופית".

"אסור לתת לפחדים לשלוט. גם אם אין לנו באמת שליטה על חיינו אנחנו מוכרחים להתנהג כאילו הם סרים למרותנו".

"אם אין לך מושג מה באמת את רוצה לעשות, הוא אמר לה פעם, תעשי רק מה שאת חייבת לעשות, רק מה שמתבקש לעשות, רק מה שעשייתו שגורה וברורה. האסונות הגדולים ביותר מתחוללים כשאנשים מתעקשים לצאת מעורם, ואז הם נוטים לפעמים לפעול בהיסח הדעת, בלי לדעת באמת לאן הם מכוונים ומה הקשר בין מעשיהם למציאות".

"…ככל שאת מחכה יותר כך את מחוקה יותר".

"פעם הסבירו לה באיזה קורס שהיא לקחה בפּוּנה, אצל החברה' האלה של אוֹשוֹ, שהשם שלך זה אתה ומי שמשבש לך אותו, אפילו אם זה נעשה מתוך חיבה, בעצם מנסה לשנות אותך כי הוא לא מקבל אותך".

"יש כל כך הרבה דברים שאת יכולה לעשות עם החיים שלך. והם נמשכים.
כי את לא מתה, לך יש חיים.
את יכולה, בתור התחלה, להחליט שאת רוצה לחיות אותם. ואז, אם החלטת שאת רוצה, את יכולה להחליט איך את רוצה לחיות אותם, ושני הדברים האלה תלויים רק בך. כי אם מישהו מת, אלה החיים שלו שנגמרו, לא שלך. ואת לא צריכה להרוג אותו בתוכך כדי להמשיך. את יכולה לסגור בינך לבינך, שגם אם הוא הלך לעולמו הוא נשאר בעולמך כל עוד את בחיים".

"…זה מה שיפה בפתגמים עתיקים, שהם מכילים את הכל ואז מתפוררים לך בידיים ואת נשארת בלי כלום. כל אחד יכול למצוא בהם משהו, לסובב אותו, להלביש אותו על צרכיו הדחופים".

"היית יכולה לתבוע אותו על הפרת הסכם. הוא, שהבטיח לך שבחיים, לעולם, לנצח נצחים, הוא לא יעזוב אותך, הבטיח חל גם אחרי שעזבת אותו. אבל את כבר יודעת טוב מאוד מה שוות ההבטחות האלה שלו. הנה לך. הוא זה שחילץ את עצמו מכל הסידורים של החיים, סובב את הגב לעולם כמו גיבורי הרוקנרול הנערצים עליכם, משאיר אותך להסתדר עם הבנקים, המוסכים, השילוט השערורייתי בכבישים, מערכת החינוך, הקופאיות בסופר, אמא שלו, אבא שלו, הילדות שלו, ועם מועקת הכישלון של שניכם מעכשיו ועד עולם.
את תראי לו מה זה כשתפגשו בגיהנום".

"את לא קונה אף פעם שום דבר באריזה משפחתית או חסכונית. את מפחדת שתמותי לפני שתספיקי לחסל את המלאי. זה נראה לך כמו התגרות בגורל. את קונה רק מה שאת צריכה".

"מוזר איך בֶגד, כמו גבר, יכול לעורר רגשות הפכפכים ולא רציניים כאלה, שלכאורה מתאיידים להם, ואז חוזרים פתאום, השד יודע למה, להטריד את מנוחתך".

"ורק אחרי שאת מתרחקת, נוסעת באיטיות במורד ההר, את יודעת להגיד לעצמך שמה שעכשיו מתרחש בתוכך זו תאונת שרשרת מזוויעה שבה רגש מתרסק ברגש, ואת נותנת בהם שמות – העלבון, הזעם, האימה והפיכחון".

"היה יותר קל איכשהו לשקר. אתה יודע איך זה, אם זה בא לך באופן טבעי להמציא מחדש את המציאות אתה מתחיל להאמין בזה, בכל השקרים שאתה מספר. ובשביל מה אתה משקר אם לא כדי להפוך את המציאות שלך לקצת יותר נסבלת?"

"בכל דבר שאתה עובד בו כדי להתפרנס, אתה בעצם מתמודד עם ההפרעות שלך בתקשורת עם אנשים".

הפוסט בטוב וברע / נילי לנדסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר הזה הוא המשך לספר "ילדה" של אלונה פרנקל. אני חייבת לציין שלא קראתי אותו וישר התחלתי מהשני וזה לא הפריע לי כלל.
הסיפור מסופר מפיה של ילדה, שעולה עם ההורים שלה מפולין שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השניה. תחילה המשפחה הקטנה מתגוררת אצל קרובי המשפחה היחידים שנותרו להם לאחר המלחמה – אחותה של האם – בתל אביב ולאחר מכן הם עוברים לרמת גן.

אלונה מדברת הרבה על המלחמה ועל הטראומות שנשארו לה ממנה. בתקופת המלחמה היא התגוררה כילדה נוצריה אצל אשה פולניה מרשעת ואחר כך, כשנגמר הכסף ולא יכלה להישאר אצל אותה אישה, הצטרפה להורים שלה במחבוא קטן, חסר אור ובאופן כללי – בתנאים מחרידים. הרבה פעמים במהלך הספר ישנם משפטים בסגנון של "זה היה לפני המלחמה" או "זה היה אחרי המלחמה", ממש כאילו המלחמה מחלקת את חייה ל"לפני ואחרי".
ארץ ישראל מעמידה קשיים רבים לילדה בת ה-12. היא שונה, יש לה בגדים שונים, שפה שונה, מנהגים שונים. הכל אחר. בישראל של אותם השנים הייתה הילה גדולה מאוד סביב "להיות צבר" וכל השאר איכשהו נשארו בשוליים. היא גם מתארת כל הזמן את הצברים כבחורים חסונים, כחולי עיניים ובהירי שער. היא מתחילה ללמוד בבית ספר ושם מתעלמים באופן קבוע מהעובדה שהיא פשוט לא מבינה כלום ממה שמדברים. אף אחד לא טורח ללמד אותה עברית וכך היא מעבירה את שנות הלימודים שלה – בבהייה מחוץ לחלון של הכיתה.
הדבר היחיד שכן מתייחיסם אליו כל הזמן הוא השם הגלותי שלה, ועל זה לא מפסיקים להעיר לה. כמו שמתוארת התייחסותו של מנהל בית הספר – "העובדה שלא ידעתי עברית, לעומת זאת, לא עיניינה אותו כלל. גם לא מצבה או תולדותיה של משפחתי. רק השם העסיק אותו. הוא ידע שאני ילדה גלותית, והשלים עם זה, אבל העובדה ששמי היה גלותי נראתה לו בלתי נסבלת." (עמוד 53)
מה שהיא באמת אוהבת זה לצייר, וגם את חדוות הציור מצליחים להרוס לה המורים הלא נכונים במהלך החיים.
היא לא מעזה לבקש שיקנו לה בגדים חדשים ומתאימים ובאופן כללי – לא מבקשת כלום. היא ילדה טובה ומנומסת שעושה מה שההורים אומרים לה.
אלונה גדלה להיות נערה שכמהה לאהבה ולקבלה.
מתוארת הרבה בספר הסיטואציה של להיות "עולים חדשים" לעומת "עולים ותיקים" וכל הפריבילגיות המשתמעות מכך. כאילו העולים הותיקים שוכחים שעד לפני לא מעט שנים גם הם היו עולים חדשים.

מעניין לראות את החגים והמסורות שלנו, שאנחנו כל כך רגילים אליהם מנקודת מבט של מישהו מבחוץ, שזו לו הפעם הראשונה. אלונה מתארת את השנה הראשונה כחגיגה של חגים. כל פעם מגיע חג חדש והיא לא מבינה איך זה שיש כל כך הרבה חגים… זה משעשע ומעניין לראות איך זה נראה "מהצד".
לטעמי, אלונה מצליחה להעביר את התחושה הכללית של אותה התקופה בארץ ישראל החל בתנועות הנוער למינהן, הקיבוצים, החקלאות, העולים החדשים ועד ללבוש עצמו, שגם בו היא שונה ומבודלת.
בתחילת הספר היה לי מוזר שהספר מסופר מנקודת מבטה של ילדה בת 12, ואכן ברוב המקרים השפה מתאימה לילדה בגיל כזה, אך לפעמים יש "יציאות" שלא מתאימות בכלל לילדה בגיל כזה, מילים גבוהות ומסובכות. בהתחלה זה היה נראה לי לא עקבי אבל ככל שהספר התקדם זה פשוט "התיישב" לי יותר טוב והפסיק להפריע לי. יש הרבה חזרה על פרטים, מה שמצויין לאנשים כמוני, שיש להם נטיה לשכוח מה היה לפני 40 עמודים. אבל יש אנשים שימצאו את זה טרחני.
זה לא ספר *גדול*. אבל זה ספר שמצליח להעביר את התקופה המדוברת (שנות ה-50), בשפה קלילה, במשפטים קצרים ואפילו בהומור.
אני אהבתי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מעוצבת ככריכה של יומן, עם שתי תמונות, אחת של אלונה כילדה ואחת שלה כנערה. בספר הקודם, ילדה, הייתה אותה עטיפה בדיוק, רק עם תמונה אחת, שלה כילדה. אני מניחה שבספר הבא "אישה", אותו היא מזכירה פעם אחת במהלך הספר, תהיה אותה כריכה עם שלוש תמונות.
זו עטיפה די צפויה, לא משהו גאוני, אך היא משרתת את המטרה והופכת את הסיפור ליותר אישי (בזכות התמונות האותנטיות).

ציטוטים:

"ומהו קיבוץ? קיבוץ הוא האולימפוס, המֶכָּה, הוותיקן של הצבריות"

"השעות חולפות, זה מה שהן יודעות לעשות"

"…לכל מי שהיה מספר מוטבע בעור היה גם סיפור מוטבע בלב".

"היה גם ארטיק לבן, בטעם וניל, אבל אני העדפתי תמיד את השוקולד, ועוד יותר את השוקולד-שוקולד, שהיה מצופה בשכבת שוקולד דקה ופריכה וארוז בנייר מיוחד שצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי שלא רואים מה הוא מחזיק. אולי פינגווין? זאת הייתה אגדה. אגדה אכילה."

"עוד אריה אחד ראיתי בתצלום – פסל האריה בתל חי. שם טרומפלדור נפל. הוא לא נרצח, לא הושמד, לא חוסל, לא הובל כצאן לטבח, לא הורעל בגז ציקלון-בי ונשרף בקרימטוריום, ולכן הוא גיבור."

"בעצם גם מזרקה אחת יש, בכיכר דיזינגוף. לשם אני אוהבת ללכת כשיורד גשם. משעשע – מזרקה בגשם. מה אומרות הטיפות העולות לטיפות היורדות?"

"שמעתי שבני אדם רבים מתאבדים דווקא בחגים ובמועדים משפחתיים. הריב והכאב מוכנים זה מכבר. המשפחה זמינה, מוכנה וערוכה ללוויה ולשבעה".

"…לאמא של אסתרק`ה היה צר מאוד שהזכרונות האלה נשמרו בנפשו של בעלה".

"כמה טוב שאדולף היטלר לא קרא את "מלחמה ושלום". אילו היה קורא, אולי היה מתכנן את מבצע ברברוסה שלו אחרת, והיה מספיק לרצוח אותי".

"לפעמים, לא בימים ושעות קבועים, היה מגיע מוכר הירקות והאבטיחים, ושר שירי הלל לחסה, פואמות לצנון, סרנדות לתפוחי האדמה, אודות לפטרוזיליה, הימנונים לעגבניות, מארשים לשעועית ופיוטים לענבים, ובעיקר הרבה לסלסל בקולו שירי אהבה לאבטיחים".

"מילא, קורים דברים, מתרחשים החיים, אבל זה שזוכרים – לפעמים זה די איום. זה גם מיותר לחלוטין. יש לנסות להשקיע יותר מאמץ בשכחת הדברים".

הפוסט נערה / אלונה פרנקל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.