כאמור לפנינו עשרה סיפורים קצרים, נעים בין 20 ל-30 עמודים. כל הספר כולו לא ארוך והייתי בטוחה שאסיים אותו תוך כמה שעות. טעיתי. הסיפורים עצמם לא פשוטים, זו לא קריאה קלה. לא בהכרח בגלל התכנים, אלא בעיקר כי הם דרשו ממני להתרכז. יש בהם הרבה פרטים, שכבות, ניואנסים וסימבולים שחבל לפספס.

תחילת הספר הייתה לי קשה, אני חושבת שזה בעיקר בגלל שהספרים האחרונים שקראתי היו יחסית קלילים (כאלו שהיו קשורים לעבודה ולכן לא כתבתי עליהם כאן, יגיעו בעתיד) ואז הספר "להיות גבר" הפתיע אותי בכך שדרש ממני קריאה יותר מעמיקה. אחרי שליש נכנסתי לזה ונשאבתי.
מין הסתם לא כל הסיפורים היו אחידים ברמתם עבורי ולא כולם השפיעו עליי באותה המידה, אבל חלקם נכנסו לי ללב, ומצאתי את עצמי סוגרת את הספר, עוצמת עיניים וחושבת.

כל הסיפורים מציגים מערכות יחסים שונות. בני זוג, אבות ובנות, חברויות או כמיהה לדמות לא נגישה. בכל הסיפורים ישנה דמות גברית כלשהי שמניעה את הסיפור. גברים שחלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

הקשר של ניקול קראוס לישראל ידוע ובחלק מהסיפורים זה ממש מרגיש כאילו היא "אחת מאיתנו". באחד הסיפורים יש תיאור של רחובות בתל אביב שהרגיש לי מאוד אותנטי. לרגע הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בסופרת שלא חיה פה (היא מבקרת פה כמה פעמים בשנה ושואבת הרבה השראה מהארץ). יש גם אזכורים רבים לדת ולדברים מהתורה, עקידת יצחק למשל.

בסיפורים תמצאו נערה שמבלה שנה בשוויץ בגלל התמחות של אביה ומתגוררת בפנסיון עם ניהול קשוח ובו היא מכירה צעירה אחרת, פרסיה שפורקת כל עול, בת להורים גרושים בקליפורניה כשמתחוללות בה שריפות ענק, היסטוריון שאושפז עם גידול וכבר ראה את 'הצד השני' וזכה בחיים חדשים ואפילו מערכת יחסים עם מתאגרף גרמני.

זה לא ספר שמח, וכנראה שלא כל הסיפורים ידברו אליכם באותה הרמה, אבל חלקם בהחלט יגרמו לכם לחשוב. בסופו של דבר, על אף שמו של הספר (שזהו שמו של הסיפור האחרון באסופה) זה בעיקר ספר של נשים.

ממליצה להגיע עם ראש פתוח וסבלנות ומתוך ידיעה שכנראה לא תתחברו לכל הסיפורים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הכריכה המקורית. בחלקה העליון רואים חיתוך של פנים של שתי דמויות, מתקרבות אחת לשנייה לנשיקה. נראה כאילו הימנית היא אישה, אבל השמאלית לא חד משמעית גבר ואני מניחה שזה נתון לפרשנות. זו בחירה מעניינת כי אנחנו ישר נזרקים לקונטקסט של סיפור אהבה, אבל כמו שהבנו – זה לא המקרה פה. מעבר לזה – הכל מאוד פשוט ומינימליסטי בכריכה הזו. כולל הפונט.
אותה כריכה מופיעה גם במהדורות בשפות אחרות, בחלקן עם שינוי בגוונים (כמו במהדורה הצרפתית – כאן).
את האימג' עצמו אהבתי, יש בו משהו מאוד עדין ונעים. יחד עם זאת ממש לא אהבתי את הפונט ואת הצבעים שלהם. זה נראה מודבק ולא קשור.

לקריאת חלק מהסיפור הראשון ורכישה באתר עברית

ציטוטים:

"מובן שחשבה עליי בשעה ששכבה בחושך וצפתה – על השנה ההיא שבה עוד היינו צעירות כל כך ודיברנו בלי סוף על גברים. כמה זמן בזבזנו, היא כתבה, על האמונה שדברים מגיעים אלינו כמתנות, בערוצים מופלאים, בדמות אותות, באהבת גברים, בשם אללה, במקום לראות אותם כמות שהם: חוזקות שדלינו מין האַיִן של תהומותינו". עמ' 112

"…אז התחלתי בחדר עם הווֹקֶר אֶוַונסים. התצלומים שלו תמיד הרשימו אותי, יופיים הרשמי, הדליל. אנשים לכודים בחיים קודרים חסרי תקווה, והוא צילם אותם באותו ניתוק מדויק שבו היה מצלם שלט ישן. יש בזה משהו עוצר נשימה, בהיעדר החמלה לטובת בהירות קרה. בקצה השני של החדק היו שני תצלומים של דיאן ארבוס, והחלטתי להראות אותם לקבוצה כדי שתקבל תחושה של הקצה האחר של הספקטרום, צלמת שנדמה שהזדהתה עם נושאי הצילום שלה ברמה מפחידה ממש. לא זו בלבד שארבוס כמו חשה את אומללותם, הסברתי, אלא יותר מזה, הם – התאומים והשלישיות, הילדים החריגים, הזוגות המוזרים, הזונות, ההומואים והפריקים – נראים כאילו הם מסתכלים עליה במבטים טרודים, כאילו הם מזהים בה משהו אפל ורדוף עוד יותר ממנת חלקם שלהם. לפעמים, ביום טוב, זה קורה: בעודך מדברת את מגלה דברים שלא ידעת שיש לך להגיד". 

"יש פנים שסבל עשוי לשנות לבלי הכר. אבל יש כאלה שיש בהן משהו, תווים מגדירים אולי, שדבר לא ישנה או יעוות, לא הזמן, או שינוי המקום, או כאב מכל סוג שהוא". 

"רפי אולי היה רקדן, אבל מגיל שמונה־עשרה עד עשרים ושלוש שירת בסיירת גולני. בארצו, כדי להיות גבר צריך להיות חייל – להיות חייל הוא טקס המעבר שעליך לעבור, אם רצית ואם לא, בדרך להיות גבר, גם אם איש אינו מסוגל לומר מתי בדיוק לאורך המעבר הזה אתה חדל להיות נער. בפעם הראשונה שאתה יורה לעבר מטרה נעה? בפעם הראשונה שאתה רואה את האויב כחיה? או בפעם הראשונה שאתה מתייחס אליו כך?" 

הפוסט להיות גבר / ניקול קראוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

צ'רלי הוא תלמיד כיתה ט' בבית הספר לבנים טרוהאם. הוא גיי שיצא מהארון שנה לפני, לא בהכרח כי תכנן, אלא פשוט כך יצא אחרי תקופה לא פשוטה של הצקות ובריונות מצד חבריו ללימודים. הוא מצוי במעין קשר סודי עם בחור בשם בן, שעדיין לא יצא מהארון, ובעצם רק מנצל אותו בזמן שהוא יוצא עם בחורות בפומבי.
כל התלמידים בבית הספר מחולקים לקבוצות רב גילאיות לצורכי לימודים ובמסגרת החדשה הזו מושיבים אותו ליד ניק, שחקן רוגבי שלומד שנה מעליו.

צ'רלי הוא טיפוס ביישן ודי מתנצל ועל אף שכבר יצא מהארון – גם חסר ביטחון. ניק הוא האנטיתזה שלו, הוא גבוה וחסון, פופולרי וידוע כסטרייט. הם מתחברים. מהר מאוד צ'רלי מבין שהזמן שהוא מבלה עם ניק הוא הזמן הכי טוב שלו ביום ומתחיל לתהות האם ניק מרגיש אותו דבר.
וכמו שכתוב בגב הספר:

בן פוגש בן.
הם נהיים חברים.
לב פוגש לב.
והעניינים מסתבכים…

הספר הזה הרגיש לי כמו קפיצה קטנה לחו"ל. לא יוצא לראות הרבה רומנים גרפיים כאלה, על נייר ממוחזר עם ניחוח שלא מכאן. אין הרבה טקסט ויחד עם זאת יש בו המון רגש. מדהים כמה רגש מצליחה אליס אוזמן להעביר באיורים שלה. החלוקה של הריבועים היא לא קבועה. יש עמודים עם חמישה ויש כאלה עם אחד. ההחלטה כמה להכניס בכל עמוד משפיעה באופן ישיר על הרגשות שעולים ממנו. כשיש הרבה – לרוב מרגישים את הלחץ או אם מישהו מדבר מהר, וכשיש מעט – מרגישים מעין רוגע נעים ומיקוד במה שאוזמן רצתה להדגיש.
הבעות פנים, הטיה קלה של הראש או ריבוע רק של עיניים או ידיים, בשילוב המיקום של בלוני הטקסט ומידי פעם מילים כמו "סומק" או "התנגשות" גורם להכל להיות צבעוני וחי, אפילו שבפועל הכל בשחור לבן.

אם לא היה ברור – אהבתי מאוד. הספר נוגע בהרבה נושאים חברתיים חשובים. בין היתר מוצגות פה שתי מערכות יחסים – המערכת הקודמת של צ'רלי עם בן, שהיא לא מכבדת, מנצלת ונגמרת בצורה לא טובה בכלל, לעומת מערכת היחסים אשר נרקמת עם ניק, שבכלל לא בטוח במיניות שלו ולא יודע איך להתייחס לכל מה שהוא מרגיש כלפי צ'רלי. זה ספר מדהים לבני נוער, אגדיל ואומר אפילו – חיוני. וזה אחד הספרים הכי מתוקים שיצא לכם להיתקל בהם בזמן הקרוב.

סוף הספר פתוח ונראה שיש למה לצפות בהמשך. ממש בקרוב יראה אור הספר השני. בינתיים (אם אתם סקרנים) אתם יכולים לקרוא עוד מהקומיקס אונליין.

בסוף הספר אפשר למצוא עוד מידע על הדמויות ותהליך היצירה של "עוצר נשימה".

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה היא תמונת מראה של העטיפה המקורית – רואים בה את צ'רלי (משמאל אצלנו) וניק, עומדים בגבם אלינו הצופים מסביב עלי שלכת. עלי השלכת גם מלווים חלק מהעמודים בתוך הספר. הגוונים של ירוקים ברוב הכריכה, עם נגיעות קלות של ורוד. נעים ורגוע ומתאים.

הפוסט עוצר נשימה / אליס אוזמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלי היא נערה בת 15 בתקופה הכי טובה שלה. היא מצטיינת בלימודים, יש לה חבר מדהים, היא מאוהבת והיא מסתדרת מצוין עם אמא שלה לורל (יחידת סגולה בגיל הזה). יום אחד היא יוצאת לספרייה ללמוד ולא חוזרת הביתה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

האירוע מכניס את כל המשפחה לטלטלה – אמא, אבא, אחות ואח שמתקשים מאוד לאחות את השברים. במיוחד לורל, האם. אחרי כמה שנים בלי שום קצה חוט נראה שכולם הצליחו להמשיך הלאה, ורק לורל עוד תקועה. עשר שנים שהיא כבר תקועה. היא התגרשה, לא הכירה בן זוג חדש וממשיכה לשאול את עצמה שאלות לגבי אלי. השגרה שלה מאוד אפרורית ומשעממת, אבל היא לא מאבדת תקווה לרגע.

יום אחד היא יושבת בבית קפה לבדה ופוגשת בחור זר בשם פלויד. היא די מופתעת שהוא בכלל מתחיל לדבר איתה. כבר שנים שהיא לא משקיעה בעצמה. הם מקשקשים וקובעים לצאת לדייט. פלויד גרוש גם הוא ויש לו ילדה בת תשע בשם פופי. כשלורל פוגשת את פופי לראשונה משהו מקפיץ אותה – היא דומה לאלי. מאוד מאוד דומה. בנוסף, היא מתנהגת בצורה מאוד בוגרת לגילה, באופן שגרם גם לי להרים גבה לא פעם.

כל מיני קולות באחורי ראשה של לורל אומרים לה שמשהו לא בסדר. אבל דווקא הפעם היא מחליטה להתעלם מהם, אחרי שבמשך שנים נכנעה. סוף סוף היא מרגישה נורמלית. סוף סוף היא ממשיכה עם החיים שנעצרו לפני עשר שנים. סוף סוף יש לה בן זוג והכל נראה מבטיח. האומנם?

אני לא יכולה לספר יותר מזה, כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אבל אני יכולה להגיד לכם שהדפים בספר פשוט הפכו את עצמם במהירות (ארורים תהיו, פרקים קצרים!) וסיימתי את הספר בשני לילות בלי שינה.

זה ספר קריפי. החרדה הכי גדולה של הורים היא שהילדים יצאו מהבית (בגיל שהם כבר יכולים לצאת לבד כמובן) ויקרה להם משהו. לא כל שכן – ייעלמו בלי שמץ של מושג מה קרה להם. לחיות במשך שנים בלי לדעת מה קרה זה כמעט מוות בפני עצמו. יש לא מעט סיפורים לצערי על אנשים שלא צלחו סיטואציות כאלה.

ליסה כותבת את הפחדים הגדולים ביותר של כל הורה באשר הוא. לכן היה מפתיע מאוד לגלות בלייב שהשתתפתי בו איתה (לינק בסוף הפוסט למעוניינים), שהיא בעצמה אמא לשתי בנות (!!) והיא מתה מפחד בעצמה. הסיפורים שהיא כותבת הם סוג של תרפיה עבורה וכך היא מרגישה שהיא בשליטה. בחיים ה'אמיתיים' היא לא יכולה לשלוט ככה.
עוד היה מעניין לגלות שהסוף המקורי של הספר שונה על ידי העורכת שלה, לגרסה הקיימת בספר עכשיו. אחרי שקראתם את הספר כולו, ורק אחרי, אתם מוזמנים לחפש את הסוף הנוסף ברשת (לינק בסוף הפוסט לסקרנים).

אהבתי את הספר. השפה זורמת וקלילה, הפרקים קצרים והוא אכן מותח. אפילו שהייתה לי תחושה שאני יודעת מה יקרה בסוף, עדיין היו חלקים שצמררו אותי במיוחד.
מה פחות אהבתי? נשארו לי כמה חורים בעלילה, דברים שקרו ואין לי מושג איך הם קרו בדיוק, או שלא קיבלו טיפול או התייחסות, או שלא היו לגמרי הגיוניים. והסוף? מעניין אותי מאוד מה אתם תחשבו, כי אני הייתי סוגרת את הקצוות קצת אחרת.

לא מומלץ לבעלי לב חלש וכאלה שאלימות מסוימת כלפי ילדים ונוער מפעילה אצלם טריגרים.

זה הספר הראשון של ליסה ג'ואל שתורגם מתוך 20 שכבר הוציאה. היא התחילה לכתוב כחלק מהתערבות והספרים הראשונים היו קומדיות רומנטיות (אי שם בתחילת שנות ה-2000). אחר כך עברה למותחנים פסיכולוגיים. כולי תקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה.

לינק ללייב עם ליסה גואל בקבוצת 'רומנטי כאן בעברית' בפייסבוק.

לינק לסוף האלטרנטיבי (רק אחרי שתסיימו את הספר!)

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות אהבתי את הכריכה הישראלית של הספר. היא כן מאוד מתאימה, אבל משהו בקומפוזיציה לא יושב לי טוב ואני אפילו לא יודעת להגיד מה. רואים בעצם חצי פנים של דמות נשים, כשהחצי השני של הפנים 'נעלם' מאחורי מה שנראה כמו יער. הפנים בגוונים של אדום ושחור והאימג' של היער בכחולים, סגולים ושחורים. האדום גורם לכריכה 'לקפוץ'.
הכריכה האמריקאית יותר רגועה (ודווקא בגלל זה יותר מטרידה) – רואים בה עצים בשלכת, עירומים כמעט לגמרי ומעט נקודות צבע ורודות של עלי כותרת.
בכריכה הבריטית רואים חלק מכביש ודמות שחוצה אותו. רואים בעיקר את הצל שהיא משאירה.

ציטוטים:

"איך היו חייה של לורל לפני עשר שנים, כשהיו לה שלושה ילדים ולא שניים? האם היא התעוררה מדי בוקר מלאה באושר קיומי? לא, זה לא קרה. לורל הייתה תמיד טיפוס של חצי הכוס הריקה. היא יכלה למצוא משהו להתלונן עליו גם במצב הנעים ביותר, ולדחוס כל תחושת שמחה על בשורה טובה לתוך רגע אחד קצרצר, שנגדע באִבּו לטובת איזו דאגה מעיקה חדשה. כך, בכל בוקר כשהתעוררה, היתה משוכנעת שיָשנָה רע, אפילו כשלא, וחששה שהבטן שלה שמנה מדי, שהשיער שלה ארוך מדי או קצר מדי, שהבית שלה גדול מדי, קטן מדי, שחשבון הבנק שלה ריק מדי, שבעלה עצלן מדי, שילדיה רועשים מדי או שקטים מדי, שהם יעזבו את הבית, שהם לעולם לא יעזבו את הבית".

"ברור שפופי היא ילדה מוזרה, יש בה תמימות מקסימה וקור רוח מטריד. היא חכמה יותר מכפי שהיא אמורה להיות אבל פחות מכפי שנדמה לה".

"זאת לא פילוסופיה. אלה החיים. ברגע שלומדים איך להסתכל על העולם, ברגע שמפסיקים לנסות למצוא היגיון בכול, זה די מובן מאליו".

הפוסט ואז היא נעלמה / ליסה ג'ואל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהעלילה – סיון היא עורכת דין בסוף שנות הארבעים לחייה. יום אחד יוצר איתה קשר יַעַל, בעלה של אחותה המנוחה במבי (כן, זה השם והיא מתה 11 שנים לפני). יעל נשאר בקשר טוב עם המשפחה, הוא מעולם לא התחתן שוב ולא היו לו ולבמבי ילדים ולכן, כשהוא יורש דירה ישנה בפלורנטין, הוא מחליט שהכי טבעי לתת אותה כמתנה לסיון, שהייתה הכי קרובה לבמבי, ממש כמו תאומות.
סיון היא אם חד הורית ללַיְלָה בת ה-24 והן גרות יחד בצפון תל אביב. בהתחלה סיון מנסה למחות על המתנה הנדיבה, אבל מהר מאוד מבינה שחבל על הזמן ומחליטה שזו יכולה להיות אחלה דירה ללילה, אם תרצה.

אחרי אי אילו עניינים בירוקרטיים סיון מתחילה בפרויקט שיפוץ הדירה. פה נכנסים לתמונה כל השכנים בבניין. גלריה שלמה של דמויות מכל חלקי הקשת – לאומים שונים, מקצועות שונים, הפרעות נפשיות כאלה ואחרות ואפילו ידוענים. סיון מציגה את עצמה בתור בעלת הדירה החדשה וכך מוצאת את עצמה מעורבת בענייניהם. הם באים אליה לעצות, עזרה או סתם לאוזן קשבת.

סיון עצמה מאוהבת ביעל כבר עשרות שנים. עוד לפני שהוא ובמבי נהיו זוג. משהו באהבה הלא ממומשת הזו חסם אצלה דברים והיא עדיין לבד, אולי מחכה לו שיבין שהיא האחות שהוא היה אמור להיות איתה. יעל מצידו עדיין מאוהב קשות באישתו המתה וגם הוא לא מצליח להתקדם למשהו חדש. אותו דבר לילה – היא נפרדה מבן זוגה שנתיים לפני ולא מצליחה להשתחרר. נראה שכולם תקועים.

אז פה בהתחלה התבלבלתי. לא הבנתי לאן כל הסיפור הזה הולך ועל מה הוא בדיוק. ברור שהוא מתעסק ומטפל במערכות יחסים – מערכות היחסים של סיון עם הגברים שבחייה, עם ביתה לילה, עם השכנים שסביבה ואפילו עם אחותה המתה, במבי. ככל שהמשכתי לקרוא הכל התחבר יחד וכל דמות תרמה את חלקה לעלילה. אז בעצם הספר הוא על המון דברים והמון רבדים בתוך מערכות היחסים שמקיפות את סיון (וכל אחד מאיתנו תכלס).
דרך השיפוץ של הדירה סיון "משפצת" את עצמה ואת הקשרים שלה עם כל מי שסביבה. זו הדרך שלה להשתחרר מהעבר ולהתקדם לעבר משהו אמיתי יותר, חי.

כולם פה משקרים. בין אם זה לאחרים או לעצמם. סיון מסתירה סוד גדול בעצמה, השכנים בוגדים ואפילו לילה הצעירה בטוחה שהיא תהיה 'סבבה לגמרי' כשהיא תפגוש לראשונה את האקס אחרי שנתיים. בסופו של דבר האמת תצא לאור וזה סוג של קתרזיס.

אחד הדברים הכי בולטים בספר, ששמים לב אליו כבר בהתחלה, הוא הקורונה. זה הספר הראשון שאני קוראת שמתרחש כשמתחילה המגפה. היא נוכחת שם ברקע, כתזכורת. כמו כן התיקים של ראש הממשלה (ללא שמות), ההפגנות בבלפור ועוד דברים מאוד עכשוויים ומאוד ישראלים. מיכל שלו היא שועלה ותיקה בעולם הספרות ובהחלט יכולה להרשות לעצמה לכתוב מה שבא לה והביקורת הקלה לא נסתרת מהעין. בעיקר כלפי ההתנהלות של היושבים בראש.

השמות של הדמויות בספר לא כל כך שגרתיים, ואם מעניין אתכם מה עומד מאחורי הבחירות, אתם מוזמנים להקשיב לראיון (לא רוצה לגלות למי שעדיין מעוניין להבין בעצמו).

אני ממליצה בחום על הספר. קחו בחשבון שיכול להיות שייקח זמן עד שהוא 'ישקע' אצלכם ועד שתבינו הכל, אבל זה לא רע בכלל. אני חושבת שעצם הרבדים הרבים שיש פה והעובדה שכל פעם מגלים עוד משהו, רק גורמת לו להיות יותר מעניין ואישית הוא נשאר איתי הרבה ימים אחרי שסיימתי לקרוא. הכתיבה קלילה וקולחת והפרקים קצרים ונקראים במהירות.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי – סיון משתמשת בסלנג של הבת שלה, של צעירים, וזה יוצא קצת מאולץ מהפה שלה, לא הכי אמין. בקלות אפשר היה לנקות את זה, לא נראה לי שזה קריטי לעלילה.

לינק ללייב עם מיכל שלו בקהילת הקוראים של 'עברית'  
לינק לפרק ראשון ורכישת עותק דיגיטלי- שקרים שקטים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שאני ברגשות מעורבים לגבי הכריכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לא אהבתי אותה. גם לא את הפונט. הגוונים שלה מאוד בולטים וזה דווקא טוב – כשהסתובבתי בין חנויות הספרים השונות, גם הדיגיטליות, הכריכה הזו ישר קפצה לעין. היא מאוד בולטת בין שאר הספרים על הבמות.
לא אהבתי את הכיוון הכללי שלה כי היה נראה לי שזה "זורק" את הקורא לכיוון מאוד ספציפי וזה דווקא ספר שמתאים לקהל מאוד רחב ואולי יש קהל שמאבדים.
מצד שני, כשסיימתי את הספר הסתכלתי שוב על הכריכה ופתאום היא התיישבה לי בול. נכון, אני לא מתה עליה וחושבת שאולי אפשר היה לעשות משהו אחר (חכמה גדולה בעצות בדיעבד כמובן), אבל האימג' מאוד מתאים. סיון ולילה אוהבות מאוד לגלוש מגיל צעיר והחיבור למיים הוא הרבה יותר מזה.
והפונט? אני לא מתה כאמור על פונטים 'מקושקשים', אבל יכולה להבין את הבחירה. זה הצד היותר 'מלוכלך' של הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

ציטוטים:

"אני אוהבת להתלהב. ההתלהבות שלו לחזר אחרי הלהיבה אותי, מצאה חן בעיני, אז שיתפתי פעולה. כיף להתלהב. גם אם את יודעת שלא יצא מזה כלום. התלהבות זו לא תקווה שאם היא מתנפצת את מתה. התלהבות זה משהו רגעי, כמו לרקוד או לשיר. משמח אותך באותו הרגע."

"נחשול אהבה הציף אותה. היו לה חיים עשירים – משפחה, חברים, מקצוע שאהבה, תחביבים. היא לא הייתה אמא שחיה את חייה באופן טוטלי דרך הילדה שלה, אבל ללא ספק הקשר האוהב והקרוב עם בתה נתן לחייה את הסיפוק והמשמעות העמוקים ביותר. לא בין כל אמא ובת יש הבנה נפשית כה מושלמת. היא הכירה אימהות ובנות שגם אם היתה ביניהן אהבה, היחסים ביניהן היו מורכבים, מאמללים, והסבל ליווה את יחסיהן כל חייהן. לפחות מאומללות כזו היא פטורה."

הפוסט שקרים שקטים / מיכל שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

דבורה (דבורי) ירון קדמי היא שופטת פלילית בכירה ומוערכת ואף מועמדת לבית המשפט העליון. היא מבקשת כמה ימי חופש בהליך מזורז, מה שלא קורה בדרך כלל, מקבלת אישור לפנים משורת הדין (בדיוק סיימה משפט ארוך ומתיש) ונוסעת לנופש במלון במדבר. בבוקר למחרת מוצאים את גופתה צפה בבריכה הצמודה לחדרה שבמלון.

על החקירה מופקד פקד צעיר בשם שולי ברזני. חמוש בערמות מוטיבציה, רגישות לפרטים ומראה מצודד הוא מסתער על החקירה יחד עם הצוות שלו.
כבר בתחילת החקירה ברור שרב הנסתר על הגלוי. השופטת המכובדת ניהלה אורח חיים אחד למראית עין ואורח חיים אחר מתחת לרדאר. דמותה מתחילה להסתבך ושולי מגלה עוד ועוד פרטים מחייה ומעברה, שזורקים אותו למלא כיוונים שונים ומשונים. לא פעם הוא מוצא את עצמו אובד עצות ומתוסכל. כל כיוון שהצוות מתחיל לחקור חושף עוד ועוד פרטים מעברה של השופטת, עוד סודות מתגלים ושולי מוצא את עצמו כל פעם מחדש בצומת דרכים, מקווה שהוא בוחר את הכיוון הנכון.

אני לא יכולה לספר לכם יותר מידי פרטים כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אני כן יכולה לספר לכם שהספר החזיק אותי במתח, גם כשהיה נדמה לי שעליתי על הרוצח, הפרק שאחרי הפריך את הניחושים שלי.
הפרקים לא ארוכים במיוחד והם מחולקים לפי ימים ושעות, כך שמאוד קל להבין איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן מרגע הרצח וכמה זמן עובר. השפה קלילה והספר נקרא במהירות.

במהלך הקריאה ניכר שיש ללוי-שלו ידע נרחב ומעמיק בשלל נושאים, בין אם משפטיים ובין אם פתולוגיים ואז כשמגיעים לסוף הספר, לעמוד התודות, מבינים איזה מחקר ארוך ומקיף עשתה כדי לדייק בכל הפרטים ולהיות נאמנה לתהליכים אמיתיים. כולל פגישות ארוכות וליווי של סגן ראש היאחב"ל לשעבר, ו"נתיחת" גופת השופטת בניצוחו של ד"ר חן קוגל ושלל רופאים בתחומים שונים.

למקרה שלא היה ברור – אני ממליצה בחום. תדליקו את המזגן, תמזגו לכם כוס יין (תשאירו את הבקבוק ליד, ליתר ביטחון) ותשקעו לתוך החקירה הסבוכה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אנחנו לא רואים הרבה כריכות מאוירות בארץ. משום מה בחו"ל זה הרבה יותר שכיח, אבל כאן זה "לא תפס". אז יש פה שינוי מרענן, במיוחד שמדובר בספר מתח ואת מצפה למצוא כריכה כהה, אפלה ונוטפת דם.
הכריכה מהממת! וגם כאן אני משוחדת כי מאיירת הכריכה היא לא אחרת ממיכל לוי – שלו עצמה, שבין השאר היא גם מעצבת ומאיירת עצמאית מול חברות בארה"ב ובאירופה.
האיור מציג שתי דמויות מהספר ואהבתי שגם בחלק האחורי (במידה ואתם קוראים בפורמט מודפס) תוכלו למצוא את היעל ממשיך לתוך הכריכה הפנימית. על העיצוב הכללי של הכריכה אמון אמרי זרטל המוכשר, יקיר הבלוג.

הפוסט ידי הכובסת / מיכל לוי-שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלי גרה באזור כפרי בשם אקסמור באנגליה. היא חיה עם בעלה קלייב בתפאורה פסטורלית וירוקה, מוקפת שדות וטבע. היא יוצאת לטיולים וכותבת שירים. היא משוכנעת שטוב לה. רוב הזמן לפחות. מה, לא? איזו סיבה יש שלא יהיה לה טוב?

באחד מטיוליה הרבים אלי מגיעה לשביל שלא ראתה בעבר, היא נכנסת ומגלה להפתעתה בית מלאכה לבניית נבלים. הסקרנות מכניעה אותה והיא נכנסת. היא מגלה שם את דן הוליס – הבעלים והאומן המוכשר האחראי לכל הנבלים היפיפיים שמסביב. היא מוקסמת מהכל. וגם מדן, שמשהו בדיבורו התמים והנעים שובה את ליבה. גם דן מוקסם מאלי, במיוחד מגרביה בצבע הדובדבן.

השניים משוחחים ודן מזהה עצבות מסוימת בעיניה של אלי ומחליט להעניק לה נבל במתנה. לאחר אי אלו תגובות פולניות אופייניות הנבל מונח אחר כבוד ברכבה והיא חוזרת לביתה עם הבטחה שתשוב לבקר. מיותר לציין שקלייב לא רואה בעין יפה את העובדה שאשתו קיבלה מתנה כה יקרה מגבר זר ודורש ממנה להחזירו.

זוהי נקודת מפנה בסיפור של אלי, עקרת הבית מאקסמור, שמעולם לא המרתה את פיו של בעלה. היא אמנם תחזיר את הנבל, אבל היא גם תתחיל לקחת שיעורים פרטיים אצל חברה של דן ותלמד לנגן. היא תמשיך להגיע הרבה לאסם הנבלים, לדבר עם דן ולהתיידד עימו – וכל זאת בלי שקלייב ידע.

הידידות הזו בין דן ואלי מקסימה ושניהם מרוויחים ממנה. דן הוא מתבודד שלא מסתדר טוב בסיטואציות חברתיות. די ברור שהוא על הספקטרום, גם אם זה לא מצוין באופן מפורש. סביר להניח אספרגר. אלי רואה דרך זה, היא אפילו לא מזכירה את העניין ומאתגרת אותו "לצאת מהקופסא" בצורה הכי עדינה ורגישה שיש.
דן מצידו מתעניין באלי כמו שלא התעניינו בה כבר הרבה זמן, הוא מקשיב לסיפוריה, לשיריה, נותן לה את הנבל ואת המקום לנגן בו ומעודד אותה לעשות כל מה שבא לה. שניהם מקבלים האחד את השנייה בדיוק כמו שהם. בלי משחקים.

ככל שהספר מתקדם אנחנו לומדים להכיר גם את קלייב לעומק ואת מערכת היחסים שלו עם אלי. חייבת לומר שהוא די מעצבן. ושוביניסט. וגם קצת שתלטן. היו רגעים שהתחשק לי לצעוק על אלי, לנער אותה ולשאול אותה מה לעזאזל היא עושה איתו.

הפרקים מובאים לסירוגין מנקודת מבטם של אלי ושל דן. זה מדהים איך שהפרקים של דן ממש כתובים בשפה שונה. השפה הפרטית שלו. הרגשתי כאילו אני בתוך הראש שלו. יש לי עובדת שאובחנה עם אספרגר וצורת החשיבה שלו הזכירה לי מאוד את צורת העבודה שלה. ממש כאילו הסופרת עצמה מכירה לעומק את הלך הרוח של אנשים מיוחדים כאלה.

כל הגיבורים שלנו ישאלו את עצמם שאלות, יאתגרו את עצמם בדברים שלעולם לא עשו ויגיעו להחלטות אמיצות במיוחד. אלי ודן הן נשמות קצת אבודות, שאפילו לא יודעות שהן כאלה, עד שהן נפגשות, וזה מחבר אותי לפסקה הראשונה שכתבתי – יש אנשים שנכנסים לחיים שלכם מסיבה מסוימת. שווה לפתוח להם את הדלת, אתם רק תרוויחו מזה.

אל תצפו לספר בקצב מהיר, זה לא המקרה כאן. יש הרבה תיאורי טבע וחיות ולא כולם מתים על זה. אני אישית מאוד אוהבת, במיוחד כשזה כתוב כמו שצריך.
הספר גרם לי לחייך, מין חום נעים כזה בבטן. משהו רגיש ותמים.

*הספר נקרא בפורמט דיגיטלי דרך אפליקציית עברית – פה אפשר להתרשם מפרק ראשון וממה שאנשים חשבו עליו – פריטת מיתרי הלב.

מוזמנות/ים לראות ראיון בזום שערכנו עם הייזל פריור בקבוצת "רומנטי כאן בעברית" – כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה אמנם נעימה מאוד לעין, אבל די סטנדרטית. המשפט בחלק העליון – "הספר המקסים של השנה!" – מיותר לחלוטין ואפילו די מטופש. זה לא אומר כלום, זה לא ציטוט של אף אחד וזה מקרה קלאסי של – אם אין לכם סופרלטיב טוב לכתוב, פשוט אל תכתבו. זה כמו להגיד על בחור שרוצים להכיר לך שהוא "חמוד" כי אין משהו אחר להגיד עליו. בקיצור – מיותר ועושה עוול לספר.
באימג' רואים אישה מאחור, הולכת לה בבוסתן, מוקפת בדשא פראי, הרבה ירוק וטבע. היא לבושה לבן ואוחזת כובע וסלסלת פרחים. הזכיר לי מאוד את הכריכה של הבציר האבוד, שגם הוא יצא בהוצאת כנרת. למען האמת, גם הרבה כריכות אחרות שיצאו בשנה האחרונה.
מעל שם הספר ומתחת לסופרלטיב המיותר יש איור של פסיון שהוא החלק הכי יפה בכריכה לדעתי. לפסיון יש חלק בסיפור והוא מופיע בכל הכריכות בעולם (ובהן גם מקבל מקום יותר מרכזי). פה בארץ לא כל כך מכירים את העוף הזה ולכן אני מניחה שהוא די קטן בגרסה הישראלית.
לפי החיפושים שלי ברחבי המרשתת, נראה שהכריכה הישראלית היא הגרסה היחידה שלא מאוירת. האמת שאנחנו לא נתקלים בהרבה כריכות מאוירות בארץ וזו כנראה הסיבה – יכולים להתרשם כאן מהכריכות השונות ולכתוב לי מה אתם חושבים. אשמח לשמוע

ציטוטים:

"זה שאת עקרת בית לא אומר שאת עקרה. זה רק אומר שאת נשואה ובעלך הולך כל יום לעבודה אבל את לא הולכת לעבודה אלא פוצחת באיבוק הבית, ניקוי הבית, גיהוץ וכל מיני מטלות אחרות בבית, ולמעשה מצפים שתישארי בבית, אלא כשאת הולכת לסופרמרקט לצעוד שם הלוך ושוב במעברים עם עגלה, רשימת קניות ופרצוף עצוב. הרבה דברים משתמעים מהמילים עקרת בית."

"אני מאיצה את הקצב, מניפה זרועות. אני מגיעה לפסגה בזמן שיא. הנוף מכל עבר קורא עליי תיגר ביופיו המחוספס: כרי דשא ירוקים מתחלפים בכתמי אדמות ביצה חומים; שיחי עוזרר גוציים; גבעות מרוחקות שנמסות לתוך השמיים; קו חוף משונן שדואה, צולל ומגיע אל הים. היום הים ירוק כצפחה ומעוטר אלפי חוטים מחוללים בכחול וכסף. נדמה שהוא משקף את תחושתי העזה שדברים נפלאים אפשריים בעולמנו אחרי הכול."

"למרבה המזל ביום ההולדת שלי (העשרים ואחד בדצמבר) מותר לי לבחור בדיוק מה אני רוצה לעשות. ומה שאני בוחר לעשות הוא כלום. אנשים אחרים בוחרים בזה לעתים רחוקות, אז ימי ההולדת שלהם מלאי בעיות"

"בזמן גאות רגשית, צדפות קטנות צריכות להיאחז בסלעים"

"השכיבה במיטת בית חולים בין כל האחיות, הרופאים, החולים, המכונות והצפצופים היתה מטרידה, אבל לא הרשו לי לעזוב, אז העסקתי את מוחי במחשבה על אם ואם ואם. עוד דבר לגבי אם זה שהוא עוזר לך להבין דברים. אם לא היתה שריפה, לא הייתי מבין את זה: למרות שאנשים כמכלול הם קשים והייתי מעדיף שרובם לא יתקיימו, יש אנשים מסוימים שהם מאוד־מאוד חשובים. אפילו יותר חשובים מנבלים. אלי ג׳ייקובס היא אחת מאותם אנשים"

הפוסט פריטת מיתרי הלב / הייזל פריור הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אנחנו ממוקמים בעיירה קטנה בדרום אפריקה. טאני (כינוי ל'דודה') מריה היא אלמנה שאוהבת לבשל, אוכל הוא אחת ההנאות הכי גדולות שיש לה (ולשבת על המרפסת מול הנופים הפתוחים). היא עובדת בעיתון המקומי במדור שבו מפרסמת מתכונים. בשלב מסוים מערכת העיתון מחליטה שהקוראים מעדיפים טור עם עצות בעינייני אהבה. על מנת לא להפסיק לעבוד טאני מסכימה לשלב את שני הדברים – לתת עצות ולחבר להן מתכונים מתאימים.

איתה במערכת העיתון עובדות ג'סי והטי. השלוש חברות ואוהבות לעבוד יחד. ועל הדרך גם מסתבכות בצרות.

המכתבים מתחילים להגיע למערכת ובין היתר מקבלת מריה מכתב מאישה מבוהלת ומפוחדת. אפשר להבין שבעלה מכה אותה ושהיא רוצה לברוח ממנו. מריה מזדהה עם הכותבת שכן גם בעלה המנוח היה אלים ומחליטה שלא משנה מה – היא תעזור לאישה הזו. זמן קצר אחר כך אותה אישה נרצחת. כמובן שהבעל הוא החשוד המיידי וכמובן שחבורת הבנות פוצחת מחקירה משלה, מרגיזה את המשטרה, נקלעת כאמור לצרות ושכחתי – אוכלת המון. וכל זה למורת רוחו של שוטר נאה מאוד (ובעל תיאבון בריא), שקצת מוצא חן בעיניה של מריה.

את הספר מלווים המון תיאורים של הכנת אוכל, על כל שלביהם. טאני מריה אוהבת לבשל ולהאכיל אנשים. נכון שאסור לראות תכניות בישול כשרעבים? אז אותו דבר עם הספר הזה. בכל פעם שמריה אופה עוד ראסקס (מעין עוגיות קשות), הלכתי להביא לעצמי ופלה של "מן" (כזו אני, נוסטלגית) וכל תבשיל שהתבשל עשה לי חשק עז לפחמימות.

הספר קליל ונקרא במהירות, הפרקים קצרים, זורמים ומותחים והאמת שעד הרגע האחרון לא ידעתי מי הרוצח והיו שלל תפניות בעלילה.
זו תעלומת רצח, משולבת עם קורטוב רומנטיקה והרבה תבלינים מכל מיני סוגים.
התרבות בדרום אפריקה לוקחת חלק פעיל מאוד בעלילה, בין אם זה במאכלים, התייחסות לנלסון מנדלה ולאפרטהייד, ובין אם לטבע ולחיות. אחד ההחלטות של התרגום הייתה להשאיר המון מילים בשפת המקור וזה קצת הפריע לי. בהתחלה יש הסבר לכל מילה שכזו אבל עם הקריאה ההסבר נשכח ויש פשוט הרבה מילים כאלה.

בסוף הספר תמצאו שלל מתכונים, כולל לראסקס המהוללים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ויש בה משהו וינטג'י כזה, כמו הפוסטים של פעם. רואים חצי פנים של אישה (נראה שמאוירת בסגנון הפינאפ של תחילת המאה הקודמת), את החצי התחתון של פניה מסתיר ספר פתוח, שעליו כתוב שם הספר וסיר מהביל. שם הסופרת כתוב בחלק התחתון בשילוב איור של אקדח (נו מה? היו חייבים להכניס את המתח פה איכשהו). אין יותר מידי צבעים, אולי ארבעה-חמישה והכל די פסטלי ורגוע.
מצאתי ברשת כריכה אחת כמעט זהה וכריכה נוספת, שדווקא יותר אהבתי, שנותנת הרבה יותר ביטוי לטבע ולצמחיה המוזכרים בסיפור – כאן. אני יכולה להבין למה לא בחרו בה כי האוכל די מוצנע בה ואין כמעט רמז לפרשיית הרצח.

ציטוטים:

"רציתי לומר לה שהיא גם פרפר, ושאם היא תפסיק לנסות לברוח מעצמה, אולי היא תוכל לעוף"

"הגבעות החומות היו מכוסות אובך מטושטש מרוב אבק וחום. על הכביש היו קווים עקלקלים שנראו כמו שלוליות — חזיונות שווא. מצחיק איך חוׂם יבש יכול לגרום למשהו להיראות כמו מים קרירים. כאילו האוויר מייחל כל כך למשהו שהוא ממציא אותו. זאת הבעיה כשרוצים משהו יותר מדי — זה עלול לשגע אותך."

"אין לי מושג איך אלנה ידעה על דירק; אני לא סיפרתי לה. אבל ככה זה בעיירה קטנה. לפעמים החדשות זריזות יותר מההתרחשויות עצמן"

"אבל אולי החיים הם כמו נהר שאי־אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת."

הפוסט מתכונים לאהבה ולרצח / סאלי אנדרו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

וכך מתחיל הספר:

"בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בקלות שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי. אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.
הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי."

לפנינו סיפורה של משפחה – אבא, אמא ובת. ובאופן יותר ספציפי – הקשר בין האם יואלה והבת לאה, מרגע הלידה ועד ההווה, שבו עומדת האם וצופה בנכדותיה מחוץ לחלון ביתן שבהולנד, שאותן לא פגשה מעולם.

מה הביא את יואלה למצב שבו היא לא מכירה את נכדותיה ולא פגשה אותן מעולם? מה יכול לגרום לקרע כזה גדול כזה בין אם לביתה?

הפרקים נקראים כמו יומן בו יואלה מכניסה אותנו לראש וללב שלה, ללבטים שהיא מתחבטת בהם בנוגע לאיך לגדל ולחנך את לאה, לתחושות הבטן שלה ולטעויות (אולי) שהיא עושה בדרך.

כאמא וכבת, הספר הזה הפך לי את הבטן. יש דברים שיואלה אומרת שמצאתי את עצמי מזדהה איתם משני צידי המתרס, והם לא תמיד היו טובים. מסוג הדברים שאף פעם לא נעים לדבר עליהם או להודות בהם. הרגעים שנראה שהילדים מכלים כל טיפת אנרגיה שלנו ולחילופין האהבה העצומה שמרגישים ואיך שני הדברים יכולים בכלל לחיות זה לצד זה.

זה ספר לא קל בכלל. הוא גרם לי לא פעם לפקפק בעצמי ולתהות איך הבת שלי תגדל, איזו אישה היא תגדל להיות ועד כמה יש לי בכלל שליטה על איזו מין ילדה, נערה ואישה היא תהיה. על מה היא תכעס עלי? מה היא תזכור לטובה? למה היא הכי תתגעגע אם תהיה רחוקה מהבית?

זה ספר מלא במתח נפשי, שלא הצלחתי להניח מהיד. אני חושבת שכל אחת תצליח להתחבר לספר הזה – בין אם היא אם, בת או סבתא.

ממליצה בחום על הספר הנפלא הזה, עם כוכבית קטנה שמדובר בספר לא פשוט, שעלול ללחוץ על כל מיני יבלות לא נעימות (אך עם זאת – חשובות).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אני לא זוכרת מתי ספר סחט ממני כאלו תחושות)

פינת העטיפה:

יש בכריכה הזו משהו קודר ומחמם בו זמנית. באיור רואים פינה של מיטה מכוסה בשמיכת פוך, עליה מונחים זוג משקפיים ורודים וכפילות דהויה וכמעט שקופה שלהם ומעל הכל מנורה. בהתחלה זה התחבר לי לתחושת היומן האינטימי שכותבת יואלה. כשהסתכלתי שוב על המשקפיים והכפילות שלהם חשבתי שאולי הכוונה לשני הצדדים שאפשר לראות בהם את האהבה העצומה של יואלה ללאה. המשקפיים הוורודים שדרכם יואלה מסתכלת על הדברים והמשקפיים הדהויים יותר, שמייצגים את הצדדים הפחות טובים של האהבה הזו.
מצד אחד התפאורה נראית חמימה ומזמינה ומצד שני – בודדה מאוד.

ציטוטים:

"בקיץ ההוא ארבתי להזדמנות להעיף מבט באמה של ארזה, וכשראיתי אותה פעם בחטף, ביום הורים בבית הספר, התרשמתי שאינה יודעת לאהוב את בתה טוב ממני, ושעם זאת בתה יודעת טוב יותר איך לאהוב את עצמה".

"הדאגה היא כתונת כפייה, וגם האהבה היא כזאת"

"בימים אחרים אנחנו אוכלים את ארוחת הערב ואז לוקחים לסלון את כוסות היין וצופים בחדשות. כמעט תמיד ארט נשאר לישון, ולפני כיבוי האורות הוא מלקט לכיור את כלי האוכל שפיזרנו בבית ואני מדיחה אותם במהירות, מקפלת את שמיכת הטלוויזיה ומתפיחה את כרי הספה. החשכה זקוקה לסדר. אחר כך אנחנו מתכנסים אל שותפות־גורל של הלילה".

"עכשיו אני חושבת שמשפחות אומללות לא עניינו אותי עוד, בכלל לא, עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע".

"עלה על דעתי שאילו הייתי חדרנית במלון והייתי פותחת מדי בוקר דלתות בחדרים, הייתי משאירה אותן פתוחות זמן־מה ורק אז נכנסת. אנשים משאירים אחריהם דברים שלא נראים בעין אבל מורגשים, הייתי מחכה שחדרי האורחים יתרוקנו מהם עוד קצת ורק אז נכנסת".

"אבל סיפורים על אימהות ובנות הם תמיד מהאמצע, חותרים אחורה לנקודת ההתחלה, ואין התחלה. זה פשוט ועקום: שוב ושוב ההתחלה חומקת לאחור. כמו היקום או המִספּרים, אין התחלה".

"מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ואת זה לומדים להסתיר, זאת עבודת המחלה העיקרית. החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם את התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות".

הפוסט איך לאהוב את בתך / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשבנות הלילך הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאקרא אותו. עניין השואה הרתיע אותי וכל מה שרציתי היה ספר קליל ולברוח למציאות טובה ונעימה יותר. אבל אז חברה הפצירה בי לקרוא. מה זה הפצירה? כל כמה ימים קיבלתי הודעה "התחלת?" "נו?" "מתי?". בסוף לא הייתה לי ברירה (תודה, שירלי!).

הספר מתחיל בשנת 1939 ומסתיים ב-1959. עשרים השנים האלה מתוארות מנקודת מבטן של שלוש גיבורות – קרוליין, אשת חברה ניו יורקית, מתנדבת בקונסוליה הצרפתית. קאשה, נערה פולנייה שמצטרפת למחתרת הפולנית. והרטה, רופאה גרמנייה ארית בתקופה שבה אין כמעט רופאות נשים.

עולמן של שלוש הנשים מתהפך כשהיטלר פולש לפולין. העבודה של קרוליין, במתן עזרה ליתומים צרפתיים נהיית יותר משמעותית והיא גם חובקת אהבה חדשה, שלא ברור מה יעלה בגורלה. קאשה, כאמור, מצטרפת למחתרת הפולנית על אף גילה הצעיר והיא יודעת שצעד אחד לא נכון שלה יכול להמיט אסון על כולם. הרטה בסך הכל רוצה למצוא עבודה במקצוע שלה כרופאה, אבל היא מתקשה כי העולם שייך לגברים בתקופה הזו והיא מוצאת את עצמה עונה למודעת דרושים שתביא אותה היישר לתעשיית המוות הנאצית.

אני חייבת לציין שיש מין הסתם קטעים גרפיים לא פשוטים לקריאה, אבל הם לא רבים (עדיין לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה). הקושי בקריאת הספר הזה נבע אצלי בעיקר מעולמן הרגשי של הדמויות. היה מאוד מעניין לקרוא משלוש זוויות שונות, משלוש מדינות שונות, על כמעט אותן התרחשויות. אף אחת מהדמויות לא יהודייה, שזה מעניין בפני עצמו.

אין כמעט משהו מפתיע שאפשר עוד לקרוא לגבי השואה, כל זוועה שהיא – הנאצים חשבו עליה לפנינו. ולכן פה היה משהו מאוד מעניין בלקרוא על עולמן הפנימי של הנשים במחנות, עולמם של הרופאים והסגל הנאצי ועולמם של אלו שניסו לעזור מעבר לים במשיכת חוטים וגיוס כספים.

סיפורן של שלוש הנשים מתחבר בסופו של הספר, וזה רגע מדהים.

"בנות הלילך מבוסס על סיפור אמיתי" – כך כתוב בשורה הראשונה ב"הערת המחברת" שבסוף הספר. אם הצלחתי להחזיק את עצמי לא לבכות במהלך הספר, קריאת ההערות של מרתה הול קלי כבר לא השאירה אותי חזקה כל כך. היא מספרת על תהליך הכתיבה, על העדויות שאספה ומחברת את הכל לפרצופים, לשמות ולמקומות.

זה סיפור מרגש, חשוב והאמת? עם הרבה תקווה שיש עוד נשים כאלה, שיעשו את העולם שלנו מקום טוב יותר. אולי זה תמים. אבל אחרי שקוראים שוב על השואה, זה דבר להתנחם בו.

השפה בספר 'קלילה' ביחס לנושא המדובר וזה עבד טוב בשבילי. הפרקים נקראים מהר ולא מסורבלים. הספר מחולק לשלושה חלקים והחלק השלישי היה לי הכי איטי, על אף שבו יש סגירת מעגל וקתרזיס מסוים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפה ובהחלט מתאימה לרומן היסטורי. אנחנו רואים מכיוון הגב שלוש נשים הולכות, שלובות ידיים, בשדה כלשהו. יש באימג' משהו מרגיע. לאן הן הולכות? אולי הן בכלל חוזרות? הן חברות? הכל נראה ירוק ויפה ופסטורלי. הלבוש, השיער, הנעליים והמזוודות מצביעים על התקופה המדוברת במאה שעברה. אין שום דבר בכריכה הזו שמצביע על תוכן הספר ובטח לא על השואה. כשמסתכלים על הכריכות האחרות שנעשו בעולם לספר, אי אפשר שלא לשים לב   שהכריכה הישראלית נטולת כל איזכור לשואה – לא גדרות תיל, לא רכבות ולא מבנים מאיימים ברקע, כמו שאפשר לראות בזו הגרמנית כאן – שבה בכלל יש שתי דמויות וגריד שללא ספק נראה כמו גדר תיל. או בכריכה הצרפתית הזו שבה נראה מבנה גדול באופק, המזכיר מאוד מחנה, בגרסה הפורטוגזית הגדילו לשים את הדגל הנאצי שיתנוסס על אחד המבנים, בספרדית יש דמות אחת בצד ומעליה חוצה את הכריכה שוב גדר תיל, שלא לדבר על האיטלקים שהלכו על הארד קור שואה ושמו טלאי צהוב תפור לבגדי אסיר מפוספסים וגדר תיל ליתר ביטחון. זה מעניין שבארץ הבחירה הייתה לא לשים שום דבר איקוני שמתכתב עם השואה. אם מסתכלים על הכריכה מבלי לדעת על מה הספר ובלי לקרוא את הכריכה האחורית, אי אפשר לדעת שזה הנושא המרכזי. אם זה חכם? אני לא יודעת.

ציטוטים:

"להקדיש את עצמך לטיפול באסונותיהם של אחרים היא הדרך הטובה ביותר להיפטר מבעיותייך האישיות. הלוא היה זה לורד ביירן בכבודו ובעצמו שאמר, "לעסוקים אין זמן לדמעות."

הפוסט בנות הלילך / מרתה הול קלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

'שירת סרטני הנהר' הוא אחד הספרים המיוחדים שנתקלתי בהם לאחרונה. יש פה הכל מהכל – סיפור אהבה, חקירת רצח ודרמה משפטית, סיפור התבגרות והרבה הרבה טבע.

העלילה מתרחשת בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת בצפון קרולינה שבארצות הברית.
הכפר ברקלי קוב היא כפר קטן אשר ממוקם סמוך לביצה גדולה. בכפר עצמו יש הפרדה ברורה בין לבנים ל'צבעוניים' והמקומיים מתייחסיםלשונה מהם בהתאם. אלו שנמצאים במעמד נמוך יותר גרים בעצם בכפרים "ייעודיים" מרוחקים יותר וחלקם לחופי הביצה ונקראים בפי כל "אנשי הביצות".

קאיה גרה עם משפחתה בבית רעוע לחופי הביצה. הסיפור מתחיל כשהיא בת שש ואמהּ יוצאת מהבית ולא חוזרת. קאיה נשארת עם אביה השתיין ושני אחיה הגדולים. גם אחיות היו לה, אבל הן עזבו עוד קודם. ברקלי קוב זה מקום שרוצים לצאת ממנו מהר, אין להם שם עתיד. לא עובר הרבה זמן וגם אחיה של קאיה עוזבים והיא מוצאת את עצמה רק עם אביה המתעלל, שנעדר לתקופות ממושכות וכשכבר כן נמצא הוא שיכור ואלים רוב הזמן.

מהר מאוד גם אביה נעלם מהתמונה וקאיה חווה נטישה נוספת. כך קאיה, ילדה בת פחות מעשר, מוצאת את עצמה לגמרי לבד. היא צריכה להתבגר. ומהר.
היא צריכה לאכול, היא צריכה כסף, היא צריכה לדאוג לעצמה, היא צריכה להישמר מאנשי הרווחה שמנסים לשים עליה את ידיהם. בקיצור – היא צריכה לשמור על עצמה.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמנים בין העבר בו מתוארת הישרדותה של קאיה כנגד כל הסיכויים לבין ההווה, בו נמצאת גופתו של צ'ייס אנדרוז בביצה וכל האצבעות המאשימות מופנות לקאיה.

כמישהי שנקראת בפי אנשי העיירה "ילדת הביצה" ו"זבל ביצות" אין לה הרבה סיכוי מולם.

אבל היא נלחמת. בכולם. האם תצליח? תצטרכו לקרוא.

שני קווי העלילה – העבר שבו מתוארת התבגרותה של קאיה במשך השנים מתחיל ב-1952 וההווה בו מתגלה הגופה ומתחילה חקירת הרצח – 1969, מתאחדים בסופו של דבר ב-1970.

מצד אחד יש צדדים מאוד מרגיעים בספר – התיאורים של הביצה, האהבה של קאיה לטבע וההתמזגות שלה עם החיות ואיתני הטבע, החקירה שלה את החיים בביצה שמגיעה לרמה מדעית על אף שלא בילתה בבית ספר יותר מיום אחד בלבד.
ומצד שני – זה ספר לא פשוט בכלל. ילדה קטנה שנאלצת ללמוד בגיל צעיר מידי איך להתקיים בכוחות עצמה. איך להשיג כסף, איך לבשל ומה לאכול (כשרוב הזמן פשוט אין). ילדה שחווה נטישות אחת אחרי השנייה מכל מי שסובב אותה לאורך השנים ומאבדת אמון באנשים ובמערכת. אמון שאולי אף פעם לא היה לה. אין לה קשרי חברות והיא לגמרי לבד. אף אחד לא לימד אותה להתחבר ומתוקף היותה 'ילדת ביצות', אף אחד לא ממש רוצה קשר איתה.
קטע שזכור לי במיוחד הוא כשהיא מתצפתת על חבורת נערים ונערות בגילה וכל כך רוצה להיות חלק מהם. היא נזכרת שאמא שלה אמרה לה פעם שחשוב להיות חלק מלהקה, אבל אף פעם לא לימדה אותה איך מתקבלים ללהקה הזו. זה שבר לי את הלב.

המקום הכי שמח ומלא של קאיה הוא בביצה, עם השחפים שלה, הנוצות שהיא אוספת וחוקרת ושלל הצמחים ושוכני הביצה השונים.

הספר הזה היה קסם עבורי. הוא הפך לי את הבטן בהרבה מקרים והרגשתי את התסכול של קאיה מול המערכת ומול עיירה שלמה שפשוט לא מסוגלת לקבל את מי ששונה מהם ולא נותנת להם צ'אנס.

יש בספר הזה הרבה יותר ממה שכתבתי כאן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי. הוא יפתיע אתכם בהרבה מובנים.

מומלץ בחום ואהבה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית דומה מאוד לכריכה המקורית של הספר. לדעתי היא אפילו יפה יותר מבחינת הגוונים וה"חיוּת" שבה (ותודה לאמרי זרטל יקיר הבלוג). הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים עיקריים – השמיים והביצה ובאמצע דמות חותרת בסירה קטנה. הכל שקט ושליו ורגוע. אני אוהבת את הכריכה מאוד. יחד עם זאת היא לא מעבירה לגמרי את רוח הספר. מצד שני, אני לא מצליחה לחשוב על משהו מתאים יותר. חסר לי איזה טוויסט קטן, משהו שיעביר את החלקים הפחות נעימים שיש בספר. הסתכלתי לא מעט על הכריכה וחיפשתי רמז למשהו כזה ולא מצאתי. בגרסה הישראלית השמיים מאוד מעוננים וזה הרבה יותר מתאים מהגרסה המקורית.

ציטוטים:

"קאיה נשאבה בחזרה אל תוך המחזורים הצפויים של ראשנים ומחול הגחליליות, התחפרה עמוק בתוך הפרא נטול המילים. נדמה היה שהטבע הוא האבן היחידה שלא תישמט באמצע הזרם".

"היא ידעה שלא על צ'ייס היא מתאבלת, כי אם על חיים המוגדרים בידי דחייה. השמים והעננים התחבטו מעליה, והיא אמרה בקול רם, "אני צריכה לגרור חיים לבד. אבל ידעתי את זה. אני יודעת מזמן שאנשים לא יישארו".

"קאיה שמטה את כתב העת על ברכיה, ומוחה נסחף עם העננים. יש נקבות חרקים שאוכלות את בני זוגן, אימהות יונקים לחוצות שנוטשות את גוריהן, זכרים רבים שרוקחים דרכים נפתלות ומסוכנות במטרה לגבור על מתחריהם לזרע. שום דבר לא נראה לא יאה כל עוד החיים ממשיכים לתקתק. היא ידעה שלא מדובר בצד אפל של הטבע, אלא בדרכים רבות-תושייה לשרוד כנגד כל הסיכויים. אין ספק שלבני אדם יש אפילו יותר כאלה".

"קאיה נזכרה איך לפני שנים אמא הזהירה אותה ואת אחיותיה הגדולות מגברים צעירים שרועמים במנועי הטנדרים החלודים שלהם או מסתובבים בגרוטאות הישנות שלהם עם רדיו שצווח בקולי קולות. "בנים חסרי ערך עושים הרבה רעש," אמרה אמא אז".

"הטבע נועז מספיק להבטיח שזכרים שמפיצים אותות כוזבים או עוברים מנקבה לנקבה, תמיד מוצאים את עצמם לבד בסוף".

"החיים הפכו אותה למומחית בריסוק רגשות לגדלים ברי-אחסון".

"את 'צכה כמה חברות, מותק, כי הן לתמיד. בלי נדר. דבוקה של נשים זה המקום הכי עדין, הכי קשוח בעולם".

"זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא".
הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה".

"לא רע, התעוררתי בצד הנכון של הלכלוך," ענה אבא".

"לא היה לה מושג איך לדבר עם ילדים, בטח לא עם מורה, אבל היא רצתה ללמוד לקרוא ומה בא אחרי עשרים ותשע".

"בַּרקלי קוֹב היה כפר שהמים עצרו בו את הזמן, פזור פיסות-פיסות בין שפכי נחלים וקָנים, כמו קן של אנפות מוטל ברוח".

הפוסט שירת סרטני הנהר / דליה אוונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.