שאגי נולד למשפחה קשת יום. אביו הוא נהג מונית (הנושא את אותו שם – שאגי), שלא בדיוק נאמן לאשתו. יש לו שני אחים מבעלה הראשון של אימו אגנס (אותו עזבה לטובת שאגי ההולל) – קתרין ואלכסנדר הידוע בכינוי ליק. אימו לא עובדת וכולם גרים בצפיפות בדירה של הוריה של אגנס. שאגי האב עובד המון ולא נמצא הרבה בבית. אגנס מרוכזת בעצמה, אנוכית ומבלה את רוב זמנה בלהיות שיכורה. אפשר לומר ששלושת הילדים די מגדלים את עצמם ומחפשים להתרחק מהאם כמה שיותר, במיוחד כשהיא שתויה.

גם כשנראה שהמצב הולך להשתפר והמשפחה עוברת לבית חדש מחוץ לעיר – הם מגלים שמדובר בעיירת כורים מוזנחת בשם פיטהד, מלאה בכורים מובטלים, אנשים מוזנחים ושיכורים וילדים מתעללים. אם הגילוי הזה לבד לא הספיק, שאגי האב מחליט שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך חדשה, הרחק מהאלכוהוליזם של אשתו, ומשאיר את אגנס עם הילדים לבד בדירה החדשה.

לאט לאט כולם עוזבים ורק שאגי, בערך בן שבע בשלב הזה, נשאר לצד אימו. ילד בגיל הזה לא אמור להתמודד עם המצבים שהוא עומד בהם. הוא לא אמור לנקות קיא של אימו, או לחילופין למזוג לה עוד בירה, הוא לא אמור לעשות הכל כדי למצוא חן בעיניה ולחכות ליד מיטתה, בתקווה שתתעורר פיכחת. הוא לא אמור לדאוג למצב כלכלי ולהסתדר עם כסף וקצבאות. הוא אמור להיות בבית הספר, להכיר ילדים בגילו, ללמוד את העולם. אבל זה לא קורה.

לשאגי אין דמות אב בחייו ואימו, על אף יופייה ו"חכמת הרחוב" שלה, ממשיכה ליפול בכל המקומות האפשריים ונהרסת על ידי גברים והיחס שלהם. אין לו מי שידבר איתו על מיניות והוא לא מצליח להתקבל בשום מקום ונראה כעוף מוזר לכולם. הוא בטוח שהוא יצליח להציל את אימו מעצמה.
נראה שאגנס חסרת כל כישורי הורות באשר הם ולוקחת החלטות גרועות אחת אחרי השנייה. כולם מתייאשים ממנה בסופו של דבר, אפילו ילדיה. שאגי הוא היחיד שנלחם עבורה. הוא המלאך ששומר עליה. עד כמה שהוא יכול.

לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר הזה ועוד כמעט חודש עד שהתיישבתי לכתוב עליו. מעבר לעובדה הפשוטה שהספר הזה ארוך, הוא פשוט קשה. קשה לקריאה בהרבה מובנים. החל מהדבר הכי פשוט – אורך הספר ואורך הפרקים הבלתי נגמרים שמייצרים תחושת מועקה וכלה בתוכן עצמו. סיטואציות קשות, תיאורים גרפיים, עוני, התמכרויות, דיכאון והרבה מאוד דברים שילד בגילו של שאגי ממש לא אמור להתמודד איתם. זה שבר לי את הלב. הידיעה שמדובר ברומן שהוא חצי אוטוביוגרפי, על רקע אירועים שהתרחשו במציאות, בטח לא מוסיפה קלילות לספר.
לא יכולתי לקרוא יותר מכמה עמודים ספורים ביום, כי הייתי חייבת לנשום, להירגע מהמועקה שהספר הזה יוצר.

אני מניחה שמלאכת התרגום פה הייתה קשה במיוחד שכן הדמויות מדברות בניב גלזגואי, שעובר פחות טוב בעברית. יש מקומות שהייתי בטוחה שמדובר בשגיאות כתיב, עד שהבנתי שזה הניסיון להעביר את השפה שבה הן מדברות. ייאמר לזכות שי סנדיק שהוא לקח על עצמו אתגר קשה במיוחד הפעם.

שאגי ייכנס לכם ללב בוודאות. ואחרי כל פרק שתקראו, אני בטוחה שתלכו לחבק את האהובים שלכם ותגידו תודה על מזלכם הטוב, כי תבינו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה ספר מצוין, ברור לי לחלוטין למה זכה בפרס הבוקר, אבל הוא ממש לא לכל אחד, בטח לא לבעלי קיבה רגישה ולב עדין.

בסוף הספר ישנו פרק נוסף עם הרבה מידע על ההיסטוריה של גלזגו והתקופה שלתוכה גדל שאגי.

**הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, באפליקציית עברית, ואפשר לקרוא פרק ראשון כאן**

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עד היום נתקלתי בשתי כריכות לספר באתרים הבין לאומיים – יש את זו באמזון (גרסת הקינדל) ואת זו בבוק דיפוזיטרי. הכריכה הישראלית לוקחת את שתיהן בהליכה איטית מאוד. זה נכון ששתי הכריכות האחרות מראות הרבה יותר את האופי הכללי של הספר – שחור לבן, ילד קטן ואווירת נכאים כללית. אבל יש משהו באיור של הכריכה של הוצאת לסה, שגרם לי לאופטימיות זהירה ותקווה. האיור הזה מושלם ואם אפשר היה הייתי תולה את התמונה הזו בחדר. זה לגמרי שאגי – מתרוצץ בשדות ונראה כמו מלאך שמפזר אחריו אבקת קסמים.

ציטוטים:

"היום היה שטוח. באותו בוקר מחשבותיו נטשו אותו והניחו לגופו לשוטט לבד על הקרקע. הגוף הריק ביצע באדישות את שגרת יומו, חיוור וחלול עיניים תחת שורת נורות הפלואורסצנט, בשעה שנשמתו ריחפה מעל המעברים וחשבה רק על מחר. הוא ציפה למחר בכיליון עיניים".

"הוא הרגיש שמשהו לא תקין. משהו בתוכו לא היה מורכב כמו שצריך. היה נדמה כאילו כולם רואים את זה, אבל הוא היחיד שלא מצליח לומר במה מדובר. הוא היה שונה ולכן משהו אצלו היה לא תקין".

"הוא חצה את החדר בצייתנות והתיישב על מסעד הכורסה שלה. הוא חווה שוב קפיצת גדילה וזרועותיו הקיפו בקלות את כתפיה. בכל פעם שחיבק אותה היא הרגישה שהוא פחות ופחות ילד. הוא הפך למשהו אחר, עדיין לא גבר, משהו כמו ילד מוארך שמחכה שינפחו אותו כדי שיגיע לשלב הבגרות. היא נאחזה בו ככל שיכלה. הוא הדיף ריח רענן, כמו השדות שבחוץ".

הפוסט שאגי ביין / דאגלס סטיוארט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עומָר חי את המציאות הזו יום יום עד שהוא מחליט להתאבד. הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. ערב אחד הוא מגיע לארוחת ערב עם אחיו הילמר ואחותו סלמה ומודיע להם – אני לא יכול יותר. האחים המבוהלים מנסים להניע אותו מהחלטתו ומצליחים לשכנע אותו לדחות את הקץ קצת. בזמן הזה, הוא ילך להיפגש עם פסיכולוגית, כמובן שיגיע בגישה שלילית, היא תיתן לו דף משימות קלישאתי להחריד והוא יתחייב לסיים אותו ורק אז להמשיך בתכנית.

עומָר הוא גבר בן 43 אשר עובד כגנן בגן ילדים, כתב בעברו כמה ספרים ואחד מהם אף היה רב מכר. אבל לאט לאט איבד את דרכו ואת עצמו, מאלחש את עצמו באמצעות אלכוהול ומנתק עצמו אט אט ממשפחתו, מחבריו ומעברו.

הרשימה שעומר מקבל בפגישה עם הפסיכולוגית אמנם קלישאתית, אבל לאלו מאיתנו שנאלצים לחוות חרדות ודיכאונות – היא לא פשוטה בכלל. הרשימה מביאה את עומר להתמודד עם סיטואציות שלרוב היה נמנע מהם, עם אנשים חדשים וישנים ועם החיים בכלל. היא מכניסה טעם לחייו. האם זה יצליח?

הספר אמנם עוסק בדיכאון, אבל באופן מפתיע איננו מדכא בכלל. הכתיבה קלילה ומשעשעת ואגדיל ואומר – אפילו אופטימית.

זה ספר מומלץ לכל מי שחווה חרדה ודיכאון וגם למי שחי לצד אנשים כאלה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה אדומה לגמרי. כשבתוך האיור (שלא ברור מהו) רואים חלק עליון של לב. זה יכול להיות אדום של דם, של אהבה או אזהרה. כולם מתאימים במקרה הזה. ללא ספק זו עטיפה מאוד בולטת, שקופצת לעין בין אם בחנות פיזית או באתר ספרים. לרוב אני ממש אוהבת את הכריכות של ההוצאה, פה פחות עבד לי…

ציטוטים:

ההקדמה הפותחת את הספר:

"אם נדמה לכם שאתם עומדים לקרוא ספר בלשי או ספר על רצח מרהיב, זרקו מעליכם את הספר או גשו לקבל עליו החזר כספי.
1.הדמות הראשית אהובה.
2. העלילה זוועתית.
3. אם תקראו את הספר הזה, כנראה תחטפו דיכאון.
4. יש מצב שתמצאו שגיאות כתיב.
5. אין אהבה.
תהנו!"

"לוקח לי בירה וצופה בסרט, חייב לעשות משהו אחר מאשר לחשוב. המוח הזה עושה אותי חולה נפש לפעמים, נוטה לחשוב יותר מדי על הכול".

הפוסט הלב שלי / אוליבר ת'ורסטינסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"אני רוצה לספר לך משהו על עצים. הם מדברים זה עם זה. רק תנסי לדמיין מה הם אומרים. מה עץ יכול לומר לעץ? המון דברים. הם בטח יכולים לדבר לנצח. יש עצים שחיים מאות שנים. אילו דברים הם רואים, אילו דברים קורים סביבם, אילו דברים הם שומעים. הם מדברים זה עם זה דרך מנהרות שנפערו באדמה על ידי פטריות המתפשטות מהשורשים, מעבירים את המסרים שלהם מתא לתא, בסבלנות שרק יצור חי שאינו מסוגל לזוז ניחן בה". (חלק מהפסקה הפותחת את הספר, עמוד 9).

הספר בנוי מארבעה חלקים, שלושת החלקים הראשונים מתרכזים בכל פעם בגבר אחר ובחלק הרביעי הסיפורים (והגברים) נפגשים.

פארוק גר עם אישתו וביתו הצעירה בסוריה. הוא רופא והיא מדענית. המלחמות בסוריה הולכות ומתקרבות אליהם והם מחליטים לחפש דרך לצאת. הם אמנם מוצאים דרך אך היא לא אופטימלית ודי מסוכנת. פארוק ואישתו לא שלמים עם המסע ועם המעבר למערב, אך מבינים שעדיף כך. המסע לא מתנהל בדיוק כמצופה וישפיע על חייהם של כולם בעתיד. הסיפור הזה קשה ונוגע ללב. הוא מפנה אור אל החיים בסוריה ואל החיים אחר כך כפליטים, שלרוב לא מוצאים את עצמם במקום החדש.

לורנס, המכונה בפי כולם למפי, גר באירלנד עם אימו וסבו ועדיין מאוהב בקלואי, האקסית שלו. הוא לא מצליח להשתחרר ממנה ונראה שהיא מאפילה על כל ההחלטות שהוא לוקח בחיים. אף אחת אחרת לא תוכל לתפוס את מקומה, על אף שהוא ממש מנסה. הוא גדל ללא אב ואינו יודע מי הוא. הוא מתמרמר על סבו שמקלל כל הזמן, אבל גם מלא בסיפורים משעשעים ולימד אותו להגן על עצמו כשהיה צעיר יותר וגם על אימו שמנוהלת על ידי החרדות שלה. הוא מתחיל לעבוד כנהג מיניבוס בבית אבות, עבודה שסבו סידר לו, אבל מה שבאמת היה רוצה זה שינוי. ושקלואי תחזור אליו. הוא תקוע במקומות מתפשרים וזה ממש לא מה שהוא רוצה לעשות עם החיים שלו.

ג'ון הוא לוביסט ערמומי נהנתן בשנות הארבעים לחייו, שחי בצל אחיו המנוח אדוארד. הוא נשוי, יש לו ילדים והוא מצליח בעבודתו. זה לא מספיק לו והוא מרגיש שהוא כל הזמן צריך להתעלות על זכר אחיו המת. אדוארד היה הילד "המועדף" ונראה שכל מה שמניע את ג'ון הוא להצדיק את הקיום שלו בפני עצמו ובפני הוריו. הוא מבצע חטא אחרי חטא. הוא קתולי ונקרע בין האמונה ובין החטאים הרבים שביצע. במהלך הסיפור הוא מתוודה על חטאיו מול הכומר שמכיר אותו מאז היותו ילד וכך אנו למדים על הבריונות שסבל ממנה כילד ועל חייו עם אחות רעה במיוחד והחיים בצל האבל הבלתי פוסק על אחיו.

החלק הרביעי בספר גם הוא סיפור בפני עצמו והוא מחבר את שלוש הדמויות בצורה מבריקה. כל כך מבריקה שהגעתי למסקנה שאסור לי לקרוא ספרים כאלה כשאני מנומנמת ולקראת שינה – מסתבר שכאן כל פרט חשוב, הכל!.
בפרק הרביעי אנחנו גם מקבלים הצצה לדמויות המשנה אשר מוזכרות בשלושת החלקים הראשונים והן מוסיפות נקודה רעננה ומעניינת על שלושת הגברים שכבר הכרנו.
כשסיימתי את הספר הייתה לי תחושה שפספסתי משהו חשוב. קראתי את החלק הרביעי שוב וגם חזרתי לחלק מהעמודים בשלושת החלקים הראשונים. אז כן, כל הספר מלא בפרטים, סימנים, רמזים קטנים שכדאי ורצוי לשים לב אליהם. זה לגמרי ספר לקרוא שוב. מצד אחד הקריאה בו שוטפת וזורמת והוא נקרא מהר ומצד שני, חשוב להתעמק ולקרוא טוב טוב.

הדמויות קשורות כל אחת מהן לאוויר, לים וליבשה. שלושת הגברים חוו אובדן ואכזבה והכתיבה מעבירה את החוויות שלהם בצורה שנכנסת ללב ולבטן. הסיפורים קרעו לי את הלב, כל אחד בנפרד וכולם יחד. כל אחד מהם חי במציאות לא פשוטה שלא מוכרת לי. וזה משהו שחוזר על עצמו גם מהספר הקודם של הוצאת לסה. אני מרגישה שהם לוקחים אותי למחוזות רחוקים ושונים ממה שאני מכירה וזה כיף גדול.
הכתיבה מדהימה והתרגום מושלם.

מומלץ לקריאה במצב מרוכז במיוחד ואם לא – אז עם נכונות לקרוא שוב (אל דאגה, אתם תרצו לחזור אליו בכל מקרה).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הקו העיצובי של הכריכה ממשיך את הספר הקודם – ציור עדין ומרגיע שלא משקף את הסערות המתחוללות בתוך הספר. הגוונים כחולים ושחורים. אני לא יודעת אם הבחירה בציור קשורה לסיפור או רק על מנת להמשיך את הקו העיצובי, אבל זה פשוט עובד. מסוג הכריכות שאני אוהבת להסתכל עליהן הרבה ופשוט להישאב לתוכן.

ציטוטים:

"…אם מתבוננים באדם מקרוב וכראוי, לומדים להכיר את צבע נשמתו. אין נשמה בלבן בוהק, למעט נשמות העוללים. אבל יש גברים חיים שיעשו כל זדון ללא היסוס, גברים חסרי רחמים, ויש גברים חיים שיעדיפו למות ולא להזיק לזולת, ואנחנו, כל השאר, נמצאים ביניהם".

"מניסיוני בהשחרת שמו של הנער למדתי לקח חשוב ורב-ערך: אם אומרים משהו מספיק פעמים, החזרה עליו הופכת אותו לאמת. כל רעיון שתרצו, לא משנה כמה הוא נשמע מטורף, עשוי להיות גולם פרפר של עובדה. ברגע שתגידו אותו מספיק בקול ובתדירות מספקת, הוא יהפוך ראוי לדיון. הדיון משנה דעות. הדיון הוא השלב הזחלי של האמת. חזרה עקבית, בלתי מתפשרת וקולנית משלימה את הפיכתו של הרעיון שלך לעובדה. העובדה פורשת כנפיים ומרפרפת ממקום למקום ומנפש לנפש ויוצרת ברייה חיה וקבועה".

הפוסט ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני גם אוהבת סיפורים על כפרים קטנים ומנומנמים שכביכול לא קורה בהם כלום, והזמן זז לו בעצלתיים, אבל עמוק בפנים הדמויות סוערות וגועשות. וזה בדיוק הסיפור הקטן והמקסים שיש לפנינו כאן.

כל הספר מתרחש בעיירת דייגים באחד מחופי איסלנד והוא נמשך אחר צוהריים אחד.
קָטָה היא המנצחת של מקהלת הכפר והיא רוכבת ברחוב הראשי כל אופניה בדרכה לערב שבו תנצח על המקהלה ותנגן בקלרינט. הערב הזה מאוד חשוב לה והיא מקווה שמסלול חייה ישתנה בעקבות האירוע. זה מסוג האירועים שמאגדים את כל תושבי הכפר וכולם מדברים עליו. הזדמנות בשביל כולם להיות יחד, לשיר ולשמוח.

בזמן שקטה רוכבת ברחוב היא חולפת על פני בתי הדיירים ובכל פרק אנחנו מקבלים מעין הצצה לבית אחר. כל פרק בעצם חושף סודות ורבדים נוספים לגבי כמה מאנשי העיירה הבולטים. כל אחד מהם גם מציין בשלב כלשהו שהוא רואה את קטה חולפת על פניו ברחוב וכך אנחנו גם מקבלים מושג לגבי המסלול שלה ותזכורת שהכל מתרחש במרווח של דקות ספורות. הכל במקביל.

אנחנו נפגשים עם כומר שיש לו בעיות הימורים ושתיה, קברניט ספינה בשם קפטן גודיון שאיבד את בנו, אוֹ לי מנהל הבנק שהסתבך עם הלוואות, אנה ולאלי – אח ואחות שכבר שנים לא מדברים אחד עם השני ועוד.

המסגרת לכל סיפורי האנשים הוא הנוף –  הים בצד אחד וההר בצד השני. הספר שופע תיאורי טבע, דגים, ציפורים, סרטנים ואהבה לכל מה שיש לטבע להציע לאדם.

"הכפר אינו רק תנועת גלית או מרכז תעסוקה, סירת מנוע מטרטרת או כלבים ששוכבים באור השמש על כפותיהם. הוא לא רק ניחוח הים, הנפט, הדגים והשמות המשונים של הבתים. הוא גם רצץ סיפורים שמרחף ברחובות ומשמר את התמונה המקורית של הכפר, שהולכת ומתגלה לאורך השנים והמאות. זה אנחנו, כאלה אנחנו, אנשי וליירי, אנחנו." (עמ' 91)

הסיפור הזה היה הבריחה המושלמת עבורי מהמציאות ההזויה שאנחנו נמצאים בה בחודשים האחרונים. היה בו משהו מאוד מרגיע. אפילו שחלק גדול מהדמויות "סוחבות" סודות מעיקים ומתמודדות עם קשיי היום יום, עדיין היה משהו שקט כל כך בספר והיה פשוט תענוג להתכרבל אתו במיטה. הפרקים קצרים יחסית והספר עצמו קטנטן, מה שתרם להרגשה האינטימית שהסיפורים של התושבים גרמו לי. יכולתי להמשיך לקרוא אותו עוד ועוד והתבאסתי שנגמר כל כך מהר. זה בהחלט ספר שאני שוקלת לקרוא שוב (מה שלא קורה לי בדרך כלל).

מילה על ההוצאה – "לסה ספרות צפונית" היא הוצאה יחסית חדשה שלא הכרתי וזה הספר הראשון שלה שאני קוראת. זו הוצאה "קטנה ועצמאית המתמקדת בספרות יפה מתורגמת עכשווית וקלאסית מאיסלנד" (כך מדף המידע שצורף לספר). פירוש המילה "לסה" הוא פשוט "לקרוא". אני סקרנית לקרוא עוד ספרים שלהם. באתר יש כרגע שני ספרים נוספים ל"ולס ולירי" וגם עליהם שמתי עין.

והתרגום – אחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי כשפתחתי את הכריכה וראיתי ששי סנדיק אמון על מלאכת התרגום היה "גם איסלנדית הוא יודע?!". אז כן, הבחור למד ואנחנו מרוויחים תרגום מקסים משפה לא פשוטה בכלל.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת, יפיפייה, עדינה ושקטה. על פניו כאילו אין בה כלום – ציור של שני הרים קטנים (הם בים? ביבשה? אני מניחה שבים אבל לא לגמרי ברור), ערפל או אדוות גלים והכל בצבעי מים שמשתלבים נהדר עם האוירה הכללית של הספר. הסתכלתי עליה הרבה והרגשתי שאני מפליגה לעולמות אחרים.

ציטוטים:

"תמיד שוררת שלווה כלשהי באדם בהפלגתו פנימה אל הנמל, כשהכול גמור ומוכן, וחוץ מלשוט אל היעד לא נותר לעשות דבר: אם יזכור זאת, יהיה מוגן. ואם ישכח זאת, ילך לאיבוד. ייכנס למים הרדודים, ייתקע. זה באמת כזה פשוט וככה זה. אדם פוסע בדרכו אל הכפר ופניו אל ביתו. אדם פוסע בדרכו אל הקיום שלו ועיני ילדיו הם דגלי האיתות. להבות בוערות של תקווה".

הים לא רק מספק לו מחיָה את חברת הציפורים – הוא מספק לו גם את הכוח ומזין את השכל. הוא מציע לו שקט שאינו שָקט, אלא שופע צלילים. הוא משרה עליו שקט שאינו קופא על שמריו, אלא נמצא בתנועה. הוא נותן עומק. הוא מתמקד ביעד ותוהה אם המקום – ורצף האירועים שזימן הכפר לחייו מיום שהגיע לכאן כילד – הוא אכן המקום היחיד שבו היה יכול לממש את עצמו. זרמים שונים חולפים בראשו, כל מיני זרמים תת-קרקעיים עמוקים שיכלו לכוון ולהוביל אותו למשהו חדש לו היו מתמזגים עם זרמים אחרים. כל כך הרבה יש בו, באדם, שם למטה, בעומק, אין ודאות כלל וכלל שהוא נותר כפי שהיה לפני שנים. כל תאי הגוף מתחדשים מדי שבע שנים – דברים רבים כל כך גורמים לאדם לאבד שפיות: נשים ומריחואנה וחוסר היציבות של הטרובדור. וכל זה".

"יש מתח באוויר, אולי בגלל צלצול הטלפון או צווחות הילדים שעל הטרמפולינה בחוץ וטרטור סירת המנוע וקריאות השחפים או אולי בגלל משהו שהתעורר ביניהם, כי לארבעתם יש היסטוריה ארוכה והשפעה חזקה זה על זה. הם יודעים דברים רבים איש על רעהו ויש דברים רבים שאינן יודעים – אף שהם מולקולה. ויש גם דברים שאינם יודעים שהם יודעים זה על זה".

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים. אך תושבי הכפר בכל זאת גאים במקום, בעיקר אלה שעזבו אבל חוזרים מידי קיץ לבתים המוזרים של אבותיהם ולמציאות המוזרה שממשיכה לחיות במקום כלשהו בדמם – הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין משפחה משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח".

הפוסט וַלְס וַלֶיּרִי / גוּדְמוּנְדוּר אַנְדְרִי תּוֹרְסוֹן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.