כאמור לפנינו עשרה סיפורים קצרים, נעים בין 20 ל-30 עמודים. כל הספר כולו לא ארוך והייתי בטוחה שאסיים אותו תוך כמה שעות. טעיתי. הסיפורים עצמם לא פשוטים, זו לא קריאה קלה. לא בהכרח בגלל התכנים, אלא בעיקר כי הם דרשו ממני להתרכז. יש בהם הרבה פרטים, שכבות, ניואנסים וסימבולים שחבל לפספס.

תחילת הספר הייתה לי קשה, אני חושבת שזה בעיקר בגלל שהספרים האחרונים שקראתי היו יחסית קלילים (כאלו שהיו קשורים לעבודה ולכן לא כתבתי עליהם כאן, יגיעו בעתיד) ואז הספר "להיות גבר" הפתיע אותי בכך שדרש ממני קריאה יותר מעמיקה. אחרי שליש נכנסתי לזה ונשאבתי.
מין הסתם לא כל הסיפורים היו אחידים ברמתם עבורי ולא כולם השפיעו עליי באותה המידה, אבל חלקם נכנסו לי ללב, ומצאתי את עצמי סוגרת את הספר, עוצמת עיניים וחושבת.

כל הסיפורים מציגים מערכות יחסים שונות. בני זוג, אבות ובנות, חברויות או כמיהה לדמות לא נגישה. בכל הסיפורים ישנה דמות גברית כלשהי שמניעה את הסיפור. גברים שחלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

הקשר של ניקול קראוס לישראל ידוע ובחלק מהסיפורים זה ממש מרגיש כאילו היא "אחת מאיתנו". באחד הסיפורים יש תיאור של רחובות בתל אביב שהרגיש לי מאוד אותנטי. לרגע הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בסופרת שלא חיה פה (היא מבקרת פה כמה פעמים בשנה ושואבת הרבה השראה מהארץ). יש גם אזכורים רבים לדת ולדברים מהתורה, עקידת יצחק למשל.

בסיפורים תמצאו נערה שמבלה שנה בשוויץ בגלל התמחות של אביה ומתגוררת בפנסיון עם ניהול קשוח ובו היא מכירה צעירה אחרת, פרסיה שפורקת כל עול, בת להורים גרושים בקליפורניה כשמתחוללות בה שריפות ענק, היסטוריון שאושפז עם גידול וכבר ראה את 'הצד השני' וזכה בחיים חדשים ואפילו מערכת יחסים עם מתאגרף גרמני.

זה לא ספר שמח, וכנראה שלא כל הסיפורים ידברו אליכם באותה הרמה, אבל חלקם בהחלט יגרמו לכם לחשוב. בסופו של דבר, על אף שמו של הספר (שזהו שמו של הסיפור האחרון באסופה) זה בעיקר ספר של נשים.

ממליצה להגיע עם ראש פתוח וסבלנות ומתוך ידיעה שכנראה לא תתחברו לכל הסיפורים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הכריכה המקורית. בחלקה העליון רואים חיתוך של פנים של שתי דמויות, מתקרבות אחת לשנייה לנשיקה. נראה כאילו הימנית היא אישה, אבל השמאלית לא חד משמעית גבר ואני מניחה שזה נתון לפרשנות. זו בחירה מעניינת כי אנחנו ישר נזרקים לקונטקסט של סיפור אהבה, אבל כמו שהבנו – זה לא המקרה פה. מעבר לזה – הכל מאוד פשוט ומינימליסטי בכריכה הזו. כולל הפונט.
אותה כריכה מופיעה גם במהדורות בשפות אחרות, בחלקן עם שינוי בגוונים (כמו במהדורה הצרפתית – כאן).
את האימג' עצמו אהבתי, יש בו משהו מאוד עדין ונעים. יחד עם זאת ממש לא אהבתי את הפונט ואת הצבעים שלהם. זה נראה מודבק ולא קשור.

לקריאת חלק מהסיפור הראשון ורכישה באתר עברית

ציטוטים:

"מובן שחשבה עליי בשעה ששכבה בחושך וצפתה – על השנה ההיא שבה עוד היינו צעירות כל כך ודיברנו בלי סוף על גברים. כמה זמן בזבזנו, היא כתבה, על האמונה שדברים מגיעים אלינו כמתנות, בערוצים מופלאים, בדמות אותות, באהבת גברים, בשם אללה, במקום לראות אותם כמות שהם: חוזקות שדלינו מין האַיִן של תהומותינו". עמ' 112

"…אז התחלתי בחדר עם הווֹקֶר אֶוַונסים. התצלומים שלו תמיד הרשימו אותי, יופיים הרשמי, הדליל. אנשים לכודים בחיים קודרים חסרי תקווה, והוא צילם אותם באותו ניתוק מדויק שבו היה מצלם שלט ישן. יש בזה משהו עוצר נשימה, בהיעדר החמלה לטובת בהירות קרה. בקצה השני של החדק היו שני תצלומים של דיאן ארבוס, והחלטתי להראות אותם לקבוצה כדי שתקבל תחושה של הקצה האחר של הספקטרום, צלמת שנדמה שהזדהתה עם נושאי הצילום שלה ברמה מפחידה ממש. לא זו בלבד שארבוס כמו חשה את אומללותם, הסברתי, אלא יותר מזה, הם – התאומים והשלישיות, הילדים החריגים, הזוגות המוזרים, הזונות, ההומואים והפריקים – נראים כאילו הם מסתכלים עליה במבטים טרודים, כאילו הם מזהים בה משהו אפל ורדוף עוד יותר ממנת חלקם שלהם. לפעמים, ביום טוב, זה קורה: בעודך מדברת את מגלה דברים שלא ידעת שיש לך להגיד". 

"יש פנים שסבל עשוי לשנות לבלי הכר. אבל יש כאלה שיש בהן משהו, תווים מגדירים אולי, שדבר לא ישנה או יעוות, לא הזמן, או שינוי המקום, או כאב מכל סוג שהוא". 

"רפי אולי היה רקדן, אבל מגיל שמונה־עשרה עד עשרים ושלוש שירת בסיירת גולני. בארצו, כדי להיות גבר צריך להיות חייל – להיות חייל הוא טקס המעבר שעליך לעבור, אם רצית ואם לא, בדרך להיות גבר, גם אם איש אינו מסוגל לומר מתי בדיוק לאורך המעבר הזה אתה חדל להיות נער. בפעם הראשונה שאתה יורה לעבר מטרה נעה? בפעם הראשונה שאתה רואה את האויב כחיה? או בפעם הראשונה שאתה מתייחס אליו כך?" 

הפוסט להיות גבר / ניקול קראוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כלבם של בני בסקרוויל ראה אור לראשונה כספר שלם ב-1902, באנגליה. בארץ הוא הופיע לראשונה בשנת 1929, בהוצאת אמנות. כמו עשרות שנים אחר כך, בשנות ה-80 אחי היה מעריץ מושבע של שרלוק הולמס (הוא גרר אותנו לכל מיני מקומות מוזרים בלונדון, בטיול הבר מצווה שלו) ואת אחותו הקטנה, בת ה-9, זה בכלל לא עיניין. עד היום לא קראתי את הספר וגם לא ראיתי את הסרט. לא היה לי בכלל מושג קלוש על מה הסיפור. רק ידעתי שמעורב בו כלב מפחיד ואימתני. יש לי איזה זיכרון של אחי רואה את הסרט בבית ואני מתפרצת לסלון, בדיוק בסצינה שבה הכלב רודף אחרי מישהו. ברחתי מהסלון בפחד ומאז לא התקרבתי לסיפור. והנה, אחרי כמעט שלושים שנים, אני מוצאת את עצמי מול הכרך החמישי של ספרי שרלוק הולמס בהוצאת מחברות לספרות, ובו שני סיפורים באורך מלא – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד.

אז על מה הסיפורים?
כלבם של בני בסקרוויל מתרחש בטירה גותית השוכנת הרחק מלונדון, באיזור שומם ומלא ביצות ואדמת בור. בתחילת הסיפור אנחנו מתוודעים לקללה הרודפת את בניה של משפחת בסקרוויל במשך כמה דורות, וגורמת למותם על ידי כלב ענק. שרלוק הולמס נקרא לדגל כאשר אציל נוסף מוצא את מותו ורופאו האישי מבקש לחקור את סיבת המוות. הוא לא בטוח שמדובר באותו כלב, אם כי רעד עובר בו בכל פעם שמוזכרת אותה אגדה. הרופא, דוקטור מורטימר, דואג לשלומו של בן בסקרוויל נוסף, סר הנרי, שאמור להגיע לאיזור ולממש את הצוואה. הוא תוהה כיצד לפעול ומתייעץ עם הולמס. ווטסון הנאמן נשלח ללוות את את סר הנרי לטירת בסקרוויל ולשלוח להולמס דוחות. הולמס בעצמו יצטרף מאוחר יותר. וכאן מתחילים לקרות דברים מוזרים ומעניינים. דמויות צבעוניות נוספות לעלילה – אסיר רצחני בשם סלדן נמלט מהכלא באיזור והמשטרה מחפשת אחריו, זה מין הסתם מוסיף לאווירת הפחד הכללית השוררת באזור, זוג המשרתים ברימור – משרתים שמלווים את משפחת בסקרוויל כבר דורות רבים, מר סטפלטון – חוקר טבע המתגורר באיזור עם אחותו היפה ועוד כהנה וכהנה. הסיפור זורם בקלילות, מותח, והפרקים הקצרים יגרמו לכם לקרוא עוד ועוד. תכלס – זה ספר קצת מפחיד…אני מודה שכל רחש הכי קטן הקפיץ אותי בזמן הקריאה.

בסיפור השני, עמק הפחד, הולמס נקרא לפענח רצח נוסף מחוץ ללונדון. די מהר הולמס וווטסון מבינים שמשהו לא כשורה עם הגופה שנמצאה, במיוחד לאור העובדה שפניה הושחתו כליל מיריית אקדח ואין וודאות לגבי מי הוא הנרצח. לאט לאט מתירים את הפלונטר הזה, בצורה הנפלאה כל כך השמורה להולמס.  החלק השלישי של הסיפור חוזר אחורה ובא להסביר דברים נוספים לגבי אותה תעלומה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים מחשש לספוילרים, אבל תהיו בטוחים שהספר הזה החזיק אותי במתח והחלק השלישי, שחוזר אל העבר, פשוט העביר בי חלחלה.

אני חייבת להודות שלראשונה אני נתקלת בדמויות נשיות ממש מעצבנות (או שפשוט לא שמתי לב בכרכים הקודמים), במיוחד ב"כלבם של בני בסקרוויל" (ב"עמק הפחד" כמעט ואין נשים). באחרית הדבר מאת שולמית לפיד, המובאת בסוף הספר, היא מתייחסת לעניין. לפיד כותבת שכל הנשים המופיעות בסיפור הן "סטריאוטיפ כמעט קריקטורי של "הנערה בצרה" (עמ' 313). יש בדיוק שלוש נשים בסיפור ושלושתן מחוסרות יכולת או שגברים מוליכים אותן שולל מסיבה כזו או אחרת. זה מרגיז אותי, אבל אולי זה נובע מהתקופה שבה נכתב הספר ונשים היו הרבה פחות חזקות מהנשים של היום.

אחרית הדבר מאת שולמית לפיד מעניינת מאוד ואני ממליצה לא לוותר עליה. היא לא ארוכה, בסך הכל שישה עמודים, לא מייגעת ושופכת עוד קצת אור על התקופה ועל הדמויות.

בקיצור, למי שעוד לא הבין עד עכשיו – אני ממליצה על הספר בחום, התרגום טוב, הפרקים בתוך כל סיפור קצרים והקריאה זורמת. נכון, זו לא סוגה עילית, אבל זה ספר כיף, שמעביר את הזמן בסבבה, אם כי בשעת לילה מאוחרת רצוי להדליק עוד כמה אורות…

קישורים להמלצות בבלוג ל-כרך א', כרך ב', כרך ג' וכרך ד'

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב אז קו העיצוב מהכרכים הקודמים נשמר כמובן. בניגוד לשאר הכרכים, כאן מובאים שמות שני הסיפורים על הכריכה. יכול להיות שזה בשביל למשוך אנשים לקנות (כי מדובר בסיפורים מוכרים) או שפשוט בספרים הקודמים היו יותר מידי סיפורים קצרים וזה לא התאפשר. בכל מקרה, אני מתה על העטיפות של הסדרה הזו. הכריכה היא כריכה קשה, בלי כיתוב מאחור בכלל, ובקווים מינימליסטים. הולמס הוא מותג, ואין צורך בשום דבר יותר מהסילואט המפורסם שלו.

ציטוטים:

"רשע וחוטא באמת הוא רק מי שאין ולוּ אישה אחת אשר תבַכֶּה אותו".

"הבינוניות אינה מכירה בדבר נעלה ממנה, אך הכישרון מכיר מיד בגאונות".

הפוסט שרלוק הולמס – כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד, כרך ה' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"קל היה להסתדר עם הולמס. הוא היה שקט ובעל הרגלים קבועים. לעתים רחוקות נותר ער אחרי עשר בלילה, ותמיד אכל ארוחת בוקר והלך לדרכו עוד לפני שהתעוררתי. מדי פעם היה מבלה את יומו במעבדת הכימיה, לעתים בחדר המתים, ולעתים בטיולים ארוכים שהיו מביאים אותו לפינותיה האפלות ביותר של העיר. כשאר היה נתון בהתקף של עבודה, דבר לא השקיט את מרצו. אבל לפעמים היה נשכב על הספה בחדר המגורים לימים ארוכים, כמעט בלי להניע איבר או להוציא מילה מבוקר ועד לילה. במקרים אלה הבחנתי שעיניו חולמניות וריקות, והייתי עלול לחשוד שהוא מכור לסם נרקוטי כלשהו, אם אורח חייו לא היה כה בריא וביטל מראש אפשרות כזאת" (עמוד 18).

כך מתאר דוקטור ווטסון את ימיו הראשונים עם שרלוק הולמס בדירה ששכרו יחד ברחוב בייקר. ווטסון תוהה על קנקנה של אחת הדמויות היותר מסקרנות שיצא לספרות להכיר. יש כאלה שיגידו שעד היום האיש בגדר תעלומה.

כמו שהבנתם – כרך ד' של הסדרה המעולה מחזיר אותנו להתחלה. ובראשיתה – ההיכרות בין שרלוק הולמס ולווטסון, שלימים יהפוך להיות המתעד היחיד של הפרשיות שהולמס פותר. ווטסון חוזר כחייל פצוע מאפגניסטן ומחפש דירה לשכור, רצוי עם שותף (מטעמים כלכליים). חבר מחבר בינו ובין הולמס, שגם הוא מחפש שותף לדירה נחמדה שמצא ברחוב בייקר. בשלב מסויים הולמס מציע לווטסון להצטרף אליו לכל מיני משימות ומכאן הכל כבר היסטוריה.

הפעם, בניגוד לכרכים הקודמים בסדרה, לא מדובר בסיפורים קצרים, אלא בשני סיפורים באורך מלא – "חקירה בשני" ו-"חותם הארבעה". מבחינה כרונולוגית, אלו הסיפורים הראשונים שכתב ארתור קונן דויל (בשנת 1887 ובשנת 1890 בהתאמה) רק כמה שנים אחר כך פורסמו הסיפורים הקצרים שמובאים בכרכים הקודמים. האמת לא כל כך ברור לי למה החליטה ההוצאה להוציא קודם את הסיפורים הקצרים, מה שבטוח – זה לא פוגע בהנאה.

לא יכולתי לבקש משהו אחר לקרוא במזג אויר חורפי. לונדון, חורף, פשעים ומזימות ובלש אחד שהולך נגד כולם – מושלם.

הסיפור הראשון, חקירה בשני, מחולק לשני חלקים והחלק הראשון נקרא "זיכרונותיו של דר. ווטסון". מתואר איך השניים הכירו ואת הדירה ששכרו ותחילתה של חקירה מעניינת ומסקרנת. החלק השני, "ארץ הקדושים" מספק את הרקע לחקירה שלהם. הסיפור השני נקרא "חותם הארבעה" והוא מתחקה אחר אוצר אבוד ורוצח חמקמק ומתוחכם.

אין יותר מדי מה להוסיף – זו פשוט חוויה לקרוא את הסיפורים האלה. אפילו שמדובר על סיפורים באורך מלא, הם עדיין מורכבים מפרקים קצרים ומסקרנים, שמושכים אותך לקרוא עוד אחד ועוד אחד. לונדון מתוארת בצורה נפלאה, גם החלקים הטובים שלה וגם הביבים והשכונות הפחות טובות שלה.

בסוף הספר יש אחרית דבר מאת שמעון אדף, שהיא אמנם מעניינת אבל לא שרדתי עד סופה מפני שהיא מורכבת וקשה קצת להבנה. במיוחד אחרי שקוראים ספר שלם בשפה קריאה וקלילה ופתאום אתה מנסה לקרוא חיבור עם מילים גבוהות ומורכבות – לי, אישית, זה היה קשה.

בחרתי להביא את הפיסקה הראשונה:

"כמה נפלא לחזור ולפגוש במר הולמס. כמה מוזר, מבעד צעיפי הזמן, מבעד מסכים של היקסמות וטינה, של תמימות והתנסות, של חשק ואובדן. שהרי הולמס שייך לזן הנדיר של דמויות בלתי משתנות, שבכוחן להשיב לנו את עצמנו, כפי שהיינו בכל אחד מרגעי המפגש איתן; את הסבך הלא פתור של התולדות שלנו כקוראים, המקרב אותנו להרף העין של ההיזכרות, בטרם תיהפך לעובדה מעובדות התודעה, למושג כלשהו של אינסוף: כל אחד מן הרגעים צופן את הרגע הקודם לו כהד, כעקבות, ואת הבא אחריו כהיתכנות, כמסקנה. ואנו יורדים אפוא במעלות הזיכרון, בנתיבי הצל שמציע לנו כל רגע, עד לנקודת הראשית, מתוך תקווה קלושה שנוכל למצוא את האחרית כתובה בתוכה, אחת מכמה אחריות, מכמה דרכי מילוט". (עמוד 211)

בקיצור – חוויה לאוהבי הולמס וגם לאלו שעדיין לא קראו כלום משלו ומחפשים להתאהב בדמות חדשה.

לינק להמלצה על כרך א', כרך ב' וכרך ג' של הסדרה המקסימה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין יותר מידי מה להגיד פה בעיניין העטיפה כי מדובר בסדרה והעטיפה היא כמו בכרכים הקודמים, רק בשינוי הצבע. גם פה, כמו בכרך ג', נעדרת סימניית הבד שעיטרה את הכרכים הראשונים – לא ברור לי למה כי זה פשוט מתבקש בספר שכזה. הכריכה קשה עם כיתובים ועיטורים בזהב (את המילה "חדש" בפינה השמאלית העליונה אפשר היה להשמיט – לא קשור ולגמרי הורס את העטיפה, הרי עוד שנתיים זה כבר לא יהיה "חדש" אבל המילה הזו עדיין תישאר כמו כתם על העטיפה…)

ציטוטים:

"אני רואה את מוח האדם כעליית גג קטנה וריקה. עליך לבחור את הרהיטים שבהם תרהט אותה. הטיפש יתקע פנימה ערב רב של חפצים מכל הבא ליד, עד שלא ישאר מקום לידע שעשוי להביא לו תועלת; או שבמקרה הטוב הידע הזה יהיה תקוע בין שאר הדברים וקשה יהיה לו להניח עליו את היד. בעל מקצוע מיומן נזהר עד מאוד כשהוא בוחר מה להכניס לעליית מוחו. הוא לא יכניס לשם שום דבר חוץ מהמכשירים שעשויים לסייע לו בעבודתו, ומאלה ימצא לו בשעת הצורך מבחר עשיר, מסודר בסדר מופתי. טעות היא לחשוב שקירותיה של העלייה הזאת מסוגלים להימתח ללא גבול. אם תסמוך על כך, יגיע הרגע שבו כל תוספת ידע תגרום לך לשכוח משהו שכבר ידעת. לכן חשוב ביותר שלא להרשות לעובדות חסרות ערך לדחוק החוצה עובדות חשובות". (תגובתו של הולמס לפליאתו של ווטסון מכך שלא ידע שהארץ מסתובבת סביב השמש).

"טיפש ימצא תמיד טיפש גדול ממנו שיעריץ אותו"

"אין לך שוטים שפגיעתם קשה יותר מאלה שניחנו בשאר רוח" (רושפוקו)

"מורגלים אנו בכך שבני האדם לועגים למה שאינם מבינים" (מתוך "פאוסט" של גתה)

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ד' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר הזה מתחיל מסקרן, ממשיך מעניין, נהיה מדעי, נהיה עוד יותר מדעי ומסיים בסוג של סטירה לפרצוף, שבאופן כללי זה דבר טוב. מדובר במסמך ביקורתי מאוד נגד האנושות והדברים שמניעים את האנשים החזקים שיושבים להם שם בשלטון.

זה מתחיל בתור סיפור תמים והזוי משהו על רב חובל ותיק בשם י' ואן טוך, שיוצא לחפש מקומות חדשים לשליית פנינים. הביקוש לפנינים גדל ואיתו מחיר אוצר הטבע המקסים הזה ורוב החופים התרוקנו מפנינים. ואן טוך מחליט למצוא חופים שבהם עדיין נשארו פנינים. הוא מזדמן לאי נידח, שיש בו שמועות על "שדי ים". הוא שולח את הפועלים שלו לרדת למים באיזור והם עולים משם כעבור דקות בזעקות שבר, רועדים ולא מוכנים בשום פנים ואופן לרדת שוב.
בהיותו אחד שלא מאמין בשדים ורוחות, מחליט ואן טוך לבדוק את העניין ומגלה שמדובר בסלמנדרות גדולות שיש להן כושר למידה מדהים ושבעזרת טקטיקה נכונה של משא ומתן אפשר אפילו "לאלף" אותן שיעשו עבורו דברים כמו למשל…איסוף צדפות ושליית פנינים.
הוא יוצר קשר עם חבר עבר, ג"ה בונדי (יהודי כמובן) שעלה לגדולות ויש ברשותו ממון רב ומעלה הצעה עיסקית. ואן טוך צריך כסף על מנת לקנות ספינה חדשה וציוד וכך השניים מחליטים על שיתוף פעולה.

לאט לאט מתחילים להגיע דיווחים מכל העולם שהסלמנדרות האלה נראות ביותר ויותר מקומות. העסק מתחיל לצאת מפרופורציה כשאנשים מבינים את הפוטנציאל הגלום בסלמנדרות מעבר לשליית פנינים כגון עבודות מסוימות שיכולות להיעשות מתחת לפני הים והיו בלתי אפשריות עד אותו רגע עבור האדם.

ישנם פרקים ארוכים באמצע שהם מדעיים לגמרי, כולל עובדות מאוד מעמיקות, שאני מצאתי לעיתים מתישות, אבל יש משהו ב"עובדות" לכאורה שצ'אפק מביא שגורם לכל העסק להרגיש ממש אמיתי, כולל מראי מקום והתייחסות למקורות, שכמובן לא היו ולא נבראו. כשנזכרים בעובדה שמדובר בהמצאות של צ'אפק, שגם מראות את הכתיבה העיתונאית המופלאה שלו, זה נהיה אפילו די משעשע.

הספר מחולק לשלושה חלקים – בחלק הראשון מובאות קורותיו של ואן טוך ושאר המעורבים בתחילת דרכן של הסלמנדרות, החלק השני הוא החלק המדעי, שבו יש הרבה מאמרים ופרטים טכניים והחלק השלישי – המלחמה בסלמנדרות. צ'אפק הוא בחור עם הרבה הומור ויש קטעים ממש משעשעים, במיוחד בחלק המדעי עם מאמרים בשפות לא ברורות שאין להן תרגום או ציטוטים של אישים מפורסמים.

מדובר במסמך ביקורתי לא פשוט. כסף, כוח ושלטון הם הדברים שמאז ומעולם הניעו את האנושות ואלו שיש את כל השלושה – תמיד ירצו עוד ועוד. הספר פורסם לראשונה בצ'כית ב- 1936, בתקופת עליית הנאציזם לשלטון והדמיון די ברור ועדיין – הוא מתאים ועדכני גם היום. לא סתם הנאצים לא אהבו אותו (מעבר לעובדה הברורה שצ'אפק היה יהודי ואם לא היה נפטר מדלקת ריאות כבר היה מוצא את עצמו באיזה מחנה ריכוז, כמו אחיו יוזף). בני האדם מצליחים כל פעם מחדש להמציא משהו במו ידיהם שבסופו של דבר משתלט עליהם ופוגע בהם. מה יהיה גורל האנושות? האם הסלמנדרות ישתלטו על העולם? תצטרכו לקרוא כדי לדעת.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת רות בונדי. כשבונדי עלתה מצ'כיה לארץ ישראל, היא הביאה איתה מספריו של צ'אפק במזוודתה. היא היתה זו שהביאה לכך שיתרגמו את ספריו בארץ והיא כמובן זו שמתרגמת את כולם. אחרית הדבר מאוד מעניינת ומגלה עוד פרטים על המחבר ועל פועלו.

הידעתם? צ'אפק פרסם בזמנו מחזה שבבסיסו עמד רעיון של אדם מלאכותי – ובעצם הוא זה שהמציא את המונח 'רובוט'.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – הדירוג קצת ירדכי קשה לקואלה עם פרקים מדעיים ופרטים טכניים כל כך ארוכים – ADD בשילוב עם ניסיון להישאר על העץ פוגע קשות בריכוז.)

פינת העטיפה:

כולכם ודאי יודעים שלכותבת הבלוג חולשה ורגישות לעטיפות ספרים. יש ספרים שנקנו במהלך השנים אך ורק בגלל כריכתם היפה (ואז התגלו כגרועים למדי לקריאה, אתם יודעים – "אל תסתכל בקנקן וכל זה…). כיוון שממש לא מדובר בספר חדש וגם לא בספר ישראלי תיארתי לעצמי שהוא יצא בכמה כריכות במהלך השנים אז יצאתי לבדוק. אז קודם כל – את העטיפה הראשונה לתרגום הישראלי אפשר לראות כאן, לא מתה עליה כל כך אבל זה לא נורא. ברחבי הרשת מצאתי ממש הרבה הרבה כריכות לספר הזה, זה פשוט לא ייאמן, חלקן טובות יותר וחלקן סתמיות לגמרי, אבל זה מעניין לראות את השוני בין המדינות ובין התקופות השונות שבהן יצא הספר לאור. תכננתי להביא כמה דוגמאות כאן אבל יש כל כך הרבה, שאני נאלצת לוותר (חפשו בתמונות של גוגל את השם באנגלית ובצ'כית וזה כבר ייתן לכם על הדרך את הגרסה הגרמנית והספרדית). אז את העטיפה החדשה של מחברות לספרות עיצב יקיר הבלוג אמרי זרטל. אני הרבה יותר אוהבת אותה מהעטיפה הקודמת והקודרת משהו של ההוצאה הראשונה. הצבעים בהירים, לא עליזים יתר על המידה, אבל גם לא שחורים ומדכאים. אני מאוד אהבתי, כן ירבו.

ציטוטים:

"היה חם במערכת, קיץ שלא קורה בו דבר, אבל ממש מאומה, שלא עושים בו פוליטיקה ושבאירופה לא קורה דבר; ואף על פי כן מחכים בתקופה זו קוראי העיתון הנאמנים, השוכבים בייסורי שעמום על חופי ים או בצל עצים דליל, מדוכדכים מהחום, הטבע, השקט הכפרי ובכלל מהחיים הבריאים והפשוטים בחופשה, מצפים בתקווה נכזבת מדי יום, שלפחות בעיתון זה יהיה משהו חדש ומרענן, איזה רצח או איזו מלחמה או רעידת אדמה, בקיצור מ ש ה ו, וכשאין בו אותו משהו, הם חובטים בעיתון ומכריזים במרירות שבעיתון אין שום דבר, אבל ממש לא כלום, ובכלל לא כדאי לקרוא אותו, ויבטלו את המנוי".

הפוסט המלחמה בסלמנדרות / קארל צ'אפק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

על פניו, לא היה נראה לי שאני הולכת ליהנות מהספר הזה. גם ככה אני סובלת מבעיות קשב וריכוז קשות והחום מנדף ממני את מעט הריכוז שנשאר ובשאר הזמן אני פשוט מנסה להבין מה עשיתי שמגיע לי הקיץ הזה. אז בנוסף לכל זה לקחתי לעצמי ספר שרובו פרקים ארוכים (שדווקא היו יכולים להתאים יופי למזג אוויר חורפי, עם כוס תה), אין בו ממש מתח והסופר הוא ממוצא יפני, שכותב על אנגליה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם – לא נשמע מושך כל כך הא?

אז זהו, שדווקא כן. הבעיה היא שאני לא יודעת להגיד לכם למה. משהו גרם לי להמשיך ולקרוא עוד ועוד (מעבר לעובדה שפשוט אין מצב שאני מפסיקה באמצע פרק, גם אם הוא נמשך 50 עמודים. איפה? איפה אני אפסיק בדיוק??).

סטיוונס הוא רב משרתים באחוזה אנגלית עתיקה בשם דרלינגטון הול. הוא עבד שנים עבור לורד דרלינגטון וכשזה הלך לעולמו הוא "קיבל" מעסיק חדש (הוא נשאר כחלק מהצוות עם הבית שנמכר) – ג'נטלמן אמריקאי בשם מר פאראדיי. ישנם לא מעט פערים תרבותיים בין השניים ועושה רושם ששניהם מנסים להבין זה את זה ולגשר. מר פאראדיי מתכנן לנסוע לארה"ב לכמה שבועות ומציע לסטיוונס לקחת לעצמו חופש בזמן הזה ולהשתמש בפורד שלו לצורך העניין.

סטיוונס מקבל את ההצעה ומחליט לנסוע לטיול קצר, שבסופו ייפגש עם מכרה, מיס קנטון, שעבדה איתו עבור הלורד דרלינגטון כסוכנת הבית הראשית ועזבה כאשר נישאה. בדרך הוא עוצר בכל מיני מקומות, נהנה מהנופים ומהרהר בחייו ובעיקר בעבודתו.

הוא רב משרתים כל חייו, הוא לא מכיר משהו אחר. הוא החליף את אביו, שעשה בדיוק את אותו הדבר, כשזה כבר לא יכול היה לעבוד. ויש לו ערכים לסטיוונס. על מנת להיות רב משרתים טוב אתה צריך הרבה כבוד ונאמנות למעסיק שלך, לא משנה מה הנסיבות. בנוסף, אתה צריך לרוב להיות בלתי מורגש ועדיין לצוץ בדיוק כשצריכים אותך. סטיוונס הקדיש את כל חייו לתפקיד, שדורש "כוננות" של 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ומיותר להגיד שהוא עושה את זה מעולה.

בתקופתו של לורד דרלינגטון המתה האחוזה באנשי ממשל, פוליטיקאים ועוד דמויות משפיעות. נערכו פגישות חשאיות, סעודות ענק ונחתמו הסכמים. מידי שבוע בשבוע פקדו את האחוזה שגרירים, שרי חוץ וראשי ממשלות. סטיוונס היה עד לכל זה ולגמרי מרגיש חלק מהשינוי שעובר על אנגליה בתקופה המדוברת. סטיוונס נזכר בכל אלה במהלך החופשה שלו וגם יחסיו עם מיס קנטון מתבהרים אט אט. הוא כמובן טורח לציין בכל הזדמנות שיחסים אלה הם מקצועיים לגמרי, אבל בין השורות נראה שלא לגמרי כך הדבר ושסטיוונס שלנו, עם כל הכבוד (ולגמרי יש כבוד, תאמינו לי) קצת חי בסרט ובהכחשה גדולה. ומה קורה כשאתה מבין שהלורד הקודם שלך, שאותו אתה מעריץ בצורה עיוורת, עשה כמה טעויות רציניות ואולי אפילו תמך בפאשיזם ובעליית הנאציזם?

לסטיוונס אין כלום למעט עבודתו, שאותה הוא ממלא על הצד הטוב ביותר. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו אהבה ולרוב גם אין לו חוש הומור. הוא ביטל את עצמו באופן טוטלי על מנת להצטיין בעבודתו. הוא גם מצדיק את זה בכל הזדמנות ועושה לזה מעין רומנטיזציה  כי "זה חלק מהתפקיד". זה ספר עצוב, כי זה סיפור על החמצות. הרי מה הטעם לעבוד כל כך קשה כל ימי חייך, אם אתה לא נהנה קצת בדרך? עכשיו כשאני חושבת על זה – הגיוני שהפרקים בספר ארוכים. והרי למה שסטיוונס שלנו יעשה הפסקה? אם אין צורך ממשי בחופש, אז למה? אפילו אם דברים הרי גורל, כדוגמת בריאותו של אביו על הפרק.

קשה לי להגיד שנהניתי מקריאת הספר כי הוא פשוט מבאס. אם יש לכם נטייה כמוני לנסות לפחות להזדהות עם הגיבור – כאן זה פשוט העציב אותי. זה גם גרם לי לחשוב על סדרי העדיפויות בחיים ועל הרצון להגיע לנקודה מסויימת בחיים שלי ו"להרגיש שעשיתי משהו" מלבד לעבוד ולדאוג לקריירה שלי. עושה רושם שלסטיבנס אין משהו אחר שהוא עושה בשביל הנפש שלו למעט העבודה. העבודה זה הכל עבורו. מבחינתו – זה ממלא את כל הצרכים שלו. אבל במהלך המסע לתוך עצמו הוא מתחיל להבין שאולי הוא החמיץ כמה הזדמנויות בדרך.

בכל מקרה ועל אף הכל – אני ממליצה.

הערה קטנה לסיום: אישיגורו היגר בגיל 14 לאנגליה ותכלס' מכיר את אנגליה הרבה יותר טוב מאת יפן. שארית היום זכה בפרס בוקר היוקרתי ב-1989.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים כף יד מחזיקה גפרור מעשן, שכנראה בזה הרגע הדליק את הנר הנמצא תחתיו. הספר מתרחש בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בתקופה הזו כעיקרון כבר היה חשמל אבל אולי חלק מההתרפקות של סטיוונס על העבר נוגע גם לשימוש בנרות. זכור לי חלק מסוים בספר שהוא מציין נברשת גדולה באחד החדרים שבעבר דלקו בה נרות, שפינו את מקומם לנורות חשמל, שמפיצות אור שונה ופחות נעים לטענתו. היד המחזיקה את הגפרור היא נשית. אולי רמז למיס קנטון? הניגוד בין הגפרור הכבוי לנר הדולק מעניין וגורם לי לחשוב על הניגוד בין מיס קנטון לבין סטיוונס. הייתי מצפה שדווקא סטיוונס יהיה הגפרור הכבוי, אבל אולי בגלל שהוא ממשיך לעבוד במקצוע ואילו מיס קנטון נישאה ונישואיה עלו על שרטון – אולי דווקא היא הכבויה. העטיפה יפה ועדינה כמו הספר ואמון עליה יקיר הבלוג – אמרי זרטל.

ציטוטים:

"ואם יורשה לי, אומר עך: ל"כבוד" יש קשר מכריע ליכולתו של רב-משרתים לא לנטוש את הישות המקצועית השוכנת בו. רבי-משרתי ברמה נמוכה יותר ינטשו את ישותם המקצועית לטובת זו הפרטית בתגובה להתגרות הקלה ביותר. לדידם של אנשים כאלה, להיות רב-משרתים זה כמו לשחק תפקיד כלשהו בהצגת חובבים עליזה. דחיפה קטנה, מעידה קלה, וכבר תתמוטט החזות החיצונית ויתגלה השחקן שמתחת. רבי-המשרתים הגדולים הם גדולים בזכות יכולתם להישאר נאמנים לתפקידם המקצועי, ולהישאר נאמנים לו עד הסוף. שום מאורעות חיצוניים, מפתיעים, מבהילים או מרגיזים כל כמה שיהיו, לא יבריחו אותם ממשמרתם. הם לובשים את מקצוענותם כשם שג'נטלמן ילבש את חליפתו: הוא לא יניח לשום בריונים בשום נסיבות לקרוע אותה ממנו בפומבי. הוא יסירנה כאשר ירצה בכך, ורק אז, ודבר זה יהיה לעולם בהיותו לגמרי לבדו. כפי שאמרתי, זה עיניין של "כבוד"."

הפוסט שארית היום / קאזואו אישיגורו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר סקרתי והמלצתי כאן בחום על כרך א' וגם על כרך ב' של סיפורי שרלוק הולמס והנה הגיע לו כרך ג'. מה אני אגיד לכם? אני מתמוגגת ממנו בכל פעם מחדש. מר הולמס היקר הוא פשוט ללכת על בטוח מבחינתי. זה כמו המנה החריפה בג'ירף או שניצל בקפה נואר – אין מצב שזה יתפספס איכשהו, בטוח שיהיה טעים…

גם הפעם לפנינו מבחר סיפורים קצרים (מקסימום 20 עמודים) שמתארים פרשות שונות ומשונות ופתרונות גאוניים. מה שיפה בהולמס הוא שגם אם כבר בתחילת הסיפור ניחשתי מי האשם, זה עדיין לא הפריע לי להמשיך לקרוא ולאט לאט לפזר את הערפל מעל התעלומה בעזרתו הנאמנה של הבלש הנודע ועוזרו הנאמן, ווטסון. כמו בספרים הקודמים, התיאורים התקופתיים של לונדון – הרחובות, האנשים, הלבוש, מאורות האופיום והגינונים – פשוט ממגנטים.

זו פשוט משוואה מנצחת מבחינתי – סיפורים קצרים, כמעט תמיד טובים, תעלומות מוזרות ומרתקות, ומתח במידה. למה "במידה"? כי אני יודעת שממש בקרוב יגיע הפתרון, ואני לא צריכה לחכות לעמוד 620 בספר כדי לגלות שהצולע שהופיע בפרק הראשון הוא רוצח פסיכוטי. בנוסף לכל אלה, הולמס מרשה לעצמו להריץ דאחקות על חשבון הסקוטלנד יארד ולא פעם מזכיר את אזלת ידם ומוסר לידם את הפושע, בלי לקחת קרדיט לעצמו. ממש ג'נטלמן לתפארת מדינת המלכה.

הספר מחולק לשני חלקים – "הקידה האחרונה" ו-"מפנקסו של שרלוק הולמס" ובחלק השני יש אפילו כמה סיפורים שנכתבו בגוף ראשון, על ידי שרלוק הולמס עצמו, ולא על ידי ווטסון כמו הרוב המוחלט של הסיפורים (ווטסון נעדר כל פעם מסיבה כזו או אחרת והולמס רואה לנכון להעלות על הכתב בעצמו תעלומות שנראות לו מעניינות וחבל שלא יבואו לתשומת לב הציבור). זה מעניין, כי אפשר לראות שיש שוני באופן הכתיבה בסיפורים האלו. אולי קונן דויל התעייף מלכתוב בצורה מסויימת והרגיש שהוא צריך קצת גיוון? זה הרי ידוע שקונן דויל רצה לא פעם הפסקה מעלילות הבלש, אך לזה היו כבר חיים משל עצמו וציבור הקוראים דרש עוד ועוד, שלא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לכתוב (מה גם, שהדברים האחרים שכתב לא המריאו כמו זה).

לספר מצורפת אחרית דבר של  נועה מנהיים, "הבלש שלא היה וכן נברא", שהיא מרתקת לא פחות מהסיפורים עצמם. מנהיים מביאה סקירה מעניינת מאוד ומלאת אינפורמציה אודות התקופה, סיפורי בלשים וקונן דויל עצמו, שמסתבר כמאמין בספיריטוליזם, תקשור עם המתים ואי אלו כשפים (סביר להניח שאם היה יכול, היה הולמס מגחך למשמע הדברים האלה, כיוון שאיננו מאמין בדברים האלה כלל).

אז נכון, בעולם של היום הסיפורים של הולמס נראים כמעט תמימים והקלות היחסית שבה הוא מגיע לפתרון נראית ממרחק הזמן לא אמינה. אבל אולי דווקא בגלל זה אני אוהבת את הספרים האלה. במציאות של היום, כשסף הריגוש שלנו חוצה שיאים חדשים וקשה להביא לנו משהו שבאמת ירגש אותנו, או יזעזע אותנו, דווקא כאן יש מקום לאתנחתאות מבחינתי. אז תעשו לעצמכם טובה, תסגרו את הטלויזיה (גם ככה יש שם רק זוועות), תתנתקו רגע מהמחשב (אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה כמובן), שימו את הסמארט-פון בצד, תעשו לכם כוס ארל גריי ותתישבו באיזו כורסא עם הספר הזה. אני מבטיחה לכם כמה שעות של כיף.

תהנו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אין כאן יותר מידי מה להוסיף. העטיפה היא כמו שני הכרכים הקודמים בסדרה, אלא שהפעם היא בצבע תכלת. מדובר בכריכה קשה, כיאה לספר שמדבר על המאה ה-19 בלונדון. משום מה, הפעם נעדרה מהכריכה סימניית הבד שהוצמדה לשני הכרכים האחרים (תוספת מבורכת יש לציין), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בטעות ואולי רק חסרה בעותק שיש בידי…

ציטוטים:

"הגברת הדסון, סוכנת הבית של שרלוק הולמס, הייתה אישה למודת סבל. לא זו בלבד שלדירה בקומה הראשונה פלשו בכל שעות היממה טיפוסים מוזרים ובלתי רצויים, גם הדייר היוצא פן שלה הפגין בהרגלי חייו חוסר סדר ומוזרות שוודאי העמידו את סבלנותה למבחן קשה ביותר. רשלנותו הבלתי אפשרית, התמכרותו למוזיקה בשעות מוזרות, אימוני ירי האקדח בחדרו, ניסויי הכימיה המשונים והמדיפים לעתים קרובות ריח בלתי נעים ואווירת האלימות והסכנה ששררה סביבו – כל אלה הפכו אותו לדייר הגרוע ביותר בלונדון. עם זאת, שכר הדירה ששילם היה כיד המלך. אין לי ספק שבמחיר שהולמס שילם תמורת חדריו בשנים שבהן שהיתי במחיצתו היה ניתן לרכוש את הבית כולו".

"היה זה בשעה תשע בערב ב-2 באוגוסט, האוגוסט הנורא ביותר בתולדות העולם. בשל הדממה המעוררת יראה ותחושת הציפייה העמומה באוויר החם והמחניק היה אפשר לחשוב שקללת האל רובצת על היקום המושחת. השמש שקעה זה מכבר, אבל קרו אחת אדומה כדם עדיין נותרה מונחת כפצע פעור הרחק במערב. מעל זרחו הכוכבים בבהירות, מלמטה נצצו אורות הספינות במפרץ. שני הגרמנים המפורסמים עמדו ליד גדר האבן של שביל הגן, מאחוריהם הבית הארוך הנמוך על צריחיו המרובים. הם הביטו על רצועת החוף הרחבה לרגלי הצוק הלבן, שלפני ארבע שנים פון-בורק התמקם עליו, כאילו היה נשר תועה. שניהם עמדו כשראשיהם קרובים זה לזה ושוחחו בקולות נמוכים, אומרי סוד. מלמטה נראו קצות סיגריותיהם הבוערים כעיניים מעלות עשן של איזה בל זומם, המביט מתוך החשיכה".

הפוסט מפנקסו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ג' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס

כשסיימתי  לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה… אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.

אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.

הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום…

כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

ציטוטים:

בקרוב…

הפוסט שובו של שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך ב' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אתחיל ואומר שזה ספר עם הרבה סופרלטיבים. גם מהכריכה האחורית וגם משיטוטים קצרים ברשת. כולל הכתרתו ל"אחד הספרים הכי טובים שראו אור בשנת 2009" על ידי הניו יורק טיימס, הטיים ואמאזון. בכלל לא ידעתי את כל זה כשקיבלתי את הספר לסקירה מתפוז. ואז כשהוא הגיע התאהבתי ברישום המדכא שעל הכריכה וככל שהתקדמתי עם הקריאה התפרסמו עוד ועוד כתבות עליו וביקורות חיוביות ואנשים שנמסו מהבחור הזה שקוראים לו ולס טאואר. אז קודם כל זה מעניין לחשוב איך לפעמים חווית הקריאה שלך משתנה ברגע שאתה קורא כל מיני דברים על הספר תוך כדי קריאה. אני מודה שבהתחלה לא ממש התחברתי והאמת שאני לא יכולה להגיד שהתחברתי לגמרי גם בסוף. אבל בגלל כל מה שקראתי בעיתונים וברשת חיפשתי כל הזמן מה אני מפספסת ואולי אני לא מרוכזת, ו-היי, עצם זה שהלכתי וחיפשתי וקראתי אומר שמשהו סיקרן אותי בכל זאת לגבי הספר הזה והסופר עצמו, שזה הספר הראשון שלו. 

אז אחרי כל זה – מדובר בסיפורים קצרים. לא קצרים מאוד נוסח אתגר קרת, אלא כאלה עם קצת יותר בשר סטייל ריימונד קארבר. סך הכל תשעה סיפורים. בכל הסיפורים הדמויות הן פשוט עלובות. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. כל מיני אנשים עם מחשבות נוראיות או מנהגים דפוקים, אבות שלא ממש שם בשביל הילדים שלהם, בנות עשרה קנאיות שיעשו הכל ורוצחים בדם קר. ועדיין – אלה השכנים שלנו, הם עומדים איתנו במכולת והם משחקים שח בפארק (טוב, אולי חוץ מהרוצחים כי הסיפור הזה היה קצת בדיוני). מצאתי את עצמי קוראת, מזדעזעת (או לפחות מרגישה מאוד לא נוח) ואז – נגמר הסיפור. ….  מה עכשיו? מה נהיה? אין פאנץ' בסוף. התחושה שלי הייתה שהסיפור מסתיים שניה לפני שקורה משהו. אבל מה קורה? אין לי מושג. מצד אחד אין פאנץ', אבל מרגיש כאילו הפאנץ' של החיים עומד לבוא בפסקה הבאה. הייתי צריכה לדפדף כל פעם עוד עמוד שניים כדי לוודא שזה אכן נגמר. זה גם הביא אותי לחשוב על הצורך הזה בסוף "סגור". כשאני קוראת ספר באורך מלא יש לי הרבה זמן להכיר את הדמויות, אני "חיה" איתן לפחות שבוע (או כמה זמן שלוקח לי לקרוא את הספר), אני לומדת אותן. ואז, אם יש סוף שהוא לא "סגור", אני יכולה לשער מה הן היו עושות. אני יכולה לדמיין מה היה קורה "אילו". יש לי הרבה כיוונים לחשוב עליהם ואני יכולה להחליט על הסוף בעצמי, בהתאם למה שלמדתי על הדמויות. כאן – בגלל שהסיפורים קצרים, אין לי את הפריבילגיה הזו, אין לי הכרות רבת עמודים עם הדמויות ואז, כשמגיע הסוף הלא צפוי קשה לי יותר לחשוב על "כיווני סופים" משלי.

הדמויות, כמו שאמרתי, מגלמות סוג של עליבות מבחינתי. ויש תחושה שהן מתחילות מנקודה יחסית נמוכה ואיכשהו יוצא שברוב המקרים הן אפילו מצליחות לסיים יותר נמוך ויותר מופסדות. ובכלל, חוץ מבסיפור אחד – כולם זכרים. (לא. אני לא רומזת שום דבר). הדוגמא אולי הכי טובה לזה הוא אד, בסיפור "למטה אל העמק". אישתו עוזבת אותו בשביל מדריך יוגה מלוקק, ומתקשרת אליו כשזה שובר את הקרסול ומבקשת ממנו ש"יעשה טובה" ויקח את בארי, המדריך הביתה. בארי בעצם מייצג כל מה שהוא שונא ובנוסף לכל זה, הוא פיתח מערכת יחסים טובה עם הבת הביולוגית של אד, הרבה יותר טובה מזו של אד איתה. אד מסכים כי זה עושה לו טוב שהיא בכלל ביקשה ממנו דבר כזה. אז בעצם הוא עושה משהו טוב אבל עדיין איכשהו זה מתפקשש ויוצא ש(שוב) כולם מזועזעים מההתנהגות שלו.

הכתיבה מדהימה. זה היה מרענן. אמנם הייתי מבואסת לעיתים מזה שהסוף השאיר אותי עם איזה צורך בלתי ממומש אבל זה לא הפריע לי כל כך כי הדרך לשם הייתה רצופה תיאורים מאלפים וכתיבה שלא נתקלתי בכמוה הרבה זמן. אני מניחה שזה מה שהביא את הסופר הצעיר הזה למקום של כבוד. כזה שאומרים את שמו באותה נשימה יחד עם ריימונד קארבר. אני חייבת לציין, שעכשיו, כשאני חושבת על זה יותר לעומק, אולי כל השאלות האלה שמעסיקות אותי ביחס לסופים של הסיפורים לא היו מעסיקות אותי כל כך אם היה סוף "סגור ומהודק". אז אולי בכל זאת זו הייתה החלטה נכונה. הנה, חשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב ויצאה לי מגילה… מה שבטוח – הספר הזה גרם לי הרבה לחשוב. לא בהכרח על הדמויות בסיפורים, אלא פשוט על סיפורים. וזה גם משהו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי זה בטוח לא ספר "ממוצע" וזה בטוח ספר טוב אבל מה שבטוח זה שעדיין לא הבנתי אותו לגמרי…)

פינת העטיפה:

או! פה יש חמש קואלות מתוך חמש. הרישום על העטיפה הוא של לאורה אולדפילד פורד והוא עצוב בדיוק כמו הספר. זה נראה כמו החצר האחורית המוזנחת של העולם. ערימות של גרוטאות, גרפיטי, שלדי מכוניות – קיצר, המון זבל והזנחה על פני שטח גדול ואף לא בן אדם אחד. גם לא חיות. הזנחה פושעת. כל פעם שהסתכלתי על הרישום הזה הייתה לי צמרמורת. זה מסוג הדברים שלא נעים להתסכל עליהם אבל מסתכלים בכל זאת, בחריצים שבין האצבעות. לפני כל סיפור יש עוד רישום כזה, שהוא חלק מהרישום שעל העטיפה או המשך שלו. כאילו זה בא להגיד – שלא תשכח איפה אתה נמצא. זו המציאות כאן. הרישום הוא סופר ריאליסטי ומלא בפרטים, כל פעם מצאתי בו משהו חדש. אני בכלל לא מבינה למה חיפשתי עוד דברים, אולי היה רצון למצוא משהו חיובי או נעים בכל הרישום הזה וכל פעם מחדש מצאתי רק עוד הזנחה – עוד חבית, עוד צמיג מרוטש, עוד טרשים. מאוד תואם את האוירה הכללית שהספר משאיר. מטריד. במובן הטוב של העיניין.

ציטוטים:

"הוא אמר לי שאהבה היא כמו אבעבועות רוח, משהו שצריך לחטוף בשלב מוקדם בחיים, כי בגיל מבוגר היא עלולה להרוג אותך".

"גשם הוא דבר שמימי, והוא נוחת עלינו ממקור שמימי, אבל אין ספק שאין שום דבר שמימי בזה שהוא דופק לנו כאן את כל הערב בשדרה הזאת".

"עוד לפני שסיימתי את כיתה ב', אבי כבר הטעים באוזני אקסיומות כגון: "ברט, תילחם עד מוות אם מישהו ינסה להכניס אותך למכונית שלו.בכל מקרה סביר שתמות, ותאמין לי, עדיף להתפגר לפני שמישהו מחליט להפגין עליך יצירתיות".

"…בכל מקרה, נשארתי סקרן מאוד בעיניין האישה. בכל פעם שהיה לה אורח, הדלת הייתה נפתחת והגבר היה נעלם פנימה בלי שראו שמץ מהגברת. אפילו פעם אחת לא ראיתי את היד שלה, וזה תיסכל אותי. זה היה כמו להסתכל ברוח. אפשר לראות אותה רק לפי מה שהיא מזיזה".

"…היצור היה ורוד, כמעט שקוף, בעל לחיים אדמדמות ועיגולים סגולים סביב העיניים. הוא נראה כמו מחק אכול למחצה שחולם יום אחד להיות זונה".

"הוא לא הסתכל לי בפָּנים מרוב הפחד הנורא שמופיע כשמשיגים משהו שאסור לאבד".

*הספר התקבל לסקירה מתפוז*

הפוסט כל מה שנהרס כל מה שנשרף / ולס טאואר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מה אם היו אומרים לכם שיש איזה אי טרופי, אי שם באוקינוס, שבו כסף לא מעניין אף אחד, שהנפט הוא סתם עוד אוצר טבע שאפשר להשתמש בו, אבל לא מעבר למה שצריך, שאפשר לקחת סמי הזיה, שילדות קטנות מסתובבות עד גיל די מאוחר בלי חלק עליון, ושכולם מתחשבים בטבע – לא הייתם מתים להשתקע בו? ומה אם היו אומרים לכם שיש אנשים שרק רוצים לחרב את כל זה?

בשנת 1960 מגיע ויל פארנבי לאי פאלה. כעיקרון, הוא מגיע בשליחות של איל הון שרוצה לשים ידיו על הנפט שנמצא באי ומובטח לו שכר שמן אם יצליח במשימה זו. על מנת להבין למה זה כזה "ביג דיל" צריך להבין את האוכלוסיה שחיה בסוג של אידיליה על האי הזה משהו כמו 150 שנים. זוהי חברה שלא ממש מאמינה בקידמה ואוצרות הטבע שנמצאים ברשות האי, כגון נפט, לא מעניינים אותם מעבר לתוצרים שהם עצמם, תושבי האי, יכולים להפיק מהם. לא מעניין אותם שמוכנים להציע להם הרבה כסף בשביל זה – זה פשוט לא בראש מעייניהם. ספינתו של ויל נטרפת לחוף והוא נפצע. דר. רוברט מקפייל בא לטפל בו ביחד עם שני ילדיו וכלתו שהתאלמנה לא מזמן. ויל מבקש ללמוד את האי ולהכיר אותו והמשפחה, שלא יודעת על כוונותיו, מסכימה בשמחה ודרכם הוא לומד על האמונות, המנהגים ואורח החיים של האוכלוסיה על האי.
האמונה שלהם משלבת בין כל הדברים הטובים של המזרח וכל הדברים הטובים של המערב, יש קצת מכל דבר וכל אחד מצליח למצוא את עצמו. יש שם ציפורי מיינה מדברות שאומרות "כאן ועכשיו" ו-"תשומת לב" כדי שאנשים לא ישכחו את מה שחשוב באמת. האקסלי מציע כאן הרבה רעיונות מעניינים שנוגעים למשפחה הגרעינית, לחינוך ולחוויות רוחניות שמוצעות דרך לקיחת סם מסוים שנקרא "תרופת מוקשה" – דבר שנעשה כבר בבית הספר ובפיקוח מלא. דוגמא למשפחה היא – לכל ילד יש במממוצע 20 בתים מאמצים אליהם הוא יכול לברוח אם המצב בבית לא משהו. יש ארגון שנקרא "מועדון אימוץ הדדי" שכולל בין 15-25 זוגות הורים מסוגים שונים (צעירים ומבוגרים) ואז מתקבלות "משפחה מסוג שונה בתכלית. לא בלעדית כמו המשפחות שלכם, ולא נגזרת מראש, לא חובה. משפחה התנדבותית, כוללנית ולא נגזרת מראש" (עמ' 11).
החברה עצמה מוצגת כמעין חברה אידילית ולכן היא מסוג הדברים ש"אוהבים לשנוא". גם אני מצאתי את עצמי עם רגשות אמביוולנטים לקראת סוף הספר – זה טוב? זה לא טוב? זה פשוט נשמע יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. כל הספר מלא בפילוסופיות, שהן מנת חלקם של התושבים באי, ולקראת הסוף זה כבר התחיל לעצבן אותי. העלילה קצת נשכחה מאחור והעיקר היה הרעיונות האלו של האקסלי, שאני מניחה שנחשבו מהפכנים כשהספר יצא לראשונה ב-1962, היום זה סתם נראה נאיבי. שלא תבינו אותי לא נכון – הלוואי על כולנו חברה שמתנהלת בצורה כזו – לא חומרית, שהנפט שברשותה לא מעניין אותה, שהיא מפיקה רק את התוצרים שהיא צריכה וזהו, שלא מעניין אותה כסף וקידמה, שהציפורים בה מדברות ומזכירות לנו שמה שחשבו זה כאן ועכשיו – הלוואי. זה פשוט נראה יותר מידי טוב והלכתי לאיבוד לקראת הסוף.
לא קראתי אף ספר של האקסלי, אבל מהשיטוטים שלי באינטרנט הבנתי שהספר הזה בא להיות היפוך גמור ל"עולם חדש מופלא", שתיאר תמונה מחרידה של עתיד האנושות. יכול להיות שזו תהיה חוויה מעניינת למי שקרא את הספר הקודם. אני לא יכולה להגיד שהתחברתי "עד הסוף".

דירוג הקואלית:

(שתיים וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה היא אולי הדבר הכי יפה בספר הזה, לטעמי. זוהי העטיפה של הספר גם בארצות אחרות, לא עשו לו עיצוב מיוחד כאן בישראל, אלא השתמשו בעטיפה שהוא הגיע איתה ועשו בשכל. קודם כל – עטיפה לבנה. לא יוצא לי להיתקל הרבה בעטיפות לבנות וחוץ מהעובדה שיש לה נטיה להתלכלך יותר מהר, יש בזה משהו כל כך יפה וטהור ושונה, זה ישר קופץ לעין. על העטיפה יש אימג' של ציפור (ככל הנראה הכוונה לאותה ציפור מדברת), שמורכבת מחלקי פרחים, צמחים וענפים בכל מיני צבעים. הטקסט שכתוב על הכריכה האחורית ממוסגר על ידי אותם חלקים, רק בסידור שונה. זה פשוט יפייפה לטעמי. השפה העיצובית מושלמת. כל פעם שפתחתי את הספר הסתכלתי על העטיפה שוב. אנשי האי פאלה מאוד מחוברים לטבע ולבעלי החיים וכאן הצליחו לחבר את הכל לאימג' אחד.

ציטוטים:

"בנו הבכור מת לפניו, וירש אותו נכדו, שהיה חמור גמור – אבל פיצה על כך בחיים קצרים במיוחד".

"איש אינו צריך ללכת לשום מקום אחר. כולנו, לו רק ידענו זאת, כבר שם.
לו רק ידעתי מי אני באמת, הייתי חדל להתנהג כמו מה שאני חושב שאני; ולו הפסקתי להתנהג כמו מה שאני חושב שאני, הייתי יודע מי אני".

"בלי שום דבר בין קליפת המוח לישבן," אמר ד"ר רוברט. "או בעצם עם הכול – אך במצב של חוסר מודעות כולל וקיפאון מרעיל. האינטלקטואלים המערביים כולם מכורים לישיבה. לכן רובכם לא בריאים באופן דוחה כל כך. בעבר אפילו דוכס נאלץ להלך הרבה, אפילו מלווה בכספים, אפילו מטאפיזיקאי. וכשלא השתמשו ברגליהם, הם רכבו על סוסים. ואילו עתה, מאיל ההון עד הקלדנית, מן הפוזיטיביסט הלוגי ועד ללוגיקן הפוזיביסטי, אתם מבלים תשע עשיריות מזמנכם על גומי מוקצף. מושבים ספוגיים לישבנים ספוגיים – בבית, במשרד, במכוניות ובברים, במטוסים, וברכבות ובאוטובוסים. לא מניעים את הרגליים, לא נאבקים עם מרחק ועם כבידה – רק מעליות ומטוסים ומכוניות, רק גומי מוקצף ונצח של ישיבה. כוח החיים, שהיה מוצֵא מוצָא בשריריפ מאומצים, מופנה חזרה כפלי הקרביים ומערכת העצבים, והורס אותם באיטיות".

"את יודעת מה זה סרטן" שאל

מרי סרוג'יני ידעה טוב מאוד . "זה מה שקורה כשחלק ממך שוכח את כל השאר, וממשיך כמו שאנשים עושים כשהם משוגעים – רק ממשיך לנפח את עצמו ולנפח את עצמו כאילו אין אף אחד אחר בכל העולם. לפעמים עוד אפשר לעשות משהו. אבל בדרך כלל זה ממשיך להתנפח עד שהאדם מת".

"כלבים מתים יותר בקלות מאשר אנשים. הם לא מדברים על זה מראש".

הפוסט אי / אלדוס האקסלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלמנטרי, ווטסון ידידי.

רק בשנות השלושים לחיי אני קוראת לראשונה את סיפוריו של שרלוק הולמס. אחי הוא מעריץ גדול ואיכשהו אף פעם לא בער לי לקרוא את זה בצעירותי. ואז עברו השנים והיה נראה לי שזה לא אקטואלי, מיושן משהו. ואז קיבלתי (יותר נכון ביקשתי) את הספר לסקירה מ"תפוז".

דבר ראשון שנתקלתי בו – הכריכה. כיאה לספר כזה, הכריכה היא כריכה קשה, ללא תמונה. רק שם הספר והסילואט הכל כך מפורסם של אחד הבלשים הראשונים בספרות. לא צריך יותר מזה. לשדרת העמודים מחוברת גם סימניית בד.

הספר בנוי משני חלקים – הרפתקאות שרלוק הולמס ו- זיכרונות שרלוק הולמס. לאלו יש הקדמה נפלאה של מיכאל הנדלזלץ בשם "מותו וחייו של שרלוק הולמס". יש נטיה לפעמים לדלג על ההקדמה, אני החלטתי לקרוא אותה ואני שמחה כי זה שופך הרבה אור על הדמות המופלאה הזו ועל ההתפתחות שלה מאז פרסומה הראשון בסוף המאה ה-19.

הסיפורים הם סיפורים קצרים, כל אחד כ-20 עמודים ולרוב אין קשר בינהם למעט איזכורים קטנים של פרשיות קודמות. לא חייבים לקרוא את הספר ברצף ואני אפילו חושבת שממש לא כדאי. נראה לי שאני עצמי עשיתי עוול לספר ברגע שקראתי מ"כריכה לכריכה". הסיפורים עצמם די דומים ויש מסגרת ברורה לכולם, ככה שאם קוראים אותם ברצף זה מוריד מערכם, לדעתי. זהו ספר שהייתי ממליצה לקרוא במקביל לספר אחר, עם הפרש של יום או יומיים בין סיפור לסיפור.

הכי אהבתי את התקופתיות. לונדון של המאה ה-19 מדהימה. החורף, הכרכרות, הלבוש. פשוט חגיגה לכל מי שאוהב את הז'אנר הזה.

הולמס עצמו הוא דמות מרתקת לכשעצמה. עצם זה שווטסון הוא המספר רק גורמת להכל להרגיש יותר אותנטי וגם הנדלזלץ מתייחס בהקדמה לעובדה שהרבה אנשים חשבו שהולמס באמת קיים. לרגעים זה מרגיש כל כך אמיתי. הנדלזלץ גם מציין את העובדה שהולמס הוא בעצם אביו של הבילוש המודרני ושתכניות כמו CSI מבוססות של שיטות החקירה שלו. יכולת תשומת הלב שלו לפרטים היא פשוט מדהימה ומשובבת נפש.

ישנם הרבה רגעים משעשעים, במיוחד בדיאלוגים בין ווטסון להולמס. ווטסון לא חוסך מידידו הטוב שום דבר וטורח להגיד לו (וגם לנו כקוראים) מה הוא חושב על מינהגיו התמוהים ואופיו הלא קל. אולי זו גם העובדה שלכל אורך הספר אין איזכור של שום מערכת יחסים (או אבוי – סקס) של הולמס עם המין היפה. מה ווטסון חושב על זה? ומה פרויד היה אומר על זה?

אהבתי את העובדה שווטסון גם מראה לנו את הצדדים היותר אנושיים ופחות חיוביים של הולמס, כמו צריכת הקוקאין (הקטנה יש לציין) שלו, הבלגן שבו הוא חי בבית ועצם העובדה שהוא ממש אוהב את עצמו ונהנה לטפוח לעצמו של השכם. אבל אנחנו סולחים לו כי בסופו של יום הוא ג'נטלמן אנגלי שתופס את הרעים.

אפשר לקרוא על זה בסיפור "הטקס של בני מסגרייב:

"תופעה בלתי טבעית אחת שבלטה לעין באישיותו של ידידי, שרלוק הולמס, הייתה העובדה שאף כי בשיטות החשיבה שלו היה המסודר והשיטתי בבני האדם, ואף כי בסגנון לבושו ניכרה תמיד מעין קפדנות מסויימת – הרי שבכל הנוגע להרגליו האישיים היה אחד האנשים המפוזרים ביותר, מאלה העלולים להביא את שותפם לדירה לידי טירוף הדעת."

"…אבל אצלי יש גבול לכל דבר, וכאשר אני נתקל באדם השומר את הסיגרים שלו בגיגית הפחם, תוחב את הטבק למקטרתו בחרטום נעל הבית שלו, ונועץ את המכתבים שלא השיב עליהם בעזרת אולר ממש במרכזו של אדן אח עשוי עץ – או-אז אני מתחיל להתעטף ביוהרה צדקנית." (עמוד 335)

באחד מהסיפורים המפורסמים, "כתם הכסף", התקיים הדיאלוג הבא בין הולמס לקולונל רוס מהמשטרה:

…"האם יש נקודה נוספת שהיית רוצה להסב את תשומת לבי אליה?" (שואל הקולונל)

"למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה."

"הכלב לא עשה שום דבר בלילה."

"זה היה המקרה המוזר," ציין שרלוק הולמס.

(עמוד 278-279)

כשדיברתי עם אחי על הדיאלוג הזה הוא אמר לי "בטח, זה מפורסם מאוד" ואפילו השלים לי את המשפטים שהוא זכר בעל פה. אני, כאמור, לא הכרתי אותו וחייכתי ביני לבין עצמי כי נזכרתי בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, גם הוא ספר בלשי אך מסוג אחר לגמרי, שבו ילד יוצא לחפש אחר רוצחו של הכלב האהוב מהבית ממול. לא ידעתי שהשם לקוח משרלוק הולמס וזה היה נחמד לגלות, אם כי באיחור מה.

לסיכום – מאוד אהבתי את הספר, אני לא חושבת שגילו עושה לו עוול והוא לא הרגיש לי "מיושן". התרגום מקסים וההתנסחות יפייפיה. התקופה יוצאת החוצה מכל שורה ואיכשהו אפילו שמתעסקים בפשעים – יש בזה משהו תמים, ראשוני, וכמעט תמיד הסוף אופטימי. מחכה כבר לכרך ב'!

מומלץ בחום, גם לצעירים מאוד!

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שציינתי בהתחלה, כריכת הספר כולה היא סוג של הוד והדר כיאה לספר כזה. אין תמונה ואין שום צורך בכך כי שרלוק הולמס הוא כבר סוג של מותג. מספיק לשים את הסילואט שלו בפרופיל, עם המקטרת הנצחית. הכיתוב הוא בזהב ואין בכלל טקסט מאחור (באמת שאין צורך). והכי כיף – לתוך שדרת העמודים תפורה סימנייה מבד. ככה שאם שוקעים בספר מתחת לשמיכה ואם גם יורד גשם ורוחות עזות מנשבות בחוץ, ממש אפשר לשמוע את הכרכרות עוברות ברחוב בייקר בלילה.

ציטוטים:

"הבמה איבדה שחקן מעולה, כפי שהמדע איבד איש הגיון מעמיק, כאשר החליט הולמס להתמחות בחקירת פשעים".

"פתגם פרסי עתיק: כל הנוטל לו גור נמרים – סכנה מרחפת מעל ראשו. כמו גם המנפץ אשליה מליבה של אישה".

"…על אדם לרהט את חדר העלייה של מוחו ברהיטים העשויים להיות לו לעזר בעבודתו, ואת השאר לאחסן בחדר הגרוטאות אשר בספרייתו – משם יוכל להוציאם בשעת הצורך".

"אין צורך להיתפס לבהלה, אדוני," אמרתי. "בדרך כלל מתגלה כי יש שיטה בטירופו".
"יש אנשים שיאמרו שיש טירוף בשיטתו," הפטיר המפקח.

הפוסט שרלוק הולמס – כל הסיפורים, כרך א' / ארתור קונן דויל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.