אז כמה זמן לקח לי לקרוא ולסקר ספר על דחיינות? התשובה בגוף השאלה. זה היה די מטופש מצדי לבקש את הספר לסקירה. זה היה בדצמבר. עוד היה חורף. אולמרט עוד היה בחזקת חף מפשע ואסי דיין היה בחיים. עברו "רק" חמישה חודשים והנה אני כותבת. לא רק דחיתי את קריאת הספר (ועוד כתוב על הכריכה האחורית "אם ברצונכם להפסיק לדחות למחר את מה שאתם יכולים לעשות היום – אל תדחו את קריאת הספר הזה!"), גם דחיתי את הכתיבה. אז יום העצמאות הגיע ואתו הרצון לצאת לעצמאות ספרותית וסוף סוף להתפנות לספר אחר.

יש משהו אירוני בלכתוב ספר על דחיינות. הרי אלו שבאמת זקוקים לספר כזה, הדחיינים, יעשו הכל על מנת לדחות את קריאתו. וגם אם כבר יתחילו לקרוא אותו, הרי הם יפסיקו מיליון פעמים באמצע, קו המחשבה והריכוז יתנתק וכל העיניין יהפוך למשהו לא ישים ולא רלוונטי. זה בערך מה שקרה לי. למזלי, יש לי את הבלוג הזה, ויש לי מחויבות לעם (אהוי חבריי הקוראים!), אז כשאני מתחילה ספר – אני מסיימת אותו. מכריכה לכריכה. אז נכון, במקרה הזה זה לקח לי ה-מ-ו-ן זמן, אבל בסופו של דבר צלחתי את הפרויקט וניצחתי את הדחיינות. לפחות במה שנוגע לקריאת הספר הספציפי הזה.

אני מוכרחה לציין שהספר שלפנינו מאוד קריא ואפילו די משעשע, שזו מעלה גדולה בספר שהוא, בסופו של דבר, ספר עיון. גם הדיוטות כמוני יכולים לצלוח אותו ואפילו די בקלות.

בעשורים האחרונים הטכנולוגיה התפתחה פלאים ורבים מפלאי הטכנולוגיה חוסכים לנו הרבה זמן. אנחנו כבר לא צריכים לרדת לנהר על מנת לכבס את הבגדים, לא צריכים ללכת לבנק בשביל להעביר כספים ואפילו לא חייבים ללכת לסופר – לחיצת כפתור אחת מסדרת לנו את העניינים צ'יק צ'ק. היינו מצפים שיהיה לנו הרבה זמן פנוי, נכון? אז לא. את רוב הזמן שהתפנה לנו אנחנו ממלאים בהסחות דעת כאלה ואחרות. רבות מהן קשורות לטכנולוגיה גם הן – טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב ושאר ירקות. רק תחשבו על זה – אתם יושבים בעבודה מול המחשב, כבר כמה שעות, ויש לכם את הפרויקט הזה שאתם חייבים להתחיל ואז מצפצף הטלפון – כתבו הודעה בקבוצה של החברה' בוואטסאפ, מה? לא תענו? הפרויקט יחכה עוד שתי דקות. ככה מתחילה לה דחיינות. ויש לה עוד הרבה אופנים.

על פי פירז סטיל ישנם שלושה מרכיבים בסיסיים לדחיינות – ציפייה, ערך וזמן. הוא כמובן מביא לכך הרבה דוגמאות. ציפייה –  "דחיינים הם באופן טיפוסי בעלי ביטחון עצמי נמוך, במיוחד בכל הנוגע למשימות שהם דוחים" (עמוד 31), כלומר הנמכת ציפיות, שמביאה לאיבוד מוטיבציה, שמביאה לדחייה חוזרת ונשנית של משהו שלא מרגישים בטוחים אתו. ערך – "ככל שלמשימה יהיה פחות ערך, כך נתקשה יותר להתחיל לבצע אותה" (עמוד 32), זה הרי הרבה יותר מפתה לעשות משימות שמרגישות לנו "חשובות" מאשר עבודות סיזיפיות שאנחנו מתבאסים לעשות. זמן – "אנחנו מעריכים גמול שאפשר לקבלו בטווח הקצר, הרבה יותר מגמול המחייב המתנה" (עמוד 34) – כלומר, טיפוסים אימפולסיביים. דחיינות וחוסר סבלנות באות בדרך כלל יחד (מזדהה).

זאת ועוד, סטיל גם מקדיש פרק שלם להסבר אבולוציוני לגבי האימפולסיביות, שדחיינות היא תוצר הלוואי שלה, עוד מתקופתנו כציידים-מלקטים. כלומר, זה בטבע שלנו. "עידן הדחיינות של ימינו היה בלתי נמנע למן הרגע שבו יצאנו מבין העצים אל הסוואנה, למדנו להצית אש והתחלנו לסחור בין שבטים. הדחיינות צמחה בצד הציוויליזציה" (עמוד 64). הוא מביא דוגמאות מההיסטוריה, מהדת, מיוון ורומי הקדומות – מצביאים, חקלאים ושרי מלחמה למיניהם. יש מלחמות שהיו יכולות להסתיים יותר מהר ובפחות נזק אם לא הייתה דחיינות.

כל פרק בספר מתחיל בציטוט מעניין, שקשור לדחיינות. אני אהבתי במיוחד את זה של מרטין לותר קינג ג'וניור – "מעל לעצמות המלבינות ולשיירים המגובבים של תרבויות רבות מספור, כתובות המילים מעוררות הרחמים: "מאוחר מידי" (עמוד 68).

אפשר לומר שהדוגמא הראשונה לדחיינות הם אדם וחוה. דחיית הסיפוקים שלהם שאפה לאפס (אוי, כמה שאני מזדהה גם עם זה) ולכן אכלו את התפוח. הם רצו את הסיפוק המידי, על פני דחייה, שאולי תניב להם תוצאות יותר טובות בעתיד. היום, שפע הפיתויים גדול הרבה יותר מאשר סתם תפוח – "כמה פעילויות פנאי או בידור זמינות לכם מיד? בית טיפוסי יכול להכיל מאוד פעילויות כאלה, החל בטלוויזיית HD וכלה בפורטלים באינטרנט. לא היו מעולם בתולדות האנושות פיצויים רבים כל כך, שפותחו באופן מגרה כל כך והיו זמינים כל כך ומשווקים במומחיות רבה כל כך. אדם וחוה היו צריכים להתמודד רק עם תפוח עסיסי שהוגש על ידי נחש. כיום התפוח שלנו מצופה קרמל וטבול בשוקולד, משווק במסע פרסום של מיליוני דולרים ובמבול של פרסומות, מודעות קופצות ואינסרטים. באופן בלתי נמנע, ככל שחיינו טובעים בהסחות דעת אלה, הדחיינות שלנו גוברת" (עמוד 83).

טוב, אז אחרי שקראתי את רוב הספר, שבאמת מוקדש למהי דחיינות וממה היא נובעת והבנתי שאני, בסך הכל, טיפוס די 'דוחה' –  מה עושים עכשיו? הספר מציע הרבה דרכים לעבוד על עצמנו ושכל אחד יבחר מה שנוח לו ומה שטוב לו. אתם דוחים בגלל חוסר ביטחון במשימה מסוימת? קחו על עצמכם משימות קטנות יותר, שיבנו לכם את הביטחון ואז נסו שוב (מה שנקרא "ספירלת ההצלחה"), למדו משהו חדש כמו שיעורי בישול או אגרוף תאילנדי, זה יעניק לכם ביטחון – אתגרו את עצמכם. אתם דוחים משימה כי היא משעממת? נסו להכניס בה עניין ו"נסחו את מטרותיכם במונחים של מה שאתם רוצים להשיג, ולא ממה אתם מנסים להימנע. לדוגמה, חשבו "אני רוצה להצליח" ולא "אני לא רוצה להיכשל". כמו כן, רצוי לעשות את המשימות הקשות ביותר בשעות שבהן אתם במיטבכם. אני, למשל, לא טיפוס של בוקר…אני הרבה יותר פרודוקטיבית בשעות בערב והלילה (השעה אצלי עכשיו היא 23:57). נכון, כל העצות האלה נשמעות קצת כמו קלישאות, ואני לא בטוחה שזה באמת יכול לעזור, מה שבטוח זה לא יכול להזיק.

מה שאני בעיקר לקחתי מהספר הוא לאו דווקא דרכי הפעולה והפתרון, אלא המודעות. לא הייתי מודעת בכלל לכמה אני דוחה ודוחה דברים. עכשיו אני שמה לב לזה הרבה יותר וזה כבר משהו. אני מעדיפה לעשות עכשיו משהו קטן כמו לשטוף סוף סוף את הכלים שעומדים בכיור, כדי שאחר כך אני אוכל לשכב על הספה ולקרוא ספר בכיף. הדחייה של הדברים מביאה אותנו למצב, שבסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את הכל בפרק זמן קצר ובלחץ של זמן, וזה לא בהכרח טוב.
אני אביא עוד ציטוט לסיום – "גישה חיובית אולי לא תפתור את כל הבעיות שלכם, אבל היא תרגיז מספר מספיק של אנשים כדי שהמאמץ יהיה שווה" (הרם אולברייט, עמוד 119).

לסיכום, זה ספר מעניין שפותח את הראש ולימד אותי דבר או שניים על עצמי.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – בכל זאת זה ספר עיון שלקח לי 5 חודשים לקרוא)

פינת העטיפה:

טוב, אני לא מצפה להרבה מספרי עיון (למרות שכבר היה אחד עם עטיפה שחיבבתי). אני חייבת להודות שהעטיפה כאן די משעממת. הרקע הוא נייר מקומט שיישרו אותו. לא לגמרי ברורה לי הבחירה הזו, כי קימוט של נייר וזריקתו לפח לאו דווקא מורה על דחיינות, אבל ניחא. שם הספר כתוב באדום ויש דמות קטנה שדוחפת את האות הראשונה, שזה דווקא חמוד, אבל כל כך קטן…

ציטוטים:

"הגורם העיקרי המונע מאיתנו לבצע את הדברים שאנחנו רוצים וצריכים לעשות הוא דחיינות. אין זו שאלה של עצלנות, אף שקל לבלבל בין השתיים. שלא כמו העצלנים באמת, הדחיינים רוצים לעשות את מה שהם צריכים לעשות – ובדרך כלל מגיעים לזה, אבל לא בלי מאבק איתנים".

"אמונה עצמית מפרידה בין המצליחן לבין הדחיין; ללא ביטחון שכזה, הספה קורצת, הטלוויזיה קוראת, וחלומות העתיד הופכים למשהו השייך לעבר. דחיינים רבים מטילים ספק ביכולתם להצליח ועקב כך מפסיקים לנסות. ולאחר שהמאמץ נעלם, הכישלון בלתי נמנע".

"הישגים יוצרים תחושת ביטחון, היוצרת מוטיבציה המובילה להישגים נוספים".

הפוסט דחיינות – איך להפסיק לדחות למחר את מה שאנחנו יכולים לעשות היום / פירז סטיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

אז אני אתחיל מהסוף – לא פלא שהספר הזה היה רב מכר ולא פלא שהוא היה כזה ספר מדובר בעולם ואפילו זיכה את מחברו באי אלו פרסים – זה פשוט ספר מעולה. לא יוצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים, שבעצם מורכבים מכמה סיפורים קצרים, אז ככה שזה בהחלט שינוי מרענן. ועוד יותר כיף כשמדובר בספר טוב, שכתוב היטב ואף אחד מהסיפורים אינו נופל ברמתו מהשאר.

לפנינו שמונה סיפורים קצרים, שנעים בין 18 עמודים (הקצר ביותר) ועד ל-36 (שהוא הארוך ביותר). בסך הכל מדובר בסיפורים די קצרים, הנקראים במהירה. אותי הסיפורים פשוט ריתקו. הכתיבה נפלאה וקולחת ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ומצבים. לכל סיפור יש פואנטה בסופו, אבל היא לא בומבסטית, אלא קטנה ועדינה. בכל הסיפורים יש זיקה כזו או אחרת ליהדות, היא תמיד מוזכרת. לפעמים זה ברקע, לפעמים היא הגיבורה הראשית ולפעמים זה בכלל דיון שמתפתח בעקבות שיחה על השואה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא על זוג יהודי חילוני אמריקאי, שמגיעים אליו לביקור זוג מכרים מהעבר הרחוק, זוג חרדי לכל דבר ועניין. הנשים היו חברות בצעירותן – אחת הפכה חילונית בעקבות בעלה ואחת התחרדה ועברה לישראל. הארבעה שותים, מעשנים סמים שמצאו בחדרו של הילד ונזכרים בעבר. לדבי, הבחורה החילונית , יש איזה קיבעון לגבי השואה וכך החבורה נגררת למשחק דימיון מוזר והזוי.

הסיפור "גבעות תאומות" מתחיל בשני צריפים, על שתי גבעות, אחת מול השנייה. בכל צריף משפחה. התנחלות. הגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו לשמור על הגבעות משכניהם הערבים. הסיפור מחולק למעין פרקים קצרים, המסודרים לפי שנים החל מ-1973 ועד 2011 ומראה את התפתחותה של ההתנחלות והפיכתה לעיר גדולה ומשגשגת (מישהו אמר אריאל?). בדרך מתגלגל סיפורן של שתי המשפחות של המייסדים ומה עלה בגורלן וסכסוך אחד, שנפתר רק אחרי 30 שנה, ולא בהכרח על הצד הטוב ביותר.

עוד סיפור מעניין הוא "פיפ שואו". זהו סיפורו של ארי פיינברג, עורך דין יהודי ומתבולל. ארי נשוי לבלונדינית מהממת וגויה לגמרי. הגורל מזמן אותו למועדון חשפנות ולמופע פיפ שואו שבו הוא מתמודד עם עצמו, עם העבר ועם ההווה. בין היתר צפים שם על פני השטח הרבנים שלו, שמאשימים אותו בנטישת הדת, הפסיכולוג שלו, עם אימו שמסרבת להכיר באשתו הגויה ובאשתו ההרה.

יש כמובן עוד סיפורים, אבל אני אשאיר לכם לגלות קצת בעצמכם.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק? אנחנו מדברים על ספר מצוין, קריא, שמעלה הרבה שאלות ומחשבות לגבי היהדות בישראל ובארצות הברית, לגבינו כיהודים וגם לגבי השואה.

רוצו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

האמת שאני ממש לא יודעת מה להגיד על העטיפה במקרה הזה. מה שבטוח – היא לא משקפת כלום ממה שקורה בספר. בכלל, אני חושבת שזה קשה לחשוב על עטיפה הולמת לספר שהוא מקבץ של סיפורים קצרים – עם איזה מהסיפורים תתכתב העטיפה?. בכל מקרה, כאן יש עטיפה מינימליסטית לגמרי – רקע שחור, כיתוב גדול בכתום וורוד וזהו. שום אימג', תמונה או איור. העטיפה המקורית שמצאתי ברשת היא שונה לגמרי, מקושקשת ומאוירת ולא אהבתי אותה. מהכריכה הנוכחית אי אפשר להבין שום דבר לגבי הסיפורים ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.

הפוסט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני בדרך כלל לא קוראת ספרי עיון. אני גם לא כל כך מיומנת בזה. יש לי הפרעת קשב וריכוז קלה (יש אנשים שיתווכחו איתי על ה"קלה") ובספרי עיון אתה חייב להיות מרוכז. תמיד יש מונחים מדעיים מפוצצים והוכחות מסובכות, שבסוף אני הולכת לאיבוד. יש הרבה ספרי עיון טובים שפספסתי בגלל זה. אני פשוט מפחדת להתחיל לקרוא ואז להרגיש מטומטמת שאני לא מבינה כלום…

אז החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתעמת עם הפחדים הפעם. כשראיתי את הפרסום על הספר "התינוק החושב", חשבתי לעצמי – או! הנה נושא שאני מתחברת אליו. על גב העטיפה כתוב בפירוש "גופניק לוקחת אותנו לסיור מודרך מרתק ונגיש לכל אחד…". על אף שלרוב אני לא כל כך מאמינה לכל הסופרלטיבים שכתובים על הגב הספר, החלטתי לנסות ולקוות שאבין ואזכור משהו בדרך.

גופניק מנסה להסביר לנו איך עובד מוחם של ילדים קטנים, שלפעמים נתפס כ"לא מפותח" מספיק. היא מביאה מחקרים שמראים עד כמה ילדים, אפילו ממש קטנים חכמים וטובים בהסקת מסקנות ובלמידה. מה שבטוח, הם הרבה יותר מפותחים ממה שנהגו לחשוב בעבר. תמיד פתרנו את שאלת ה"מעניין מה הוא חושב עכשיו" בתשובה ש"כנראה לא נדע" ובאמת לא נעשו בעבר הרבה ניסויים שבדקו את העניין המרתק הזה.

גופניק מדברת בספר בעיקר על תינוקות ופעוטות מגיל 18 חודשים (ובמקרים ספציפיים גם 12 חודשים) ועד גיל 5 בקירוב. אחת הדוגמאות שהיא מביאה היא ניסוי שבו הראו לתינוקות בני 18 חודשים אדם מבוגר אוכל עוגייה, שהם עצמם אהבו, ועושה פרצוף לא מרוצה, משמע שלא טעים ולו. אחר כך הוא אכל ברוקולי ועשה פרצוף שמח. השאלה הייתה "אם התינוקות יצטרכו לתת לו משהו – מה זה יהיה?", התינוקות הגישו לו את הברוקולי, על אף שהם עצמם לא אוהבים אותו. הם הבינו שהאיש אוהב ברוקולי וזה משמח אותו ולכן החליטו לתת לו את הברוקולי ולא את העוגייה, שהם עצמם מאוד אוהבים. כלומר, התינוקות הבינו שהאדם שיושב מולם הוא בעל השקפה שונה משלהם ולא שפטו אותו ועזרו לו לקבל את מה שהוא רוצה. הם התאימו את עצמם לתפיסת עולמו. בניסוי הזה, אגב, תינוקות בני 15 חודשים המשיכו להציע עוגיות, לא משנה מה האדם שמולם חשב על זה, ומכך אנו מבינים שבתקופה הקצרה הזו של 3 חודשים, ילד לומד עובדות על הטבע האנושי.

הספר מחולק לכמה פרקים, שבוחנים היבטים שונים של החשיבה בכלל ושל תינוקות בפרט – עולמות אפשריים (העמדת פנים), חברים דמיוניים, תודעה ותשומת לב, הורות חלופית וכן הלאה.

מחקרים מראים, למשל, שילדים עקביים בכל הנוגע לחברים דמיוניים – הם נשאלו בכמה הזדמנויות שונות והתשובות שלהם חזרו על עצמן והתאימו גם למה שההורים סיפרו. חברים דמיוניים יכולים להיות חביבים או עוינים ולרוב מושפעים מהחברה שהילד גדל בה. גופניק גם מוכיחה שרוב הילדים מודעים להבדל בין עולם ה"נדמה-לי" לבין העולם הממשי. הם פשוט מעדיפים את ה"נדמה-לי". היא מספרת לנו על הדרך שבה תינוקות לומדים דרך חיקוי פעולות של אנשים אחרים, מבוגרים, ואפילו לומדים, להימנע מן הטעויות שלנו ולהבין את מגבלותינו.

בפרק שנקרא "להימלט מן המערה של אפלטון" היא מדברת בין היתר על ההבדלים בין אחים קטנים לגדולים. בהיותי אחות קטנה לאח בכור ומוצלח במיוחד – מצאתי את זה מרתק. היא כותבת "אחים קטנים, למשל, לומדים, למרבה ההפתעה, מהר יותר על תודעות של אחרים מאשר אחים גדולים, אף על פי שבדרך כלל הם מקבלים ציונים נמוכים יותר במבחני מנת משכל ובמבחנים מילוליים. אחים קטנים מפתחים אינטליגנציה רגשית וחברתית יוצאת דופן, ואילו אחים גדולים מפתחים אינטליגנציה קונבנציונלית יותר, כזו של בית ספר. לאחים קטנים יש סיכוי טוב יותר להיות משכיני שלום רבי קסם, ואילו אחים גדולים הם הישגיים ורציניים יותר" (עמוד 102).

מסתבר שתינוקות מנהלים בראשם ניתוחים סטטיסטים בלתי מודעים של מצבים ושהם בעצם עושים ניסויים. דרך הניסויים האלה הם לומדים, בדומה למדען במעבדה. מוחם של התינוקות הוא כמו ספוג ומאפשר להם להכיל הרבה דברים חדשים. מוחו של תינוק הוא כנראה מחשב הלמידה העוצמתי ביותר שיש. גופניק אפילו טוענת שילדים קטנים הם בעלי מודעות גבוהה יותר משלנו, המבוגרים. בין היתר, בגלל שלנו יש "חלקים מרסנים" במוח, שלילדים עדיין אין בגיל הזה. גופניק משווה את זה לחוויה שלנו כשאנו מגיעים למקום חדש, שלא היינו בו קודם – אנחנו מרחיבים את התודעה שלנו, מסתכלים על כל הפרטים, הכל מעניין אותנו. בעוד שכשאנחנו מסתובבים ביום-יום בסביבה שאנחנו מכירים ורגילים אליה – אנחנו לא שמים לב להרבה דברים, אלא רק למה שחשוב עבורנו. היא מגדירה את זה כ"אלומת אור" שאיתה אנחנו מאירים רק על מה שחשוב לנו, כל השאר נמצא באפילה. אצל תינוקות זה לא ככה, הם רואים הכל וסופגים הכל.

אחד הדברים שבזכותו היה לי, אישית, יותר קל עם הספר הוא העובדה שגופניק מביאה הרבה דוגמאות מחייה הפרטיים, מהילדות שלה עצמה ומהילדים שלה. זה עושה את כל העניין הרבה יותר נגיש וקל להזדהות. בנוסף יש כמובן, מאמרים, מחקרים ניסויים, קולנוע ואפילו ספרות (כגון האקלברי פין כדוגמא למוסר). רק רשימת הביבליוגרפיה בסוף הספר משתרעת על פני 30 עמודים!

הספר מעניין ומרתק וכתוב בשפה שאפילו אחת כמוני הצליחה לקרוא. הוא בהחלט מצריך מידה של ריכוז ותשומת לב אבל הטקסט לא קשה כמו שחשבתי שיהיה. מומלץ לכל מי שהנושא מעניין אותו או שחי עם ילדים קטנים בבית ומנסה להבין מה לעזאזל הם רוצים ממנו.

בקיצור, נכון, זה נחמד להיות מבוגר ולהצליח לעשות הרבה דברים מסובכים לבד, אבל לא יזיק לנו בכלל לחשוב כמו ילדים מידי פעם.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – סיימתי ספר עיון ונשארתי בחיים כדי לספר על זה!)

פינת העטיפה:

טוב, אולי אני לא אמורה לצפות ליותר מידי מעטיפות של ספרי עיון. בכל זאת, אומנות זה אולי לא הצד החזק שם… העטיפה בסדר – חמודה ותואמת את התוכן. עטיפה לבנה (יש לי חולשות לעטיפות לבנות וחבל שאין יותר כאלה) עם אימג' של תינוק חמוד שמציץ בין הסדינים, פאר היצירה של ספריית צילומים בשם "ויז'ואל". בהחלט היה יכול להיות יותר גרוע, אבל בסך הכל סביר ומשרת את המטרה.

ציטוטים:

"יש רעיון אחד וכללי מאחורי כל הטיעונים והניסויים הספציפיים המופיעים בספר זה. יותר מכל יצור אחר, בני האדם מסוגלים לחולל שינויים. אנחנו משנים את העולם שמסביבנו, את האחרים ואת עצמנו. הילדים והילדוּת עוזרים לנו להבין איך אנו משנים ומשתנים. והעובדה שאנחנו משנים ומשתנים מסבירה מדוע ילדים הם כפי שהם – וגם למה בכלל הילדוּת מתקיימת".

הפוסט התינוק החושב / אליסון גופניק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת מדריכים. כמה שיותר. הרבה עצות. מליון. אם הייתי יכולה הייתי מקיפה את עצמי במדריכים ומקבלת עשר תשובות לאותה שאלה. ואז בא הספר הזה ובין היתר אומר לי – תמצאו לכם מדריך אחד ותיצמדו אליו. וואלה יופי.

קיבלתי את הספר הזה כשהיורש היה בן שלושה חודשים. כמובן שישר פתחתי את הפרק "1-3 חודשים" אבל בכל זאת קראתי לי במקביל גם את הפרקים הראשונים, גם אם לא שקעתי בהם ממש לעומק. אני חייבת לציין שהופתעתי ממש לטובה. קודם כל – מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי בכל מיני ספרים אחרים ולא מצאתי או שהיה כתוב מעט ובצורה לא מספקת (מבחינתי) – התפתחות התינוק, מה הוא אמור לעשות ומתי, שיניים, מזון מוצק וכל נושא שרק עולה על דעתכם ממויין לפי תקופות, שהן נגזרות של חודשים –רגע לפני, החודש הראשון, 1-3 חודשים, 4-6 חודשים, 9-7 חודשים, 10 חודשים עד שנה, פרק על בריאות, פרק נחמד שנקרא "קצת אחרת" ונוגע בגידול תאומים, משפחות חד-הוריות, חד מיניות ומאמצות (נושאים שלא נותנים להם הרבה במה, כאן הם קיבלו פרק, אמנם לא ארוך במיוחד, אבל לפחות יש התיחסות שלא ראיתי בהרבה מקומות), פרק מצוין שנקרא המדריך המצולם שבו ישנם צילומים בצבע של החלפת חיתול (נשמע טריביאלי? אני נלחצתי מזה בימים הראשונים), איך עושים אמבטיה, תנוחות הנקה ועוד. אחרי כל זה יש נספח של הזכויות המגיעות לנו בשנה הראשונה – עוד נושא חשוב חשוב שצריך לדעת.

אני אוהבת את המדריך הזה. ומכל כך הרבה סיבות. קודם כל – כתוב על הכריכה "המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" ואם יש משהו מאוד בולט בו זה הישראליות שלו. לא יעזור, יש מנטליות ישראלית שבאה לידי ביטוי גם בעיניינים שקשורים להריון, לידה וטיפול בילדים. מי מאיתנו לא נתקלה באיזו סבתא חביבה שהיה לה משהו להגיד על איך שהילד לבוש (או לא לבוש) או איזה עובר אורח שהחליט להשב את תשומת ליבנו לעובדה שהילד רעב. גם לזה מתייחס המדריך המקסים הזה.

יש גם המון הומור וציניות, כמו בעמוד 31, שישנה רשימה של "חמישה דברים שאת פשוט לא יכולה לעשות אחרי הלידה:

1. לישון. אף על פי שכולם אומרים לך שכדאי.
2. לחשוב על סקס. אפילו שבן זוגך באמת היה מקסים.
3. לשמוע את בעלך מספר לכל העולם פרט אחר פרט מהלידה. אף על פי שזו זכותו.
4. להקשיב למישהי אחרת שמספרת על הלידה שלה. אף על פי שגם לה כאב.
5. להאמין שאי פעם תהיי מוכנה לעבור את זה שוב. גם אם אומרים שכולן שוכחות.

קצרה היריעה מלכתוב את כל מה שהספר מכיל ופה בדיוק הגדולה שלו, הוא אמנם רק עד גיל שנה אבל הוא מאוד מפורט ומצליח לא להיות טרחני ומשעמם. אהבתי שיש התייחסות בכל פרק להתפתחות התינוק ולמה כדאי לשים לב ואולי לבדוק אצל רופא. יש גם כל מיני תזכורות כמו לקבוע תור לטיפת חלב או טיפים (שרואים שנכתבו מתוך הרבה שנות ניסיון) לגבי המון דברים.

בעיקר הספר מדבר בשפה "בגובה העיניים" ומאוד מקיף ואפילו מצליח להיות משעשע בתקופה הלא פשוטה הזו.

הדבר היחיד שהיה לי מוזר הוא שבפרק על החודש הראשון יש טיפים לקניית עגלה. זה נושא חשוב שמעניין המון זוגות אבל ברוב המקרים אנשים מגיעים לחודש הראשון שאחרי הלידה כבר עם עגלה, ואם מזג האויר מאפשר אולי כבר יוצאים איתו החוצה. לכן אני חושבת שאת העיניין הספציפי הזה היה צריך לשים לפני, למשל בפרק שנקרא "רגע לפני".

בקיצור – מומלץ ממש בחום לכל אלו מבינכן שאוהבות לקרוא ואוהבות מדריכים שמבינים מה את צריכה. ואני שואלת – איפה ספר ההמשך?

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – באמת אחד המדריכים הטובים שנתקלתי בהם.)

פינת העטיפה:

גם כאן מגיע חח' – לכל ספרי העיון וההדרכה (לפחות אלו שיש לי בבית) יש עטיפות קצת, איך להגיד? משמימות… כאילו מישהו מפחד להעז. וכאן – חגיגה לעיניים. זה לא שהעטיפה מדהימה ביופיה אבל היא ממש חמודה בעיני והיא מאוד מתאימה לאופי של הספר. רואים הרבה איורים קטנטנים שקשורים בצורה כזו או אחרת לתינוקות – צעצועים, בגדים, עגלה ומילים כמו "אמא" "אהבה" ו"תינוקת". חמוד ותופס את העין.

הפוסט מלידה עד גיל שנה / מור אסאל וענת בר לב אפרתי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.