בבת אחת ג'ונתן נהיה מאוד מודע, או לפחות מנסה להיות מודע, לאיך שהכלבים מרגישים. הוא חרד להם. הוא תוהה אם הם נמצאים זמן רב מידי לבד בבית והאם הם מאושרים באופן כללי מהשהייה במחיצתו. הוא אפילו לוקח אותם לבדיקה אצל וטרינר כי הוא חושב שהם בדיכאון. כשניתנת לו ההזדמנות להביא אותם איתו לעבודה הוא פשוט בעננים.

באיזשהו שלב בת זוגו גם נכנסת לסיפור. תחילה הם לא גרים יחד והיא מגיעה רק אחרי שהכלבים כבר אצלו. אין לו מושג איך היא תקבל אותם ואפילו יותר חשוב – איך הם יקבלו אותה. הוא בעצמו מתחבט בשאלה אם הם בכלל מתאימים, הוא והיא. היא מרגיש שהוא לא בליגה שלה, ואין לו מושג מה היא עושה איתו בכלל. החבר הכי טוב שלו לא סובל אותה והוא לא יכול שלא לחשוב האם היא האחת בשבילו.

יום אחד היא מגיעה עם הצעה ממקום העבודה שלה (היא עובדת במגזין חתונות) – להתחתן בחתונה גרנדיוזית, אשר תסוקר מטעם המגזין וכל העלות תמומן. איכשהו ג'ונתן מוצא את עצמו מסכים. סוג של "נסחף עם הזרם". הוא יודע שזה מה שהיא רוצה. יחד עם זאת, הספקות לא מפסיקים לקנן בו. וכל הזמן ברקע – הכלבים. טוב להם? רע להם? הם בריאים? הם מאושרים?.

את העבודה שלו הוא לא סובל בלשון המעטה. הוא מרגיש לא מנוצל ולא ממומש. מתוסכל ועצבני. נראה לו כאילו הכל עלה על דרך לא נכונה. וזה אכן כך. כל הלחץ מהחתונה המתקרבת והעבודה המחורבנת והכלבים מביאים אותו למין התמוטטות עצבים, שגורמת לו לאבד את המילים. פשוטו כמשמעו. הוא פשוט לא מצליח לדבר כמו שצריך, לא מצליח להוציא משפט אחד הגיוני מהפה. המילים לא קשורות ולא מתקשרות והוא לא מבין מה קורה לו.

אני מודה שהקטעים שבהם הוא מנסה לדבר פשוט מצחיקים. למעשה, אלו הקטעים הכי טובים בספר.

אני לא אספר לכם מה קורה בהמשך כדי לא ליפול לספוילרים. אבל בגלל שהספר מזכיר לי סוג של קומדיה רומנטית, אתם יכולים לנחש שיש סוף טוב לכל הסאגה הזו.

הספר התחיל מבחינתי ממש מבטיח. הוא נפתח במשפט הבא: "יום אחד חזר ג'ונתן מהעבודה והופתע לגלות שהכלבים מרכלים עליו. והם אפילו לא היו הכלבים שלו" (עמ' 7)

אני מאוד אוהבת חיות ויודעת שלפעמים יש להן יכולות להבין את הבעלים שלהן ו"לדבר" איתם בשפתם המיוחדת ללא מילים, אבל בשורה התחתונה, הספר פשוט לא הצליח להתרומם אצלי. לא יודעת בדיוק לשים את האצבע על הסיבה. זה ספר חמוד ולא יותר מזה.

מה שבטוח – בעלי כלבים יאהבו אותו מאוד.

דירוג הקואלית:

(שתי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

את העטיפה אני מאוד אוהבת. הגוונים נייטרלים ומופיעים בו שני הכלבים ותפוח אכול (את התפוח פחות הבנתי, אבל יש מצב שיש לו אזכור בסיפור ואני פשוט לא זוכרת). הכל משתלב בצורה מקסימה מבחינת העימוד עם הטקסט והאיורים ממשיכים גם לחלקה האחורי של העטיפה.

הפוסט ג'ונתן ללא רסן / מג רוסוף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

משפחת ליטווינוף היא משפחה עם הרבה אמונות, אפשר גם להגיד – הרבה אי-אמונות.

אודרי וג'ואל נשואים ולהם שלושה ילדים – קרלה, רוזה ולני המאומץ. אימו של לני יושבת בכלא על שוד מזוין ועצם האימוץ שלו היה ניסיון של ג'ואל להוכיח שאפשר לקחת ילד קטן ולעצב אותו כמו שאתה רוצה (זה לא הלך לו מי-יודע-מה). ג'ואל הוא עורך דין מצליח מאוד, שידוע בחיבתו לכל מיני כאלה שאף אחד לא מוכן לייצג – מוסלמים, ראפרים ושאר ירקות. את כולם הוא מחבק, בכולם הוא מאמין.

אודרי מאמינה גם היא בצדק חברתי והיא שמאלנית מובהקת שמשתתפת בהפגנות ומרידות אזרחיות למיניהן. המפתיע הוא שעם כל העיניין החברתי הזה שלה – היא מצליחה להיות בלתי נסבלת ולעיתים ממש נבזית למשפחתה שלה ולאנשים הקרובים אליה ביותר. באופן אירוני, דווקא לני, הבן המאומץ, מקבל יחס הרבה יותר טוב ואימהי מאשר בנותיה הביולוגיות.

יום אחד ג'ואל לוקה בשבץ וארוע מוחי בבית המשפט, זמן קצר לפני שמתחיל משפט של אזרח אמריקאי מוסלמי, המואשם בביקור במחנה אימונים של אל-קאעידה. לאורך כל הסיפור, ג'ואל שוכב בתרדמת והמשפחה והחברים עומלים סביבו ומתחילים קצת פחות להאמין…

רוזה מחליטה להתקרב לשורשים היהודיים שלה לאחר ביקור בבית כנסת (למורת רוחה של אודרי כמובן). היא עובדת למען מוסד טיפולי לבנות בעייתיות ומבינה באיזשהו שלב שהיא לא תצליח הרבה לשנות בעולם, אז אולי כדאי לנסות לשנות את עצמה. קרלה ובעלה מייק מנסים כבר הרבה זמן להרות ללא הצלחה, הם מתעסקים בזה כבר כל כך הרבה זמן, שהם איפשהו איבדו אחד את השניה בדרך ותהיתי לא פעם אם הם בכלל אוהבים זה את זו. לני, כמובן, משקר לכולם אבל עדיין כולם מאמינים לו, במיוחד אודרי. הוא מפסיק וחוזר להשתמש בסמים ממש כמו שקרלה מנסה לרדת במשקל. יום כן, יום לא, יום למה לא.

מבולבלים?

גם אני. לפעמים קצת קשה לקרוא את הספר הזה, כי יש בו המון דמויות ואנחנו כקוראים מתוודעים לכל אחד ואחת מהן. לי זה יצר לעיתים עירבוביית דמויות ולא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי כל השמות בהקשרים הנכונים. מלבד זאת זהו ספר נחמד. לא יותר מזה. הדמויות קיצוניות לכל הכיוונים, במיוחד אודרי, שפשוט עיצבנה אותי והיו רגעים שהתחשק לי לסגור את הספר מהעצבים שהיא הביאה לי . זה לא ספר רע, הוא כתוב בצורה רהוטה ועושה רושם שהתרגום טוב. לי, אישית, יש בעיה עם כל ההצהרות האלה של הדמויות ואודרי ייפת הנפש שמבינה שגם היא כבר שנים רק זורקת סיסמאות לאויר שלא רלוונטיות כל כך ברגע האמת…

לסיכום – ספר נחמד וקריא. לפעמים זה מספיק.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בעטיפה אנו רואים בובה של חייטים ועליה כל סמלי הדתות – צלב, מגן דוד, חצי סהר וגם, כמובן – דולר, לב והמגל הסובייטי. מתבקש. הספר נוגע בכל מיני השקפות חיים בין אם על פי דת ובין עם על פי זרמים חברתיים דוגמת הסוציאליזם. הבובה היא בובה היא בובה. אולי זה מדבר על העובדה שכל אחד מנסה "לתפור" לעצמו אמונה? למצוא את עצמו בתוך המגוון?
האור הנופל על הבובה מגיע מלמעלה (מהאמונה?) וכך החלק העליון שלה מואר מאוד ובחלקים התחתונים יש מעט צללים. צילום סטודיו – מהונדס ומוקפד כמעט כמו אודרי…
עטיפה יפה שמשקפת את הרעיון הכללי של הספר.

ציטוטים:

סוקרטס: "חכמה אמיתית היא לדעת שאינך יודע כלום".

"מעולם לא חיבבה שיחות קונספירציה נשית מהסוג הזה. ההנחה העומדת בבסיסן כאילו כולן מודאגות מאותם הדברים משוללת כל יסוד לפי נסיונה, והאינטימיות שבהן הייתה כמעט תמיד דֶלת סתרים המובילה לאיזו עוינות תת-קרקעית".

"היא הייתה, החליט, אנגלייה כל כך שזה לא ייאמן, אנגלייה כל כך שזה רומנטי; דמות מתוך – ובכן, מתוך ספר על אנגלים".

"שופט העליון אוליבר ונדל הולמס: "החיים הם להט ופעולה ועל האדם לקחת חלק בלהט ובפעולה של זמנו, אחרת יסתכן בכך שיישפט כמי שלא היה חי".

"לטווח הארוך, בחורה שאי אפשר להמעיט בערכה תמיד תהיה קצת מעייפת".

"הוא חש שזו זכות המוקנית לנשים, להחזיק בדעות פוליטיות לא סבירות".

"רחוש תשוש כמו יתוש"

"חיי הנישואים הם כמו בריאות טובה: מה הטעם בה, לכל הרוחות, אם את לא יכולה לנצלה לרעה מידי פעם או להתייחס אליה כמובנת מאליה".

"אז הוא לא היה מרוצה מהאלוהים שבו הוא לא מאמין".

"עד לאותו רגע בחייה לא הפגינה אודרי אף לא שמץ של רגשנות כלפי ילדים. היא אמנם הכירה בהם בקטגוריה נפרדת של יצורים בעלי אישיות, אך נטתה לחשוב עליהם כעל מי שמתאמנים להיות בני אדם. מבוגרים עם פגמים".

"בתלמוד נאמר שכל ילד בבטן אימו לומד את כל התורה כולה מפיו של מלאך. כשמגיע זמנו להיולד, מלאך אחר נוגע בשפתו של הרך הנולד, וכל הידע נשכח. לכן, מי שיש לו כישרון טבעי ללימוד תורה אומרים עליו שהמלאך נגע בשפתיו נגיעה קלה מאוד".

הבית הראשון מ"תפילת השלווה":
אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם;
אומץ לשנות את אשר ביכולתי;
ותבונה להבחין בין השניים."

"דיכאון, מנסיונה של קרלה, היה משהו משמים ולאה – קרפדה רטובה שיושבת על ראשך עד שלבסוף היא אוגרת די אנרגיה כדי להחליק לדרכה".

הפוסט המאמינים / זואי הלר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

(זוכה פרס אורנג' לשנת 2008)

איזה ספר מקסים!!
הגעתי לספר בלי ציפיות בכלל, לא היה זכור לי שקראתי עליו משהו ואולי זו הסיבה שפשוט הופתעתי מכמה שנהנתי ממנו.
לב התאלמן מאישתו מרינה בגיל צעיר, יש לו ילדה, מאיה, בת חמש, הוא גר עם ביתו ואימו אינה באורור, כפר נידח במזרח אירופה. הוא עבד במנסרה ומצא את עצמו מובטל כאשר המפעל נסגר, פשוט כי נגמרו העצים לכריתה. הוא מחליט לצאת למסע של חייו ללונדון ולנסות שם את מזלו כדי שיוכל לשלוח כסף הביתה.

מבחינתי היו בעצם שני סיפורים שרצו במקביל. האחד הוא ההסתגלות של לב ללונדון בכלל ולקצב החיים בה בפרט וזה גם הסיפור שקיבל את מירב המשקל בספר, והסיפור השני – כל מה שקורה במקביל באורור, הכפר שממנו הגיע לב, בקצה השני של אירופה – החיים של מאיה ואינה וחבריו הטובים, רודי ולורה.

לב מתואר כמהגר עם אנגלית עילגת (לפחות בהתחלה), הוא מעשן הרבה ושותה וודקה בכל הזדמנות. לאט לאט הוא משתלב בשוק העבודה ומגלה שיש לו יכולות בישול שלא היה מודע לקיומן וכך גם נולדת אהבה חדשה – לאוכל. הוא גם מוצא אהבה בדמות בחורה בשם סופי, אנגליה כמובן. אבל לא משנה כמה לב ינסה "להתקבל" לחברה, הוא תמיד ירגיש שונה ותמיד גם יראו אותו ככזה. המנטליות שלו תמיד תהיה אחרת והוא חסר את הנימוסים וההליכות ש"יאים" לתושבי לונדון המנוכרת.
הוא מתנחם בחברותה של לידיה, בחורה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, שהכיר ברכבת שהגיע איתה ללונדון, גם היא מהגרת, אך בשל היותה מתורגמנית ומורה לאנגלית ה"ייאוש שלה יותר נוח" והיא עוזרת ללב בכל מיני הזדמנויות.

הסיפור, כשמו כן הוא, מלא בחלומות. חלומות של לב על אישתו המתה שקשה לו להתגבר על אובדנה בטרם עת, חלומות על העבר, חלומות על העתיד, חלומות חלומות חלומות… ספר מצוין לאנשים חולמניים ואופטימיים, שאוהבים לקרוא על אנשים כביכול "קטנים" שהולכים בעקבות החלומות שלהם ועושים שינויים גדולים.
יש בסיפור הזה הכל – אהבות, אכזבות, יחסי אב וביתו, חברים וחברויות, הרבה אוכל, לונדון – ממש הכל מכל. תענוג לקריאה.

השפה מקסימה ומלאת הגיגים (שבדרך כלל מגיעים מפיו של רודי, חברו של לב מאותו כפר נידח). פשוט לא רציתי להניח את הספר מהידיים.
מומלץ בחום!!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מתאימה לסיפור מהסיבה שלב שולח חבילות לאינה ולמאיה לכל אורך שהותו בלונדון. חבילות עם כסף לאימו וצעצועים ובגדים למאיה ביתו. הבולים שאנו רואים על החבילה נושאים את דיוקנה של מלכת אנגליה, כמובן. העטיפה חמודה. אני אישית מאוד אוהבת חבילות, זה תמיד עושה טוב בלב למצוא חבילה בדואר. וגם הספר הזה היה בשבילי כמו חבילה – הפתעה נעימה ביום חורפי.

ציטוטים:

"…כי עכשיו המוות שלה היה איתו תמיד, כמו צל על צילום הרנטגן של נשמתו."

"שחפים זעקו כמו אל בית באי שאבד זה מכבר, ולב חשב כמה קשה ודאי לחיות בקרבת הים ולשמוע בכל יום את קולם המלנכולי".

"אדם עשוי לנסוע רחוק אבל ליבו עלול להיות איטי ממנו".

"תמיד היה חרד לאינה, ואפילו בתור ילד סבל משהבחין כי אמא שלו – באופן שלא יכול היה להגדיר במדויק – נראית מסתורית איכשהו, כמו מתחרה חדשה במרוץ החיים, כזו שאיש לא ראה קודם לכן ושהזדחלה שם אחרונה, עם דאגה בעיניים."

"איש המאה העשרים ואחת הוא כלב, אבל לפעמים, כמו כלב נאמן הוא נזכר בטריק של הפגנת חיבה".

"המשקה מוציא ממנו את כל החרא. בכל גבר יש חרא – גם בכל אישה יש – זה הטבע האנושי ככה. אבל רוב הזמן זה בִפְנים, אתה מבין למה אני מתכוון? רוב הזמן אתה לא רואה מולך גוש זבל שיכור".

"…אני תמיד אומר שהחברה האנושית היא תשעים אחוז צואה שלא מגיעה למקום הנכון. בגלל זה בחרתי להיות אינסטלטור. מישהו צריך לעזור להזרים את כל זה לים".

"…והוא חשב, כן, זה אמיתי, זה מה שאני רוצה עכשיו: להיות בלתי נמחה בתוכה, בלתי מחיק. כי היא הדהימה אותו. והתדהמה הזאת לא הרפתה ממנו".

"…לב הרגיש שלא פטפוט תמים הוא שמתנגן ומצטלצל סביבו באדישות: אלא סימפוניית דיבורים מולחנת בשקידה, מופע של שיחה שמניח מראש את קיומו של קהל מעריצים דומם, נחבא אל הצללים, כמו לב שאיש שם לא הבחין בו, בז`קט הז`מש החדש שלו ובחולצה יקרה עד גיחוך"

"לב חשב על המילה "הפסקה". האם קורה שמבינים כי בנסיבות מסוימות חייבת ההפסקה להיות תמידית, שאי אפשר עוד לחזור אל מה שזמנית הסתיים?"

"הוא לבש את הז`קט שלו, שהעלה באפו ריח חריף כל כך של "חדש" עד שהוא חש כאילו הז`מש הזה עודו חלק מאיזו עגלה שמלחכת עשב באחו כפרי".

"אם דיברו אליו הוא לא זיהה את המילים. אם מוזיקה נשמעה, מי בכלל הכיר את המנגינה? לא הוא, הוא לא ידע כלום. המוח שלו היה קטן כמו פירור סובין. ושחור. חשוך כמו החושך."

"הם חיים רק יום אחד. קראתי את זה במגזין טבע. תאר לעצמך. הם מגיעים לשעת ערב כזאת כמו עכשיו, ומתחילים להיכנס לפאניקה ואומרים:"לאן לעזאזל הלך כל היום הזה??"

"ועכשיו תקשיבו טוב טוב," הוא אמר לעובדים שלו מיד ביומם הראשון. "אספרגוס זה לא סלק סוכר! וגם לא איזה כרוב ניצנים! זה הסלבריטי של עולם הירקות: הוא גדל בין לילה וזקוק לקטיף מהיר, או שהוא מתחיל להזריע. והוא נפגע בקלות. אז אתם מתייחסים אליו בכבוד. שומרים עליו בשבע עיניים או שאתם עפים מהחווה הזאת!"

"אבל האירים, לידיעתכם, טובים בשמירת סודות. אולי בגלל שהראשים שלנו פשוט מלאים בהם. אמא שלי הייתה אומרת `אם קירות היו יכולים להציץ למחשבות שלנו, כל הבית כבר היה קורס`."

"זיקנה זה לא עיניין לפחדנים"

הספר התקבל לסקירה ממועדון קריאה

הפוסט חלומות פרטיים / רוז טרמיין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.