איך הייתם מגיבים לו הייתם פוגשים את המורה שלכם מהעבר הרחוק רחוק? הייתם בכלל פותחים איתו בשיחה? הייתם מתחמקים ומקווים שלא יזהה אתכם? ואם זה מורה שלא ממש הקשבתם בשיעורים שלו?

צוקיקו היא בחורה יפנית בודדה בת 37, שמטיילת להנאתה בערבים בין ברים שונים עד שבאחד מהם היא נתקלת במורה לספרות שלה מהעבר (שמאותו רגע היא קוראת לו "המורה"). הוא בשנות השישים לחייו ובין השניים נרקמת חברות מקסימה. לכאורה יש כאן סיפור שלא קורה בו כלום אבל בעצם קורה בו המון. הכל פשוט, הכל קטן, הכל מינורי, אין שום דבר בומבסטי ועדיין – הכל לכאורה. כי יש לפנינו סיפור שמלא ברגשות, בחברות, בפערים בגילאים, בטבע, באלכוהול ובאנשים, שמעניינים בפני עצמם.

הספר הזה הוא מאוד יפני בהרבה תחומים, החל מזה שמתוארים בו הרבה מנהגים יפנים ואוכל שונה ומשונה וכלה בקצב שלו. יפנים נותנים הרבה חשיבות למשך הזמן. נראה כאילו הם מעריכים זמן. הם משתהים. גם בלימודי הצילום שלי, כשנתקלתי בצלמים יפניים וגם בתקופה שהרבתי להסתכל על קומיקס יפני גיליתי שהם נותנים הרבה משמעות למשך הזמן שעובר בין רגע לרגע. קצת קשה להסביר את זה במילים… וגם כאן – מערכת היחסים בין צוקיקו למורה נבנית לאט לאט ועדיין זה לא מעייף ולא מרדים. זה פשוט נינוח. כן, נינוח זו מילה טובה.

כתוצאה מזה, גם התגובה שלי, כקוראת, הייתה איטית. אין כאן משהו שיגרום לקורא להתעצבן, או להיות מתוח או לדמוע (חוץ מרגישות נטו לדברים הקטנים שבחיים), אבל כשמגיעים לסוף הספר פתאום מבינים שהנה, אנחנו שבויים ומאוהבים לגמרי בשני האנשים האלה, על כל מגרעותיהם. ויש להם לא מעט.

צוקיקו והמורה נפגשים כל כמה ימים בבר ומדברים על דא ועל הא, העולמות שלהם שונים בתכלית אחד מהשני והפער בגילאים כמובן עושה את שלו. לרוב צוקיקו פשוט עונה למורה ב"אהה" על כל מה שהוא אומר. בשאר הזמן הם מתווכחים. הם יוצאים לטיולים, משתכרים (בעיקר צוקיקו), קוטפים פטריות ובאופן כללי מעבירים את הזמן בנעימים. צוקיקו היא בחורה מודרנית והמורה הוא מהדור הישן וגם כשמופיע בחייה של צוקיקו מחזר מימים עברו, עדיין המורה קוסם לה יותר.

בעצם כל הסיפור מתרכז בזמן הפנאי של צוקיקו והמורה. העבודה של צוקיקו ושאר החיים שלה כמעט ולא מוזכרים בסיפור וכנ"ל גם אצל המורה. אנחנו "מקבלים" רק את הזמן שלהם יחד, שהוא סוף היום באיזקיה (בר יפני), את האוכל שהם אוכלים, האלכוהול שהם שותים, השיחות שלהם והשתיקות שלהם. כל שאר הפרטים לגביהם כמעט ולא מוזכרים ואנחנו יודעים עליהם מעט מאוד.

בין השניים, כאמור, מתחילה ידידות מהוססת, שלאט לאט הופכת לחברות וגם לאהבה. זה היה יכול בקלות להישמע כאילו מדובר בסיפור שמאלצי אבל זה ממש לא המקרה.

הפרקים קצרים ונגמעים במהירות וזה קצת מבאס, כי לא באמת רציתי שהספר הזה ייגמר.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כמובן שומרת על קו נקי כמו שאר הספרים בסדרת "בדיונות" של הוצאת סמטאות. האימג' כאן הוא מינימליסטי ומתבקש לפי השם – קו אופק מעל המים. ממש רואים קו ישר ואפשר היה אפילו להחזיק את הספר הפוך מרוב שהציור מינימליסטי ואין בו פרטים. לדעתי כאן זה מאוד מתאים כי הסיפור עצמו הוא מינימליסטי וכמו שכתבתי בהתחלה – יש משהו בו שהוא רגוע ונינוח וזו התחושה שאני מקבלת כשאני מסתכלת על הציור הזה.

ציטוטים:

"…אני חושב שהיא לא הייתה כועסת אילו הייתי מתנגד, אבל כעס עלול להצטבר לו לאטו, ולהופיע פתאום באמצע החיים הרגילים, בדיוק כמו שאדווה קטנה על פני המיים עלולה ליצור גלים גדולים ורחוקים ממנה. כן, כך מתנהלים חיי הנישואים".

"לא טוב לי לבקר בבית שגרים בו אמי, אחי והמשפחה שלו. הם אמנם הפסיקו ללחוץ עלי שאתחתן כבר ושאפסיק לעבוד, ומזמן כבר הפסקתי להרגיש לא בנוח בנושאים הללו. אבל משום מה היה בבית הזה משהו שעורר בי אי-נוחות. כמו שמזמינים בגדים לפי מידה, וכשלובשים אותם אחד קצר מידי והאחר ארוך מידי, ואז, כשפושטים אותם ורק מצמידים אותם לגוף, מגלים שהם דווקא מתאימים. ככה הרגשתי עם המשפחה שלי".

"מרגע מסוים התחלתי לחוש בחום העדין שנפלט מגופו. נוכחותו העדינה והרכה קרנה מבעד לחולצתו המעומלנת בקפידה והגיעה עד אלי. נוכחותו האהובה הקורנת מהצורה שלו. ברורה ונקייה אך גם רכה, זו הצורה שלו. אני עדיין לא מצליחה לתפוס את הנוכחות הזאת. כשאני מנסה, היא מתחמקת. אבל אז היא שבה ומופיעה ממקום אחר".

"אם האהבה חשובה לך, צריך לגדל אותה כמו שמגדלים עץ. צריך לדשן אותה ולהשקות אותה. חשוב לטפל בה בכל הלב. אם לא, אפשר להזניח אותה ולהניח לה לנבול מעצמה".

הפוסט שמים כחולים, אדמה לבנה / הירומי קוואקמי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו רומן לא שגרתי בכלל בין רוסה, מנהלת משק בית בבית משפחת בלינדר האמידה לבין חוסה-מריה, פועל בניין אלים משהו. על פניו נראה כאילו יש כאן מתכון מנצח לטלנובלה (אלימות, זעם, קנאה, רומן סודי) ועדיין – הספר לא נופל במלכודת הזו.  

חוסה-מריה הוא טיפוס די עצבני. הוא עובד בבניין ובאחד הימים נתקל ברוסה במקרה והשניים מתאהבים. הפגישות שלהן קורות בסתר שכן לעיניין המעמדות יש משקל רב בחברה. תקרית בעלת אופי פלילי משהו מביאה את חוסה-מריה לחפש לעצמו מקום מחסה, שיוכל להסתתר בו עד יעבור זעם. הוא מצליח להיכנס לביתם של הבלינדרים ומתמקם בקומה האחרונה. מדובר בוילה גדולה ומפוארת, שמפאת גודלה ומיעוט האנשים החיים בה, אף אחד אפילו לא שם לב שנוסף דייר משנה בחדר למעלה. הוא מתנהל לו בשקט ובלילות חומק למטבח לקחת אוכל. רוסה כמובן אינה יודעת כלום מכל זה. ולא מבינה בכלל לאן נעלם אהובה.

זה מעניין שדמות כמו של חוסה-מריה, שמתואר כטיפוס יצרי ואפילו קצת אלים, שהכבוד שלו חשוב לו, בוחר להכניס את עצמו לסיטואציה שבה הוא צריך להתנהל בשקט ובעדינות, כי אחרת ישמעו אותו. זעם הוא שם מתאים לספר כי הזעם של חוסה-מריה מניע אותו בהרבה מובנים. ומצד שני, יש מקרים שבהם אין לו ברירה, אלא להישאר בשקט ולשתוק כי אחרת הוא יחשוף את נוכחותו בבית.

מידי פעם הוא יוצר קשר עם רוסה בטלפון ובזה, כמובן, הוא לוקח סיכון אדיר כי הוא מתקשר מתוך קו אחד של הבית לקו השני כי עם כל הזעם שמבעבע בתוכו, חוסה-מריה מאוד מאוד אוהב את רוסה, זה אפילו לא מוטל בספק. הוא לא מגלה לרוסה איפה הוא נמצא והיא ברוב המקרים פשוט בטוחה שהוא בכלא….. ואי אפשר להגיד שהוא מתייחס אליה בצורה לא נאותה (במסגרת מה שמתאפשר להם כמובן). פשוט ריחמתי עליו בסצינה שבה הוא מגלה שרוסה בעצם ממשיכה בחיים שלה אחרי שלא שמעה ממנו תקופה ארוכה, ונפגשת עם איזה בחור. נקרע לו הלב. והוא לא יכול לעשות עם זה כלום.

תקופת השהות של חוסה-מריה הולכת ומתארכת והוא לומד הרבה דברים על דיירי הבית והמינהגים שלהם. כולל על רוסה עצמה. הוא ממש הופך בלתי נראה ורוב הזמן בכלל מסתובב ערום. הוא נהיה מעין מלאך-שומר של רוסה ומבלי שהיא יודעת איך ולמה הוא עוזר לה ועומד לצידה בכל מיני רגעים.

חוסה-מריה נמצא בעצם בסוג של כלוב מזהב. יש לו הכל ואין לו כלום. יש לו אוכל לרוב ותנאי מחיה יחסית נוחים (לפחות ביחס למה שהיה לו קודם), אבל מפאת הנוכחות האסורה שלו שם, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתגלות ולכן לא יכול לעשות כלום והכל נמצא הרחק מהישג ידו – כולל אהובתו רוסה.

זה אמנם סוג של סיפור אהבה, אבל יש בו המון מתח. מצאתי את עצמי לפעמים "קופצת" יחד עם חוסה-מריה למשמע רעשים או מגחכת לנוכח שיחותיו עם חברתו היחידה, חולדה שמסתובבת בין החדרים בקומה. רציתי ולא רציתי שיגלו אותו וכל הזמן תהיתי עד כמה רחוק הוא ילך ומתי יגיע כל הסיפור לסופו הבלתי נמנע.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הבעיה היחידה שלי עם הוצאת סימטאות הנפלאה הן העטיפות. הן פשוט נראות לי לפעמים חסרות מעוף… כן, הן מתאימות מבחינת מנעד הגוונים שלהן לעיצוב הכללי של הסדרות השונות אבל יש בהן משהו קודר וקצת מונוכרומטי. בכל מקרה, ללא ספק האימג' על הכריכה מתאים להגדרה שלי ל"זעם". נראה שיש בו הרבה רגשות עצורים.

ציטוטים:

"הוא היה מנוכר מידי, רציני, מכונס בעצמו. הזונות נראו לו יותר. כולן היו זונות, ההבדל היה בזה שאלה שלא גבו תשלום כדי לשכב אתו היה להן תמיד מה לומר".

"הוא היה באמת במצב אחר. גופו הביע זאת אפילו טוב יותר מרוחו או נפשו: הוא היה כולו סיבים, כמערכת עורקי העלה, שקוע בהילה של כוח עצור, עם רעידות קצרצרות פה ושם, למעלה ולמטה, כמו רסיסים כצבניים, כמו התפוצצויות זערוריות".

הפוסט זעם / סרחיו ביסיו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, אני אתחיל דווקא מהסוף – איזה ספר מקסים! אחד הספרים הכי טובים, חמודים, משעשעים ונוגעים ללב שקראתי בזמן האחרון.

ועכשיו להסברים – אני אוהבת ספרים על הדברים הקטנים של החיים. גם בשנות לימודי הצילום שלי הייתה לי נטייה לצלם את הדברים הקטנים האלה שאף אחד לא שם לב אליהם (פרח בגינה, פירורים במטבח, קרן שמש שעוברת דרך תריס). וכזה הוא הספר שלפנינו – ספר על הדברים הקטנים שבחיים. אין פה איזו עלילה מנופחת, אין פה תככים ומזימות, רציחות או פרשות אהבהבים פתלתלות. פשוט ספר פשוט. ומקסים. ממש מקסים.

ממש קשה להכניס את הספר הזה תחת איזו הגדרה. הוא בנוי מפרקים קצרים, שהם שלבים שונים בחייו של הגיבור, מלא בפילוסופיות (לא כבדות מידי, אני לא אוהבת הרבה פילוסופיה) ומתובל במערכות יחסים עם אי אלו בחורות.
זה ספר נינוח וקליל. אפשר לקרוא אותו בישיבה על כיסא נוח בחוף או באוטובוס. הוא העלה לי כל כך הרבה חיוכים על הפנים שזה כבר היה מביך. שלא לדבר על ציטוטים – בערך כל משפט שני מצא את דרכו למחברת. באיזשהו שלב כבר היה קל יותר לסמן בתוך הספר עצמו.

זה לא סיפור עם התחלה אמצע וסוף, ובכלל ההרגשה היא של כתיבה אסוציאטיבית. הגיבור מספר לנו על חייו, על משפחתו, על חבריו וחברותיו ובדרך מגיע לכל מיני תובנות לגבי חייו שלו והחיים בכלל.

הספר מתחיל במותה של דודתו, שהייתה מרכזית מאוד בחייו ומותה גורם לו לחשוב ולהיזכר בכל מיני דברים. והכל בלי טיפת ציניות ונוגע מאוד ללב.

אני שמה לב שממש קשה לי למצוא את המילים כדי לתאר את הפנינה הספרותית הזו. בכל ספר שאני קוראת אני תמיד כותבת לי הערות והארות במחברת כדי לציין אותן בסקירה וכאן לא כתבתי כלום. כי זה *פשוט* ספר מקסים. בלי יותר מידי הסברים. זה הרגיש כמו לקרוא יומן של מישהו שיושב ומהרהר בחיים ובאושר ובחיפוש אחריו. אולי מהציטוטים תוכלו להבין את הרוח הכללית. אני, בכל אופן, ממליצה בחום. זה אחד הספרים שיותר אהבתי בזמן האחרון.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה כבר יש לי קצת בעיה… העטיפה היא ציור שנקרא "תריס כחול" או "תריס ירוק" (הספר לא לידי כרגע) והיא נחמדה אבל לא הרגשתי שהיא מעבירה את הרוח הכללית של הספר. חוץ מהעובדה שהציור עצמו הוא "רגע קטן בחיים" – אור שנכנס מהתריס והנוף שמאחוריו. הגוונים הם פלטה של ירוקים וכחולים. נחמד, אבל לדעתי לא משקף את הספר המקסים הזה.

ציטוטים:

"כי אדם יכול לחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא צה בחלקים שמרכיבים אותו, אבל זה לא נכון, החלקים שלו יגיעו לאן שירצו: רגל שלך יכולה להגיע אל מתחת למשאית ולא תשמע עוד מהרגל, פשוט ככה".

"תמיד שאלתי את עצמי אם אושר זה דבר שאפשר לשמור עליו מו כסף ולמשוך ממנו בשעת הצורך, כלומר, אם חיית עשרים שנה ורק התנהגת כמו מטומטם – האם תהיה לך אחר כך איזו יתרה למשוך ממנה".

"אילו היינו שני אנשים חכמים היינו פשוט נפרדים לשלום ואומרים זה לזו: "שלום, אני הולך לכאן ואת לשם, כי זה הדבר הטוב ביותר…הכל הולך ונגמר במהירות האור, ונעשה מגעיל". במקום זה החלטנו לנסוע להרים, כי כשאתה מרגיש שאתה נקרע לגזרים, במקום לברוח אתה נאחז בקרע כמו מטומטם, כאילו זה הדבר היחיד שקיים בעולם, ואתה נופל פנימה בעקשנות שממש אי אפשר להסביר".

"יותר מפעם אמרתי לה למות בראש שלי אחת ולתמיד, להיעלם לתמיד, אחרת עוד יתברר שבכיתי לחינם ימים שלמים, בכיתי סתם, כי מותה לא היה אלא רמאות. בתוך זמן קצר, במוות המדומה שלה, הפכה אמא שלי ימים אחדים של ייאוש לימים מבוזבזים לחלוטין. עם זאת – אין לי ברירה אלא להודות בכך – ההישארות הזאת של אמא שלי כאן, בלי למות עד הסוף אף פעם, נראית לי לפעמים כגאולה, הגאולה היחידה האפשרית.
לעומת זאת, אבא שלי הסתלק במהירות האור".

"ואז, באותו רגע, חשבתי שגם אבא מת יכול להיות חברה טובה. זאת ועוד, אמא אמרה תמיד בצדק, אף שלא שמתי לב לזה כל זמן שהיה בחיים, שאבא שלי במיוחד הוא מאותם אנשים שגם כשהם לא בבית הם לא מפסיקים לארח לך לחברה במחשבות".

"אני זוכר שכשהגעתי הביתה שאלתי את עצמי למה המחשבות היפות ביותר עולות לך תמיד כשאתה נוסע במכונית. יש משהו בעיניין זה של הנהיגה, בעיקר אם אם אתה נוסע במכונית עם אישה, ובוודאי גם עצם העובדה שאתה נמצא בתנועה שמטלטלת את הרדים הנחותים של המוח".

הפוסט אושר בכל מחיר / אוגו קורניה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יש משהו משעשע בספר קטן, ממש כמעט ספרון, שיש לו שם כזה ארוך ועוד שם לא פחות קצר וכמעט בלתי ניתן להגייה לסופר. לא ידעתי למה לצפות מהספר הזה, לא שמעתי עליו הרבה ולא הכרתי בכלל את ההוצאה (שזהו הספר הראשון שהוציאה בינואר 2011, אחריו הגיעו עוד כמה). אבל משהו בשם סיקרן אותי לקרוא ואני לא מצטערת בכלל. זה ספר קטן וחמוד, שהוא גם חם וגם קצת מנוכר, גם מתוק וגם מלוח.

הספר מחולק לסיפורים קצרים, שניים – שלושה עמודים, שהם בעצם רשימותיו של קשיש נורווגי שמביא את נקודת מבטו על החיים, על הזיקנה, על הדברים הפשוטים של היום יום ועל העיר שהוא חי בה. מדובר על עשרה מונולוגים של זקן ממורמר שלא כל כך אוהב אנשים. יש משהו מאוד מינימליסטי בכתיבה וזה דווקא מתאים לדמות. כאילו כבר מרגישים שאין לו כוח יותר, שהכל קשה. בנוסף לסיפורים הקצרים יש עוד שני סיפורים יותר ארוכים – אחד על בחור שמואשם באונס שהוא טוען שלא ביצע, אבל האישום מלהיב אותו יותר ממה שחשב והשני על זקן שהבדידות מוציאה אותו לשם שינוי החוצה לשבת קצת על ספסל, שבו הוא פוגש מישהו שקשור לעברו.

מאוד קל לקרוא את הספר הזה, מעבר למספר הדפים המועט שמכיל כל "פרק", השפה קלה ופשוטה ויחד עם זאת מצליחה להעביר הרבה במשפטים קצרים וקטנים לכאורה. זה ספר פשוט מקסים, שאפילו שהוא לא מכביד על הנשמה יותר מידי – הוא עדיין נשאר לי בלב. יש בו משהו שנוגע ללב ובכלל יש בזיקנה משהו שנוגע ללב. ואפילו שתומס עצמו הוא טיפוס די נרגן, אי אפשר שלא לאהוב אותו ולרצות להציק לו בחיבוק.

זהו הספר הראשון שיצא בהוצאת סימטאות וזו בחירה טובה ואמיצה. כי זה ספר טוב, אבל לא נראה כמו משהו שיהפוך לרב מכר. זה מסוג הדברים הקטנים האלה שתמיד שם, אבל אנחנו לא מורידים את הראש כדי לראות אותם. שווה להשפיל מבט לפעמים ולגלות דברים מקסימים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הספר הזה הוא חלק מסידרה ולכן יש דברים מסוימים בעיצוב שמוכתבים מראש ולא ניתנים לשינוי. כעיקרון העטיפה לא הכי משכה אותי לקרוא. אין בה הרבה – מין אימג' של חיה, כלב או דב, לא ממש ברור (אחרי חיפוש דקדקני בפנים הספר מסתבר שמדובר בנמר בכלל), עם טקסטורה של עץ. יש בדיוק שני גוונים – חום ומין צהוב. שני צבעים שאני אישית לא ממש אוהבת… אני יכולה להבין את הבחירה בכזו עטיפה (אגב, מבט מהיר בשאר ספרי "סימטאות" מראה שהם תמיד בוחרים בעטיפות שקטות, בלי הרבה בלגן), אבל אליי אישית זה לא ממש מדבר ולא מושך את העין.

ציטוטים:

"כשאישתי הייתה בחיים, חשבתי שכשתמות יהיה לי יותר מקום. רק תחשוב על כל התחתונים והגופיות, חשבתי, הם ממלאים שלוש מגירות בכוננית, במקומם אוכל לשים את מטבעות הנחושת באחת המגירות, את קופסאות הגפרורים בשנייה ואת הפקקים בשלישית. המצב היום הוא ערבוביה אחת גדולה".

"אתה אף פעם לא זקן מכדי לא לאבד תקווה".

"הוא תמיד השמיץ את החיים, אבל אני לא מכירה מישהו שהתנגד כל כך לוותר עליהם".

"התלבשתי ויצאתי. לא הגזמתי, זה לקח הרבה זמן, אף פעם לא שמעתי על מישהו שהולך לאט כמוני, זו צרה צרורה, הייתי מעדיף להיות חירש – אילם, כי מה כבר שווה לשמוע, ובשביל מה לדבר, מי מקשיב, ויש בכלל עוד מה לומר? כן, דווקא יש עוד מה לומר, אבל מי מקשיב".

"בחדר יש רק חלון אחד, ורק חלקו העליון נמצא מעל המדרכה; לען אני רואה את העולם שבחוץ מלמטה, זה לא העולם הגדול, אבל לעיתים קרובות אני מרגיש שהוא גדול דיו".

"אני אדם שתקן מטבעי, אבל קורה שאני מדבר עם עצמי. את הדברים שאני אומר נראה לי שהכרחי לומר".

הפוסט רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל / של אסקילדסן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.