אליס וג'ייק הם זוג צעיר שמתחתן. כמו כל זוג צעיר בשלב הזה, הם לא רואים את עצמם בנפרד ובטח לא חושבים על להתגרש אי פעם. לכן, כשמציעים להם להצטרף למועדון שיבטיח שלעולם לא יתגרשו – הם חותמים בלי להסס. יותר נכון, אליס פחות מהססת. ג'ייק עוד לא לגמרי מבין מה קורה.
המועדון שומר על כמה כללי אצבע קבועים – לענות תמיד כשבן/בת הזוג מתקשר/ת, כל חודש קונים מתנה אחד לשנייה, כל שלושה חודשים יש לצאת יחד לטיול ואסור שיהיו בין בני הזוג סודות. נשמע הגיוני סך הכל נכון? אז זהו, שלא בהכרח.

מעבר לכללים הבסיסיים האלה יש עוד ספר מדריך שלם המפרט את כל הדברים שיש לעשות ובעיקר את מה שאין לעשות. כמו כן, הוא גם מפרט את העונשים על כל "עבירה" שמתבצעת.
בהתחלה מוזמנים אליס וג'ייק למסיבות בחברת חברי המועדון הנוספים. המסיבות והנוכחים בהן עשירים ומסנוורים את הזוג.

אז מה קורה כשעוברים על אחד הכללים? אמנם הזוגות האחרים לא גרושים, אבל יש לא מעט אלמנים ואלמנות, האם יש קשר בין הדברים? ומה קורה אם פשוט רוצים לצאת מהמועדון?

אליס היא מוזיקאית לשעבר שעזבה את התחום ועברה לעריכת דין. היא קורעת את עצמה בעבודה, יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. ג'ייק הוא מטפל. הוא נפגש עם בני נוער ועם זוגות לייעוצים. הוא מעריץ את אליס ולא רואה את עצמו עם אף אחת אחרת, ולרוב נראה כאילו הוא רוצה בנישואים האלה יותר ממנה.

הספר בעצם מגיע מנקודת מבטו והקטעים בהם הוא מספר על מערכת היחסים שלהם, על האנקדוטות הקטנות שיש לכל זוג, הם פשוט מקסימים ומלאים באהבה. מידי פעם ג'ייק מספר על הזוגות שהוא פוגש ולא פעם היה נראה לי כאילו הזוגות האלה הם מראה לזוגיות שלו ושל אליס. הוא מחפש אותם בכל זוג, מסיק מסקנות ומשליך על עצמו. זה יפה. הזוגות האלה משקפים כל מיני סוגים של מערכות יחסים.

בכלל, יש פה שני קווי עלילה, שאפשר להגיד שנושקים אחד לשני בכל מיני נקודות – אחד זה המועדון וכל מה שקורה לאליס וג'ייק בעצם היותם חלק ממנו. והשני הוא מערכת היחסים שלהם ואיך היא מושפעת מכל מה שקורה – האם המועדון באמת עושה להם טוב או שאולי רק מקשה וגורם להכל להרגיש מאולץ?

במהלך הקריאה עלו הרבה מאוד תהיות לגבי מערכות יחסים. בהיותי גרושה ובפרק ב', יש לי לא מעט מסקנות משלי על העיניין וזה היה מרתק בעיני. הצד של ג'ייק מוצג בצורה מאוד אותנטית ויפה ורגישה.
כל זה בא באופן הפוך לגמרי למה שקורה במועדון.
אני חייבת לציין שמתוארות סצנות לא פשוטות, שלא הייתי ממליצה לבעלי לב או קיבה רגישים. יש שם הרבה משחק פסיכולוגי וזה עובר בצורה מדהימה.

אמנם עד עמוד 160 הכל די זחל לי, אבל ברגע שעברה המשוכה הזו – פשוט לא יכולתי להניח אותו מהידיים. גם אם הספר הסתיים בצורה שהייתה צפויה לי, עדיין נהניתי מהדרך עד אליו והתהפכה לי הבטן לא פעם וגם התרגשתי לא פעם. לא נראה לי שתוכלו להסתכל על מערכת היחסים שלכם אותו דבר אחרי זה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני ממש מצטערת אבל פה אחת מנקודות היותר חלשות של הספר וחבל מאוד כי העטיפה הזו לדעתי עושה עוול. הבחירה בשחור וגוונים צהובים באמת גורמת לכריכה קצת "לקפוץ", אבל זה לא מספיק. אני אישית גם לא אוהבת את השילוב הזה. האימג' של שלשלאות שמחוברות אחת לשנייה בטבעות נישואין נטחן עד דק. זה פשטני לאללה ואם כבר החלטתם ללכת על הקו הזה, לפחות תביאו איזה צילום קצת יותר מעניין של שלשלאות ולא אימג' כל כך גרפי ומשעמם. בקיצור – אם תהיה מהדורה נוספת, אני ממליצה בחום לחשוב על משהו יותר מעניין. ברשת מצאתי כמה עטיפות שיצאו לספר הזה בארצות שונות והן נראות הרבה יותר טוב – למשל זו שגם היא נראית כמו תמונה מאימג' בנק, אבל יותר מוצלחת. מצאתי גם את זו ואת זו– את כולן אהבתי יותר.

ציטוטים:

"כשהלכתי להיות מטפל, לא הבנתי למה נכנסתי. רציתי לעזור לאנשים. ראיתי רק את הצד החיובי בעבודה הזאת. אקח אנשים ברגע בעייתי בחיים שלהם, ואעזור להם לנוע צעד אחרי צעד לקראת מצב של אושר גדול יותר. זה נראה פשוט. מה שלא הבנתי הוא שניצחונות בטיפול מגיעים לאט. הם נפרשים על פני הרבה פגישות – לעיתים קרובות במשך הרבה חודשים, אפילו שנים – והם עטופים בתחפושות שונות. הכישלונות, לעומת זאת, מגיעים בפתאומיות, בלי עמימות ותכופות בלי אזהרה".

"לשאוף להיות טוב כולך, אבל לדעת שאתה לא יכול," אמרתי. "להשתדל להינות כל יום, אבל לדעת שלא תוכל. לנסות לסלוח לאחרים ולעצמך. לשכוח את הדברים הרעים, לזכור את הטובים. לאכול עוגיות, אבל לא הרבה. לאתגר את עצמך לעשות יותר, לראות יותר. לתכנן תוכניות, לחגוג כשהן מצליחות ולהתמיד כשהן לא. לצחוק כשהולך טוב, לצחוק כשהולך רע. לאהוב עד כלות, לאהוב בצורה לא אנוכית. החיים פשוטים, החיים מורכבים, החיים קצרים. המטבע האמיתי היחיד שלך הוא הזמן – תשתמש בו בחוכמה".

הפוסט ברית הנישואים / מישל ריצ'מונד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יום אחד הוא לוקח במונית נוסעת בשם לוטה פרל, היא שוכחת אצלו במונית עגיל, הוא חוזר על מנת להשיבו ובין השניים מתפתחת ידידות. מאותו רגע, איתן הופך להיות הנהג הקבוע של לוטה. הוא לוקח אותה כל יום מבית האבות בו היא מתגוררת בהרצליה לבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

השיחות בין השניים מעמיקות ולוטה מגלה שאיתן אוהב תעלומות וחקירות ואפילו התנסה בזה קצת בעברו. היא בוחרת לשתף אותו במחשבה שאהוב ליבה משכבר הימים נרצח, ושהיא הבאה בתור. איתן יוצר קשר עם חבר עבר בשם בר ושניהם מתחילים לרחרח.

עם הזמן מתגלות עוד גופות והרבה שאלות עומדות בפני השניים וכל העניין מתחיל להסתבך.

הרצח לכאורה אמנם התבצע עכשיו, בימינו אנו, אבל השורשים שלו נטועים הרחק בעברה של מדינת ישראל בתקופת המנדט הבריטי. במרכז הפרשה עומדים בעצם ארבעה קשישים, שכולם בני שמונים ומעלה, שני גברים ושתי נשים. זה אולי נשמע לכם לא ממש מעניין, לקרוא על קשישים שמעורבים (או לא) בפרשייה שכזו, אבל תתפלאו כמה תשוקה, אהבה וקינאה יכולה להיות גם בגילאים האלה. במיוחד אם זה משהו שסוחבים כבר עשרות שנים…

לפנינו ספר מתח ישראלי פר אקסלנס. איתן מאוד ישראלי וטורח להדגיש את זה בהרבה הזדמנויות. הוא מאוד אוהב שווארמה ומשום מה היה נראה חשוב לציין את השמות של כל השווארמיות בתל אביב רבתי, פלוס דירוג. המקומות האלה קיימים באמת ואני מכירה אותם, אז כל זה היה נראה לי קצת מיותר ולא מוסיף לעלילה. לפעמים זה פשוט הרגיש כמו פרסומת סמויה. באותה מידה אפשר היה להמציא שם, זה היה עובד בדיוק אותו דבר. היה מקרה אחד ששני החברים אכלו ואיתן הפסיק את השיחה כדי לקום לקחת פחית "קוקה קולה". לא היה ברור לי איך זה תרם לעלילה (עצם העצירה בשיחה והקימה למקרר) ולא למה היה דחוף לציין במפורש את שם המשקה. יכול להיות שזו סתם אני שטרחנית, אבל זה הפריע לי קצת.

מעבר לזה, הפרקים קצרים, מה שאוטומטית גרם לזה שסיימתי ממש מהר את הספר (תסמונת ה"סיימתי פרק, כמה עמודים יש בפרק הבא? אה 4? אז אני אקרא עוד אחד. מפה לשם – הגיע בוקר).

ההתרחשויות מאוד מעניינות וסבוכות וההקשר ההיסטורי מסופר בצורה מרתקת.

לגמרי ספר קליל, ישראלי, שנקרא בכיף.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, פה יש לנו בעיה. הכריכה לכשעצמה מאוד יפה. אני אוהבת את האימג' ואת הרקע השחור. את הפונט קצת פחות אבל זה לא נורא. הבעיה היא שהאימג' הזה, בליווי הטקסט "שמונה עשרה המלקות" מקבל משמעות אחרת לגמרי. תעיד על זה חברה מסורתית שלי שנתתי לה את הספר והסתכלה עלי במבט של "מה את נותנת לי לקרוא תועבה?!". שוק הספרים מוצף בספרי ארוטיקה סטייל "50 גוונים" וזה ישר זורק לכיוון הזה. שלא תבינו, יש פה ושם קטעים ארוטיים בספר, ממש לא הרבה, זה אפילו לא ברמה שיש צורך לציין את זה, יחד עם זאת לא נראה לי שזו הייתה כוונת המשורר. האימג' הוא של זוג שמתנשק וזה נכון שיש אהבה ותשוקה בספר. לא מעט. אבל במקרה הזה זה לא משרת את המטרה (לדעתי כן?) ויגרום לאנשים לחשוב שהספר הוא על משהו אחר ממה שהוא באמת.

הפוסט שמונה עשרה מלקות / אסף גברון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפני כמה חודשים, כשבעלי שיחיה קרא את מלכוד 22 כל הזמן צחקתי עליו כי לא הבנתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לגמור את הספר. לקח לו משהו כמו חודשיים (אני קוראת בדרך כלל ספר בשבוע). והנה, כשבאתי אני לקרוא את מלכוד – לקח לי חודש וחצי… למה? מלכוד 22, כשמו כן הוא, הכניס אותי למלכוד. מצד אחד זה ספר מצחיק לאללה, מלא בציניות ואירוניה והומור שאני אוהבת (בעיקר הומור שחור). מצד שני – בל נשכח שמדובר במלחמה, שהיא תמיד ברקע, לעולם לא נשכחת ומטריפה את דעתם של כולם. כל פרק הוא מעין סיפור קטן לכשעצמו ולכן אפשר לעצור את הקריאה בכל רגע בלי להרגיש ש"פיספסתי" משהו. אבל עדיין, אי אפשר להגיד שזה ספר "זורם". מטבע הדברים הנושא הוא קשה וה"חוויות" שהחיילים עוברים נעות בין הפיזי לנפשי (עם דגש על הנפשי).

גיבור הספר הוא יוסריאן, שמתחילת הספר מנסה לחזור הביתה בשלום לאחר שהשלים את מכסת הטיסות שהוקצבו. הבעיה היא שכל הזמן מעלים את מספר המשימות שיש לטוס לפני החזרה הביתה. תסכול. מלכוד.
הספר מתאר את ההווי בטייסת אמריקאית, על שלל דמויותיהן הצבעוניות וההזויות.
ה"מלכוד" המוזכר בשם הספר הוא בעצם מצב בו כולם יוצאים מפסידים ואין מנצחים. דוגמא מצחיקה היא השיחה בין יוסריאן לרופא הטייסת:
"אתה לא יכול לקרקע בן אדם משוגע?"
"ברור, אני חייב. אני חייב לקרקע משוגעים"
"אז למה אתה לא מקרקע אותי? אני הרי משוגע תשאל את כולם"
"הם משוגעים".
"אז למה אתה לא מקרקע אותם?"
"למה הם לא מבקשים ממני לקרקע אותם?"
"כי הם משוגעים, זה למה"
"ברור שהם משוגעים, הרגע אמרתי לך שהם משוגעים ואי אפשר לתת למשוגעים להחליט אם אתה משוגע או לא"
אחרי שיחות כאלה – אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. וזה בדיוק מה שהספר עשה לי. רגע אחד אני צוחקת מההומור השחור ומאוזלת היד של הקצינים הכי בכירים בטייסת ורגע אחד אני על סף בכי בגלל תיאור התרסקות של מטוס.
מבחינתי היה בספר הכל – גם מצחיק וגם עצוב, גם מותח וגם בנוי מסיפורים קצרים, גם מלחמה וגם אהבה.
שווה שווה שווה להגיע לסוף הספר גם אם קצת קשה ולא מתחברים בהתחלה כי החלק האחרון שלו פשוט מדהים. שלושת הפרקים האחרונים מטלטלים ומרגשים ושווה להגיע לסוף בשבילם.
בקיצור – אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"אני לא זקן"
"אתה נמצא במרחק סנטימטרים מהמוות כל פעם שאתה יוצא למשימה. כמה זקן יותר אפשר להיות בגילך? לפני חצי דקה נכנסת לתיכון, וחזייה פתוחה הייתה הדבר הכי קרוב לגן עדן שבכלל קיווית להגיע אליו. רק חמישית השניים קודם היית ילד קטן עם עשרה שבועות של חופש גדול שנמשך מאה אלף שנה ובכל זאת תמיד נגמר מוקדם מידי. זיפ! הן עוברות בטיל. איך אפשר בכלל להאט את הזמן בצורה אחרת, לעזאזל?"

" ברגע שהלכה, יוסריאן קרע את הפתק לגזרים והלך בכיוון השני וחשב בהחלט איזה תותח הוא שבחורה יפה וצעירה כמו לוצ`יאנה שכבה איתו ולא ביקשה כסף. הוא היה די מרוצה מעצמו עד שהביט סביבו בחדר האוכל של בניין הצלב האדום, ומצא את עצמו אוכל ארוחת בוקר עם עשרות רבות של אנשי צבא אחרים במדים שונים ומשונים. בבת אחת הוא הוקף במראות של לוצ`יאנה הפושטת את בגדיה ולובשת אותם, ומלטפת ותוקפת אותו בסערה בקומבניזון הוויסקוזה הוורוד שלבשה איתו במיטה וסירבה חהוריד. יוסריאן נחנק בטוסט ובביצים שאכל, כשחשב עד כמה אדירה היא הטעות שעשה בשעה שקרע את איבריה הארוכים, הגמישים, הערומים והצעירים לקרעי נייר קטנים בשחצנות כזאת, וזרק אותם בשביעות רצון עצית כזאת על המדרכה את הביוב. הוא כבר התגעגע אליה נורא. בחדר האוכל היו איתו כל כך הרבה אנשים חסרי פנים במדים. הוא חש תשוקה דוחקת להיות איתה שוב לבד, והוא ניתר ממקומו מתוך דחף רגעי ורץ החוצה ובמורד הרחוב לעבר הדירה כדי למצוא את פיסות הנייר הקטנות שזרק לביוב, אבל הן כבר נשטפו משם בצינור של מנקה הרחובות"

"יוסריאן היה יכול לרוץ אל בית החולים מתי שרצה, בגלל הכבד שלו ובגלל העיניים שלו. הרופאים לא הצליחו לפתור את בעיית הכבד שלו, ולא הצליחו להסתכל לו בעיניים בכל פעם שאמר להם שיש לו בעיה בכבד".

"בדרך כלל לא התקרב מספר החולים בתוך בית החולים למספר החולים שיוסריאן ראה מחוץ לבית החולים, ובדך כלל היו בתוך בית החולים פחות חולים אנושים. שיעור התמותה בתוך בית החולים היה נמוך בהרבה משיעור התמותה מחוץ לבית החולים, ונחשב שיעור תמותה בריא הרבה יותר. מעטים מתו שלא לצוך. אנשים בתוף בית החולים ידעו הרבה יותר על מיתה, והפכו אותה לעיניין נקי ומסודר הרבה יותר. הם לא יכלו למנוע את המוות מלהיכנס, אבל כל עוד הוא היה שם היה עליו לנהוג כג`נטלמן. אנשים בתוך בית החולים השיבו את נשמתם לבורא בעדינות ובטוב טעםם. לא הייתה שם ההתפארות הגסה והמכוערת ביחס למוות, שהייתה נפוצה כל כך מחוץ לבית החולים".

"אם מביאים הכל בחשבון, יוסריאן העדיף לעיתים קרובות את בית החולים, אף על פי שהיו לו מגרעות משלו. שירות נטה להיות מתנשא, הכללים, למי שנשמע להם, היו מגבילים, וההנהלה חטטנית. מאחר שהייתה למקום נטייה להיות מאוכלס בחולים, לא תמיד היה אפשר לסמוך על זה שיהיה איתו במחלקה קהל צעיר ומלא חיים, והבידור לא תמיד היה על רמה. הוא נאלץ להודות שבתי החולים השתנו לרעה בהתמדה ככל שנמשכה המלחמה וככל שהיית קרוב יותר לחזית, וההידרדרות ברמת האורחים בלטנ במיוחד באזור הקרבות עצמו, שם נטו השפעות המלחמה המשגשגת להתגלות מייד".

"ואל תגיד לי שנסתרות הן דרכי האלוהים"…"אין בזה שום דבר כל כך מסתורי. אין לו שום דרך. הוא משחק. אן שהוא שכח אותנו לגמרי. זה האלוהים שאתם מדברים עליו – כפרי מגושם, טמבל מסורבל, חסר בינה, מלא בעצמו וחסר נימוס. אלוהים אדירים, כמה אפשר לסגוד לכוח עליון שמוצא לנכון לכלול תופעות כמו ליחה וריקבון בשיניים בתוכנית הבריאה שלו? מה לכל הרוחות עבר בראש המעוות, המרושע והמלוכלך שלו כשהוא גזל מזקנים את הכוח לשלוט בעשיית הצרכים? למה לכל הרוחות הוא בכלל ברא את הכאב?"

הפוסט מלכוד 22 / ג`וזף הלר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.