לצערי, אני תמיד אומרת שיש לי כמה "חורים" ברפרטואר הקריאה שלי והם כוללים כמה קלאסיקות גדולות. הגיבן מנוטרדאם היה אחד מהחורים האלו. אחרי שהצלחתי להתמודד כל כך יפה עם עלובי החיים של הוגו, הרגשתי מספיק בטוחה לקרוא גם את הגיבן. גם כאן, כמו בזמנו עם עלובי החיים, הגעתי נקייה לגמרי – לא קראתי בעבר, לא ראיתי שום סרט או הצגה, הכרתי בקווים ממש ממש כלליים את הסיפור (הידע השטחי שלי הסתכם פחות או יותר במשימה בהשראת הסיפור, שנעשתה בעונה האחרונה של "המרוץ למיליון"…). וכמובן – נהניתי.

טוב, אז לבעלי חורים כמו שלי היו, זהו סיפור המסגרת – במרכזה של העלילה עומדת קתדרלת נוטרדאם המפורסמת, אפשר להגיד שהיא גיבורה של הספר לא פחות משאר הגיבורים. בתוך הכנסייה ישנו כומר קתולי בשם קלוד פרולו, המאוהב בסתר בצוענייה יפיפייה, אשר מחוללת עם העז שלה לפרנסתה ברחבה שלפני הכנסייה. אזמרלדה עצמה מאוהבת בסרן צעיר בשם פבוס. לכל אלה מתווסף קוואזימודו, בן חסותו של פרולו, גיבן מעוות וחירש שמצלצל בפעמוני הכנסייה. לאחר שהגיבן מואשם בניסיון חטיפה של אזמרלדה, הוא נידון לעינויים לעיני ההמון בכיכר העיר, ומי שבאה להושיט לו עזרה היא לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. מיותר להגיד כי גם הוא, כמו כולם, מתאהב בה. ייסורי האהבה והקנאה של קלוד פרולו מביאים אותו לתכנן מזימה נוראית שמובילה את ההתפתחות של הרומן הזה.

עד כאן הפרטים היבשים. האמת שאם מתסכלים על זה מהצד זה נשמע כמו טלנובלה ויחד עם זאת, כשקוראים את הרומן הזה, זה ממש לא מרגיש ככה, זה הרבה יותר מזה. זה סיפור מקסים ועצוב. הוגו מצליח לתאר את פריז במאה ה-15 בצורה מדהימה. אחרי שכתבתי על עלובי החיים, נאמר לי שהגרסה החדשה שקראתי היא ממש מקוצרת ושהורדו ממנה פרקים שלמים שהוגו כתב אודות פריז, מערכות הביוב שלה ועוד פרטים שהעורכים חשבו שלא יעניינו את הקורא הצעיר ו/או הישראלי. כאן לא נראה לי שהורידו יותר מידי, אם בכלל. ישנם פרקים שלמים (ומעייפים מעט, יש לציין) על הארכיטקטורה של פריז בכלל ושל נוטרדאם בפרט. יש שם הרבה מידע מעניין, אבל בשלב מסוים זה עייף אותי. לעיתים ממדובר בפרקים שלמים, שנמשכים על פני עשרים עמודים ויותר שסוקרים את כל ההיסטוריה. אני מניחה שמי שפריז והארכיטקטורה שלה מעניינת אותו באופן כל כך פרטני ימצא הרבה עניין בפרקים האלה, אבל אני, כאמור, פשוט הייתי להוטה לדעת מה קורה עם העלילה שלנו. בכלל, כל הספר הוא שיר הלל לאדריכלות, הפרקים הנ"ל מכילים "בלוקים" שלמים של טקסט, בלי דיאלוג אחד לרפואה, שייתן קצת מנוחה לכמות המידע האדימה שנכתבה שם. יש למשל גם התייחסות מפורטת לגבי איך שהדפוס "הרג" את האדריכלות – "…שני ספרים יש לו למין האנושי, שני יומנים, שתי צוואות: הבניין והדפוס, תנ"ך של אבן ותנ"ך של נייר. וכשאנו בוחנים את שני ספרי הקודש הללו הפרושים לנגד עיננו זה מאות בשנים, ללא ספק מותר לנו להצטער על הדרהּ הנראה לעין של הכתיבה בגרניט, על האלפבית הענקי שנחקק בשדרות העמודים, בשערים, באובליסקים, על אותם הרים אנושיים שמכסים את פני העולם ואת העבר, מהפירמידות ועד מגדל הפעמונים, מגיזה ועד שטרסבורג. יש לקרוא מחדש את העבר על גבי דפי השיש. יש להתפעל מהספר שכתבה האדריכלות, לשוב ולעיין בו היטב עוד ועוד; אך אל לנו להתכחש לגדולתו של הבניין שהקים מכבש הדפוס בתורו". (עמוד 237).

הרומן הזה, בדומה לעלובי החיים, מוצף בקשת רגשות – שנאה, נקמה, בגידה, חמלה, אכזריות וכמובן אהבה ללא גבולות. גם כאן לא חוסך הוגו ביקורת על העם הצרפתי וחוסר האנושיות בחברה. ידוע כי הוגו היה פעיל למען צדק חברתי ושלום בין העמים וזה בא לידי ביטוי.

יש ברומן ערב רב של דמויות, חלקן שטוחות וחלקן מלאות ומעניינות שעוברות תהליך פסיכולוגי ככל שהרומן מתקדם. פרולו וקוואזימודו אוהבים את אזמרלדה אהבה עזה, כמעט נטולת תנאים. ואילו היא, אוהבת אהבה חסרת תנאים את אותו פבוס האדיוט, שרק התחשק לי שימות כבר רוב הספר כי הוא  מקלקל לי את המצב רוח (הוא באיזשהו מקום מהווה את ההיפך המוחלט לקוואזימודו, שכן הוא יפה תואר מבחוץ אבל חלול מבפנים – מישהו אמר "אל תסתכל בקנקן"?). ישנו גם לואי ה-11 המתואר כשליט תככן וחסר רגשות, פאקט המתבודדת, שונאת הצוענים שגזרה על עצמה חיי בדידות ופרישות בתא קטנטן ליד כיכר העיר ועוד כהנה וכהנה דמויות.

הספר מקסים ומרגש. מאוד נהניתי ואני ממליצה בחום. מי שנוסע לפריז ובא לו ללמוד קצת לעומק על ההיסטוריה, מוזמן לקחת סיור ברחובות העיר בעזרתו של הוגו.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת, ששופכת עוד קצת אור על הוגו ופועלו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כשהסתכלתי לראשונה על העטיפה חשבתי לעצמי דבר ראשון, שזו עטיפה שמאוד מכבדת את המעמד ובעיקר את הוגו. כיוון שהספר מוכר מאוד, אין כאן באמת צורך ליצור עטיפה מתוחכמת. אין כמעט אדם שלא מכיר, לפחות רק את השם, אם לא את הסיפור עצמו. שמתי לב שככל שהסופר נהיה יותר ויותר מפורסם, השם שלו מופיע באותו הגודל של פונט כמו שם הספר. כמובן שגם כאן זה המקרה – שם הספר ושמו של הוגו כתובים באותו גודל. ההבדל היחיד ששם הספר מודגש. על זה מכפרת האות "H" שמתנוססת על חצי עטיפה (כמחווה להוגו, כמובן). בקיצור – הסופר גדול בדיוק כמו הסיפור שהוא מספר ומקבל כאן מקום של כבוד. הרקע של העטיפה הוא פיתוחים באבן, מהסוג שאפשר למצוא הרבה על קירות נוטרדאם. הצבע האדום גורם לעטיפה לבלוט בין שאר הספרים (חבל שלא המשיכו עם האדום גם לשדרת הספר), ועדיין לא להיות צעקני מידי.

ציטוטים:

"הזמן עיוור, האדם טיפש"

"…היו לה שיניים יפהפיות, והיא אהבה לצחוק ולהראות אותן. אבל נערה שצוחקת הרבה, זה סימן שהיא עומדת לבכות; שיניים יפות משחיתות עיניים יפות".

"במקום שבו מכבדים את הנשים, האלים שבעי רצון; במקום שבו בזים להן\ תפילה לאל לא תושיע. פֶּה האישה טהור תמיד; הוא המים הזורמים, הוא קרן שמש".

"חייו של פבוס, זה היה הכל בשבילה. אחרי סדרת החבטות הקטלניות שמוטטו בתוכה הכל, רק דבר אחד נותר יציב בנשמתה, רק רגש אחד, אהבתה לקפיטן. שכן האהבה היא כמו עץ, היא צומחת מעצמה, מכה שורשים בעמקי הווייתנו, ופעמים רבות ממשיכה להוריק על הריסות הלב.
ומה שנבצר מבינתנו היא העובדה שככל שהתשוקה הזאת עיוורת כך היא גם עיקשת. אין מוצקה ממנה דווקא כשאין בה שמץ הגיון".

הפוסט הגיבן מנוטרדאם / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחרי כמה ספרים עם תכנים – בוא נאמר – בעייתיים משהו, הרגשתי שאני חייבת משהו קליל ומשעשע. כזה שיגרום לי לחייך לפני שאני הולכת לישון. שישכיח ממני את כל הצרות, יצחיק אותי ויבואו בעקבותיו (אולי) חלומות טובים. קראתי המלצה של חבר שאני סומכת עליו (תודה, תומר!) ואפילו רכשתי את הספר, מה שלא קורה הרבה בזמן האחרון, במיוחד לאור הספרים הרבים שאני מקבלת וממתינים בסבלנות לתורם בצד.

אלן בלייר הוא סופר צעיר מניו ג'רזי. הוא הוציא רומן אחד לפני כמה שנים ומאז מתקשה לסיים את הרומן השני שלו. אפשר לומר שהוא מתקשה בכלל להתחיל אותו. כל הכסף שיש לו הגיע מתביעת פיצויים שזכה בה אחרי שנפצע באורח מוזר באיזה בניין במנהטן. בכסף הזה הוא שוכר לעצמו משרת בשם ג'יבס (כן, כמו ההוא מספריו של וודהאוס, שאני חייבת לציין שלא קראתי). בתחילת הספר הוא גר אצל דודיו (יחד עם ג'יבס כמובן) כסוג של פרזיט ועושה כל שניתן על מנת להתחמק מדודו, שאותו הוא לא ממש אוהב ואפשר להגיד שגם קצת מפחד ממנו. הוא עושה יוגה כל בוקר ואת שאר היום מעביר בהתחמקויות, ניסיונות כתיבה והצפנה של אלכוהול במקומות כאלה ואחרים, כי בנוסף לכל, אלן הוא גם אלכוהוליסט. יחד עם זאת, הוא אלכוהוליסט חביב ביותר, יש לציין.

אלן מתקבל למושבת אמנים בסרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק. הוא מאוד מתרגש מהעניין ובטוח ששם יצליח להיפטר ממחסום הכתיבה שלו ולהתקדם עם הספר, כשהוא מוקף בעוד אומנים כמותו. הוא מחליט לקחת את ג'יבס כמובן ולנסוע להרפתקה חדשה. המקום, שנקרא "מושבת הוורדים", הוא לא פחות ממיקרו קוסמוס לדמויות הזויות, לא ברורות ולעיתים על סף הגרוטסקיות. כל אחד מהם פלצן בדרכו ואלן שיכור משלל הטיפוסים שמקיפים אותו. עוד בדרכם למקום השניים, או יותר נכון אלן, כי ג'יבס הוא קול ההיגיון בכל העסק הזה, מסתבכים באי אלו עניינים, הפתעות ושלל תקריות משעשעות. במושבה עצמה דעתו של אלן מוסחת משלל הטיפוסים ההזויים והמטורפים שמסתובבים סביבו. הוא ממשיך לשתות בכמויות, מוצא את עצמו מואשם בגניבה של נעלי בית ובנוסף לכל – מתאהב. לכל אורך הדרך, ג'יבס הוא הדמות השפויה בכל הסיפור הזה ולא ממש ברור אם הוא באמת קיים או יציר דמיונו הפרוע של אלן, סוג של אלטר אגו או סייד קיק או שקר כלשהו אחר.

כשאלן יצא מלכתחילה למסע הזה הוא הציב לעצמו שלוש מטרות עיקריות – לסיים את הרומן השני שלו, להיגמל מבעית האלכוהול שלו ולהתאהב. מיותר להגיד, שעוד לפני הגעתו למושבה עצמה, הוא לא עומד באחת המטרות שלו, כשהוא משתכר בפאב מקומי ונקלע לקטטה שמשאירה אותו חבוט וחבול. חוץ מלכתוב כמה שורות בודדות, הוא לא ממש כותב אלא עסוק ב(איך לא?) שתייה מופרזת בחברת חבריו החדשים ושיחות פילוסופיות כאלה ואחרות. הוא מוצא סוג של אהבה אך זו די מסבכת אותו ובסופו של דבר הוא נאלץ להימלט באישון לילה מהמושבה, כשלא השיג אף אחת ממטרותיו.

הספר הזה הוא פשוט קומדיה של טעויות. וזה משעשע לאללה. אני, אישית, לא קראתי אף אחד מספריו של וודהאוס שג'ונתן עושה לו כזו מחווה עם שמו של ג'יבס וגם עם הכתיבה עצמה ולכן נהניתי מאוד מהספר. הבנתי שאנשים שקראו את וודהאוס קצת התאכזבו מהספר הזה כי "זה לא זה". אני ממליצה לא לבוא עם ציפיות ופשוט ליהנות. חייכתי לכל אורכו של הספר והקלילות הזו באה לי טוב. היו כמה קטעים שאפילו גיחכתי בקול רם.

בקיצור – מומלץ לימים חמים כאלה, כשיושבים מול המאוורר או מתחת למזגן ולא רוצים להטריד את הראש בעוד תכנים כבדים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די מונוכרומטית – בסך הכל שני גוונים של כחול, קצת שחור וכיתוב בלבן. שם הספר כתוב בגדול, והשילוב עם סימן הקריאה מרגיש ממש כמו צעקה. במשפט הזה מתחיל ונגמר הספר -"התעורר, אדוני!". שם הסופר קטן רק במעט וזו כנראה הודות לעניין הפעוט שהסופר אמור להיות מוכר לרוב האנשים (אני לא הייתי אחת מהם, 'צטערת), כיוצר הסדרה "משועמם" ב-HBO. רואים דמות עומדת, מאוירת בקווים גרפיים ובלי יותר מידי פרטים – היא כמובן ג'יבס, ולצידה, שרועה על הקרקע, דמות נוספת, שאנו רואים רק את הרגליים שלה ובקבוק זרוק – ללא שום ספק אלן בלייר החביב. הרקע הוא מעין גלים מתפתלים בכחול, שיש בהם אלמנט מרגיע, אבל לי הם פשוט נראו כמו מה שקורה לאלן בלייר בראש. כמו סוג של הזיה. זה הזכיר לי קצת קטעים מסוימים ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס". כמובן הרבה יותר רגוע ומינוס נרקוטיה, אבל בכל מקרה – זה מה שעלה לי בראש, ואולי גם בראשו של אלן…לכו תדעו. ברשת אפשר למצוא עוד שתי עטיפות לספר – באחת רואים אימג' מאוד דומה אבל דווקא על רקע צהוב ובשנייה רואים דמות של משרת, מטושטשת לחלוטין. בכל מקרה נראה שיש כאן רצון לשמור את הדמויות לדמיון שלנו ולכן אין צילום. אני אהבתי את הכריכה, היא מטרידה ומרגיעה בו זמנית וזה משהו שלדעתי מאפיין את הספר – אלן מיטלטל בין חרדות לאופוריה וג'יבס תמיד נשאר מחושב והגיוני.

ציטוטים:

"התחלתי לשפשף את העצם שבמרכז אפי, תמיד אני משפשף אותה כשהעניינים מסתבכים. באמצע מסאג' האף הזה שמעתי שאיבת אוויר קלה – ג'יבס, כמו לחות, הצטבר לשמאלי. אני חושב שלג'יבס יש קרבה משפחתית למיים. אומרים שכולנו מכילים חמישים אחוז מים, אבל אצל ג'יבס זה כנראה תשעים אחוז. ג'יבס ומים מחלחלים לכל מקום, אי אפשר לעצור אותם, כמו האגם התת-קרקעי הזה ששמעתי עליו, שמתחיל מתחת ללונג איילנד וצץ בקונטיקט".

"מה שאני עושה, שמתי לב, זה להתייחס למוח שלי כמו אל צרור מפתחות: אני מאבד אותו ואז מוצא אותו בשמחה, ואז שוב מאבד אותו. לא כדאי לאדם להתייחס למוח שלו בצורה כזאת, אבל זה קורה".

"פניה היו עגולות ובשרניות, העור השחים – הצהיב מזקנה. גובהה היה כמטר חמישים וחמש והיא לבשה חלוק בית כחול דהוי. נעלי הבית שלה היו עתיקות, בצבע בשר, וייתכן שלא נחלצו כבר שנים. גילה היה על הטווח שבין שישים וחמש לתשעים וחמש. עיניה חצו אף את הגיל הזה. הן ראו את משה יורד מהר סיני ומועד עם לוחות הברית, הרגע שבו הומצאה המילה 'קלוץ'. החזה שלה היה בעל נפח. חשתי שמץ של תאווה לאישה הצעירה שהיא הייתה במאה התשע-עשרה".

"פורנו והיאבקות. בשניהם המשתתפים פועלים לפי נוסחה מסוימת – הם מציגים גוף אבסורדי ומעמידים פנים שהם עושים משהו. באחד הם מעמידים פנים שהם הולכים מכות ובשני הם מעמידים פנים שהם נמשכים לזה לזה. כנראה ששני הקהלים חשים קתרזיס לנוכח ההגזמה של הכל".

"אחת הבעיות שלי היא שאני מבלבל בין אהבה לרחמים. אני לא באמת יכול להפריד בין השניים, אולי כי הם באמת הולכים יד ביד – ברגע שאתה אוהב מישהו אתה לא רוצה שהוא יחוש כאב. אבל אתה יודע שזה בלתי נמנע. אתה מזהה את האשליות הקלושות שבהן הוא עוטף את עצמו כדי להמשיך, יודע באיזו קלות אפשר לפגוע בן ולרסק אותן, ולכן אתה מרחם עליו, באותו אופן שבו, עמוק בפנים, אתה מרחם על עצמך, מאותן סיבות בדיוק".

"הייתי מודע לכך שאני מתנהג באכזריות אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. התנהגות כזאת אינה אופיינית לי. אבל אני מניח שכאשר אנחנו מרגישים בודדים בחיים אנחנו תוקפים דווקא את אלו שאוהבים אותנו. תכונה זו מאפיינת את הטבע האנושי כולו ואפשר לסכם אותה במילה אחת: פגם".

"שמתי לב, אדוני, שבמנות קטנות הזמן נדמה ארוך: שעה, עשר דקות, יום. לעומת זאת, לאורך חייו של אדם, תקופות ארוכות – עשר שנים, חמישים שנה – נדמות די קצרות."
"אתה יודע למה זה ככה, ג'יבס?"
"זה יכול להיות קשור לזיכרון, אדוני. אין לנו היכולת להיזכר בכל אירוע מחיינו, אז אנו מרכזים את החוויות שלנו, מסכמים אותן, נפטרים מהן. פרשיית אהבים יכולה להצטמצם למשפט: 'היינו יחד שלוש שנים'. החיים שלנו מתקצרים מאוד בצורה כזאת…העניין כולו הוא חידה, אדוני. לוקח לנו שישים, שבעים, שמונים שנים לחיות את חיינו, ונראה שהם חולפים כל כך מהר, ועם זאת אנחנו גם יודעים כמה זמן לקח לנו להגיע למקום שאליו הגענו…אני חושב על עולם הקולנוע. סרט של שעתיים הוא התוצאה של מאות שעות צילומים. החיים הם אותו דבר. אפשר לזכור אותם ולסכם אותם די במהירות, אבל מיליוני רגעים יצרו אותם".

הפוסט התעורר, אדוני! / ג'ונתן איימס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לא קראתי עדיין שום דבר של הגברת וולף ואולי זה דווקא טוב שהתחלתי עם ספר שנחשב "הכי פחות רציני" שלה… ספר הזה ראה אור לראשונה ב-1933 וזכה עכשיו להוצאה מחודשת (את הגרסא הקודמת היה ממש קשה להשיג. תאמינו לי – ניסיתי).

פלאש הוא קוקר ספיינל, כלבה של המשוררת אליזבת בארט בראונינג באנגליה של המאה ה-19. אליזבת הייתה נערה די חולנית ובילתה את רוב שנות נעוריה רתוקה למיטתה בביץ שברחוב ווימפל שבלונדון. חברתה, הגברת מיטפורד החליטה לתת לאליזבת במתנה את הגור לאחר שאחיה של אליזבת נפטר ומצבה הורע. המטרה הייתה לשמח אותה, לתת לה סיבה לחיות ולחייך. הגור אמנם היה רגיל להשתולל ולהשתובב במרחבים פתוחים אבל מהר מאוד התרגל לרבוץ לצד אדוניתו באפלת החדר. הכל בעצם מתואר מנקודת מבטו של פלאש – הנופים, האנשים, השיחות והלך הרוח הכללי. זה מעניין כי פלאש כביכול לא מבין את המשמעות של המילים שהוא שומע אז הוא נותן יותר משקל לאיך הדברים נאמרים, לטון שלהם ולרגשות שמועברים.

פלאש עד לשינויים אצל אדוניתו. בריאותה משתפרת לאט לאט (ויש לו חלק לא מבוטל בעיניין הזה), הוא נוכח כאשר ערכת היחסים מתהדקת בינה ובין האדון בראונינג. כמובן שבתקופה זו "התהדקות" זו בעצם תחלופת מכתבים, בה פלאש מוזכר הרבה.

עוברות על פלאש אי אלו הרפתקאות, אחת מהן לא נעימה במיוחד – כאשר בעת טיול ללא רצועה בחוץ הוא נחטף ופושע מבקש כופר עבורו. הוא מוחזר לבעליו כמובן ומתלווה לנסיעה של הזוג לאיטליה על מנת להינשא, שם הוא חוזר להשתולל בשדות הפתוחים (ללא רצועה וללא חשש) כמו בבית שבו נולד. לרגע, הוא אפילו מחפש ארנבים לצוד.

הכתיבה דרך עיניו של פלאש נתנה לוולף את ההזדמנות לבקר את החברה האנגלית, לתאר את לונדון על צדדיה האמידים ועל צדדיה העניים והנפשעים. היא מזכירה הרבה את עינייני המעמדות אצל כלבים, שנובעים מגזעים "שווים יותר" ו"שווים פחות" בנימה מאוד ביקורתית, ואפילו את עיניין הסיאנסים שפשט כמו אופנה בביתה של המשוררת עד שכמעט שכחה את כלבה שמלווה אותה שנים רבות.

הספר ממש ממש חמוד ומאפשר הצצה לחיים באנגליה ובאיטליה של אותה תקופה. את הסיפור מלווים איורים של ונסה בל, אחותה של וולף. איורים די בסיסיים, שמוסיפים לו קצת נפח. פה ושם גם יש צילומים, של פלאש, של גברת בארט ושל אדון בראונינג, שמזכירים לנו שמדובר בסיפור שנשען על המציאות. הכלב הוא אמיתי, הביוגרפיה היא כמובן דמיונית.

מומלץ!

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי אני ממש אוהבת כלבים)

פינת העטיפה:

העטיפה היא חלק מסדרה שלמה של תרגומים של וולף כך שאין יותר מידי מה לכתוב כאן…

ציטוטים:

"ובעודו שוכב שם, גולה על השטיח, נקלע לאחת מאותן מערבולות של רגש סוער שבעטיין הנפש מתרסקת וניתצת על הסלעים, או שהיא מוצאת לה אחיזה באיזו ציצת עשב, מתרוממת באטיות ובייסורים, מגיעה שוב לקרקע מוצקה ולבסוף מגיחה מעל יקום חרב וסוקרת עולם שנברא מחדש במתכונת שונה".

"כעת ידע פלאש את מה שבני אדם אינם יכולים לדעת מעולם – אהבה טהורה, אהבה פשוטה, אהבה שלמה; אהבה שאינה גוררת אחריה שום שובל של דאגה; שאין בה בושה; שאין בה חרטה; אהבה שבאה, שנעלמת, כשם שדבורה על פרח באה ונעלמת. היום הפרח הוא ורד, מחר שושן; רגע הוא דרדר הבר על הגבעות, רגע הסחלב הנפוח והמרהיב שבחממה".

"היופי, כך נדמה לפחות, צריך היה להתגבש לאבקה ירוקה או סגולה ולחדור לתעלות המצויצות שמאחורי נחיריו בעזרת מזרק שמימי, בטרם נגע בחושיו של פלאש; ואז בא לידי ביטוי לא במילים, אלא בהתפעמות שקטה. הגברת בראונינג התבוננה, אבל הוא הריח; היא כתבה, אבל הוא רחרח".

הפוסט פלאש / וירג`יניה וולף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.