מי שעוקב זמן מה אחרי הבלוג וקורא את הפוסטים יודע שלפני עשר שנים בערך למדתי צילום במכללת הדסה בירושלים. אלו היו שלוש השנים הכי יפות בחיי. למדתי המון והכרתי אנשים מדהימים. אחד הדברים הכי קשים והכי חשובים שלמדתי הוא עריכה. כשעובדים על פרויקט מסוים, מצלמים עשרות, אם לא מאות, תמונות. בסופו של דבר אחוז מאוד קטן מתוך הכמות הזו יכנס לתמונות הסופיות. היו ימי צילום שלמים, שעות על גבי שעות, שהיו בהם צילומים יפים, אבל בסופו של דבר "נפלו" בעריכה. מבחינתי, ולדעתי מבחינת כל צלם, עריכה זה אחד החלקים הכי קשים. תוך כדי צילום ועבודה על התמונות (בין אם זו הדפסה ידנית מתוך פילם, סריקה או עיבוד ממוחשב), אתה מוצא את עצמך מתאהב יותר ויותר באימג'ים האלה. לפעמים משהו קשור אלי באופן אישי, אולי מרגש, או מזכיר חוויה מסוימת ואז בכלל קשה לותר עליו, אפילו אם הוא לא טוב. לכן אני תמיד הייתי נעזרת במישהו נוסף בעריכות שלי. הסיבה שאני כותבת על כל זה היא שבספר שלפנינו יש המון צילומים, משהו כמו 300, ואני תוהה לגבי העריכה.

הספר, או אולי יש לקרוא לו אלבום צילומים, מסכם שלושים שנות פעילות של חנן גטריידה, צלם מוכשר, שהציג בעשרות תערוכות בארץ ובעולם, מרצה, עבודותיו נרכשו על ידי מוזיאונים נחשבים והוא גם מעביר סדנאות צילום. בתוך האלבום יש חלוקה לשלושים (כן כן) פרקים, כשכל פרק נפתח בציטוט מהתנ"ך ובטקסט של הצלם, שמתורגם בעמוד המקביל לאנגלית. יש פרקים קצרצרים, המכילים בתוכם בסך הכל ארבעה צילומים ויש פרקים ארוכים בהרבה עם 28 צילומים.

ללא ספק חנן גטריידה מאוהב בצילום, מאוהב בארץ ישראל, בנופיה ובאנשיה. יחד עם זאת נראה כאילו הוא מאוהב לגמרי באימג'ים שלו, שזה לגיטימי והגיוני לגמרי, אבל העובדה הזו גרמה לו לא לרצות לוותר על אימג'ים מסוימים, שהם מיותרים, או חוזרים על עצמם או נופלים ברמתם מאחרים. ופה נכנסת העריכה שדיברתי עליה קודם. מכיוון שמתחת לכל צילום מופיע שם המקום והשנה שבה צולם, רואים שיש לפעמים כמה צילומים שצולמו באותו המקום, באותה השנה והם כל כך דומים אחד לשני, שממש חזרתי כמה עמודים אחורה כי אמרתי לעצמי "רגע, עכשיו ראיתי את זה, לא?". כמו למשל במקרה של שוקדה שבנגב הצפוני – יש חמישה אימג'ים מאותו המקום, באותה השנה, והם מאוד מאוד דומים. נראה לי כאילו היה פשוט קשה לבחור, אז שמו את כולם. ואני מבינה את זה, זה קשה. כולם יפים.

לחנן יש צילומים מדהימים ועין יוצאת דופן לצבעים, למשטחים, לטקסטורות ולשילוב של הכל ביחד. רואים שהוא שולט בהרבה טכניקות (שחור לבן, צבע, מהירויות גבוהות ונמוכות). בעודי מעיינת באלבום חשבתי לעצמי לא פעם ולא פעמיים "איך בא לי לעשות מזה פוסטר ולתלות אצלי בסלון". ישנן הרבה תמונות עם נקודת מבט שונה, אחרת, של צלם מנוסה וחד אבחנה. מצד שני, אין אחידות, לדעתי, באיכויות של התמונות. יש כאלה שהן פשוט מעולות ויש כאלה שהן יפות וזהו. לא יותר מזה.

הספר מאוד עבה וכבד. אחת הסיבות (מעבר לעניין העריכה, שהיה קצת מצמצם אותו) היא האיכות המצוינת של הדפים, שנותנת לצילומים את הכבוד הראוי להם. כל הטקסטים מלווים בתרגום לאנגלית, מה שהופך את הספר למתנה מצוינת למישהו שלא חי בארץ ומתגעגע או מלי שלא מכיר את נופי הארץ בכלל ורוצה להבין מה יש פה (ושלא, אנחנו לא רוכבים על גמלים ביום-יום). היו הרבה מקומות בספר שאני, כתושבת ישראל, בכלל לא הכרתי, ושמחתי להכיר דרך הצילומים היפיפיים האלה. ישנו פרק שנקרא "המרחב הישראלי" שהוא מקסים בעיני. הוא מציג אנשים בצורות חיים שונות ומראה את היופי האנושי המעורב בישראל (אני יודעת, זה נשמע קלישאה, אבל זה נכון) – החל מדרוזים, ערבים, חקלאים, קיבוצניקים ועד תושבי קיסריה. בנוסף, הטקסטים הפותחים כל פרק הופכים את החוויה למעין יומן.

לסיכום, אני חושבת שמדובר באלבום מקסים, שהוא סוג של תעודת זהות של נופי ואנשי ארץ ישראל וגם של חנן גטריידה עצמו , המקום שבו גדל, מין הקיבוץ ועד הכרך. אפשר היה בהחלט לערוך ולצמצם וככה היינו מקבלים ספר שהוא יותר ידידותי למי שמחזיק בו. גם המחיר, 149 שקלים, הוא סביר לגמרי לספר איכותי שכזה (בדרך כלל ספרי אומנות עולים מאות שקלים). זו מתנה מצוינת לחובבי צילום ולחברים שגרים מעבר לים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה שנפתחת מימין, לקוראי העברית, יש צילום נוף יפיפייה ושילובים של צבעים – שדות ירוקים ושקיעה ברקע, על גווניה הכתומים והצהובים. שם הספר כתוב בגדול בלבן ומעליו שמו של חנן בקטן. מתחת ישנו טקסט מתוך קהלת – "ומתוק האור וטוב לעיניים" – בהחלט מתאים לאימג' הזה. בצד השני, לקוראי האנגלית, ישנו צילום קודר יותר, אך עדיין מאוד עוצמתי בזווית הצילום ובגוונים שלו. רואים מטע או פרדס בזווית אלכסונית, נעלם לתוך חושך ומעל עננים קודרים וביניהם כתמי אור בהיר. הברקוד תקוע שם באמצע בלי קשר לכלום ודי הורס, הייתי מעבירה אותו לאיזו פינה נידחת, אבל אני מאמינה שיש אילוצים כאלה ואחרים שלא תלויים באומן.

הפוסט ישראל שבילי צילום / חנן גוטריידה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.